לפני שנים לא רבות התקיימה מסיבת אירוסין בארצות הברית של אמריקה. שולחן המזרח היה עמוס לעייפה בנשואי פנים. החתן, תלמיד ישיבת ליקווד שבניו ג'רסי, השתדך עם בתו של ראש ישיבה נכבד, ורבים ממכריו השתתפו בשמחה. בין שורת המכובדים פינה אבי החתן מקום לאביו, הסב הנרגש ישב כחתן בין חתנים, קורן מאושר ולא ידעו הנוכחים עד כמה יש לו סיבה לדבר, עד שכובד לשאת את דבריו.
בלשון ציורית הוא נשא את הנוכחים אל עיירה זנוחה במזרח אירופה. בתים מטים ליפול. שואב מים ועגלונים. יום השוק. בית המדרש של החייטים. משחש כי השומעים מסיירים איתו במשעולי העיירה, הובילם אל בניין אפרורי ששימש כתלמוד תורה, והתמקד באחד הילדים שלמדו בו.
אותו ילד ניחון בכישרון רב ובמרץ בלתי נדלה, סיפר הסב, אותם הקדיש כדי להגדיש את הסאה. רבים מן הרוכלים סבלו מתעלוליו, ועקרות הבית היו מגיפות את שער חצרן משהיו מבחינות בו. אביו ואמו שקעו ביאוש מר. זה מכבר חדל האב לקוות כי בנו יגדל לרב תלמיד חכם. "קודם שיהיה בן אדם, אחר כך נדבר", היה מפטיר בעגמימות לעבר רעייתו הנבוכה.
יהודי נכבד נצפה זע בחוסר נוחות על כסאו, תוך כחכוח קל, כאומר: מה לזאת ולמסיבת אירוסין? אך הסב התעלם והמשיך בדבריו.
באחד הימים עשה ה'בן סורר', מעשה בלתי ייעשה. בעיצומה של תפילה הבחין אחד המלמדים כי פרוכת רוח הקודש זעה ונדה. באין רוח פרצים ובהעדר הסבר מניח את הדעת, הוא ניגש אל ארון הקודש, הזיח את הפרוכת, ועז מבוהלת קפצה לעומתו. הוא קפץ כפלים לעומתה. העז החלה מנגחת את כל אשר בדרכה, התלמידים נפוצו לכל רוח, ומן הצד עמד התעלולן, על פניו חיוכו הקונדסי השמור לטובים שבתעלוליו.
– "אחת דינו להדיר את רגליו מן ה'חדר' לצמיתות", נמנו וגמרו ביניהם המלמדים והאחראים. ילך לכל אשר תשאנו הרוח, ובלבד שיניח לנו לנפשנו.
למרבה התדהמה, כעבור ימים אחדים שב הילד אל כתלי ה'חיידר' וביקש לשוב ללמוד בו כמימים ימימה. האחראים הסבירו לו כי ההחלטה בלתי ניתנת לערעור וכי מנוי וגמור עמם לסלקו לבלי שוב.
השובב לא קיבל באדישות את ההחלטה הנמרצת, וסירב לצאת את המקום. משהחלו למשוך בו ולגרום לו להבין כי אחת היא להם – הוא יהיה בחוץ, על רגליו או על גחונו, העיז פניו ואמר: אינני מוכן שתסלקוני כך! רצוני לבוא עמכם לפני רב העיירה, ואשר הוא יחליט מקובל עלי.
תהלוכה שכזו לא ראתה העיירה מימיה.
מלמדים אחדים צועדים בפנים נחושות וזועמות ביניהם מיודענו צועד נפחדות, וממרחק בטוח משתרכים עשרות ילדים סקרנים, בואכה בית רבה של העיירה.
עוד לא פצה הרב את פיו החל המלמד לשוח בפניו את קורותיו של הנער, עדי היום הזה. "החלטנו בפה אחד", טפח המלמד בכף ידו על השולחן, "כי מקומו אינו ב'חיידר'. כלו כל הקיצין. אך זה", החווה בידו על הזאטוט, "טוען כי ברצונו שהרב יכריע בענין. יהי כך. אם רצונו כי הרב הוא שיחתום על סילוקו משורותינו, יערב לו ויבושם לו".
הרב לא ראה מקום לדיון. לרגע אחד שם עצמו במקומם של המלמדים, והבין, כי אם יורה להם להותירו ב'חיידר', עליו להתייצב בו במקומם… אך משהו במבטו המתחנן של הילד משך את תשומת לבו.
– "ילדי. מה ברצונך לומר?" שאל רכות.
– "הרב, אולי כדאי להתייעץ עם עוד כמה אנשים".
– "עם מי?".
כשדמעות בעיניו השיב הילד: "עם ילדי ועם נכדי".
כמעט שעמד אחד המלמדים להנחית עליו מנחת זרועו, על שהוא מהתל ברב הנכבד, ואינו מוצא לנכון לנהוג ברצינות גם במעמד זה, אך הרב היסה את המלמדים, ושאלו: "מה כוונתך?"
בבכי סוער אמר הילד: "הרי אם ישליכוני מן החדר, אפנה החוצה… ואני שואל, מה אשמים הדורות שאחרי? בנים ובנות, נכדים ונכדות, דורות על דורות שירעו מחוץ לבית המדרש וישוטטו בשדות זרים. הגם הם הכניסו עז לארון הקודש?!
אני מבטיח, בשם הדורות הבאים, כי אם תניחוני לנפשי ב'חיידר', לא תכירוני. אנא, שבועיים של ניסיון אבקש, ותו לא. שבועיים, עבור דורות של יהודים".
התייפחותו של הנער לא הותירה עין דוממה בחדר הקטן, וכעבור שנים רבות, גם לא באולם האירוסין בארצות הברית. הכל דימו לראות עשרות צאצאים של הילד, גודשים את החדר, צובאים על דלתו, מטפסים על חלונותיו ותולים מבט גדוש תקווה במוצא פיו של הרב, אם לשבט ידונם, או לחסד.
הרב והמלמדים לא פצו את פיהם. מן הקיתון ששימש כמטבחון, נשמעה המייתה של הרבנית בספר התהלים, "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי… אל יתן למוט רגליך… ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך".
הרב החליף מבטים עם המלמדים, והכל הנהנו בראשיהם.
– "שבועיים ימים", הפטיר הרב רכות, והניח את ידו על כתפו הרוטטת של הילד. "אני מעניק לך שבועיים להוכיח, כי אתה באמת דואג לדורות הבאים".
"מהפך! כבוד הרב". בישר אחד המלמדים לרב כעבור ימים אחדים.
"העירה נשכחה זה מכבר אי שם במזרח אירופה", קרא הסב בפאתוס. "יהודיה נעקרו ממנו ונטשוה בצוק העיתים, אך אותו נער נותר איתן בדיבורו. בארצות הברית של אמריקה הוא הקים בית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה".
הסב הנרגש נשם עמוקות לקראת המשפט החותם וסיים: "היום אותו ילד שובב זוכה לכך שנכדו, גידול מפואר, משתדך עם משפחת תלמידי חכמים. הוא קיים את הבטחתו לרב העיירה!
מזל טוב !".
*
אם לילד בן עשר-אחת עשרה, פיקח ככל שהיה, אבל ילד, היה די שכל להבין כי מעשיו יחרצו גורלות של דורות על גבי דורות, היש אב לילדים שאינו מבין זאת?!
יהודים יקרים! בשם הדורות הבאים, ילדים, נכדים, נינים, בני נינים, ובניהם אחריהם, אלפים ורבבות צרפו יהודים נוספים לקביעות עיתים לתורה! חברו את נשמתם אל מקור האומה, ועיניהם מכירות הטובה של הדורות הבאים, ילווכם מעתה ועד עולם.
(מתוך מאורות הדף היומי 1157)