מאת: הרב שמואל יוסף שטיצברג
לפני כמה שנים הגיע רבינו השבט הלוי זצ"ל למעמד הכנסת ספר תורה שהתקיים בעיר בית שמש. זכיתי לקבל את פניו ולהציע בפניו כמה שאלות בהלכה, וכשליוויתי אותו בעת שנכנס אל החדר שהתקיים בו מעמד כתיבת האותיות, הייתי סבור שהוא יחפוץ כמנהג רבים לכתוב אות המופיעה בשמו, ולכן הצבעתי בפניו על האות שי"ן, המופיעה בתיבות האחרונות של התורה "לעיני כל ישראל". אך רבינו זצ"ל הביט לפינו בתיבות המוכנות לכתיבה, ואמר לי "רוצה אני עתה לכתוב את האותיות עי"ו ולמ"ד.
כשראה את תמיהתי על פשר הדבר, אמר לי בהאי לישנא, תוך שנהרה עילאית שזוכה על פניו: "רוצה אני לכתוב אות עי"ן ולמ"ד, משום שברוך השם אני כבר שבעים שנה מלמד תורה, עי"ן זה שבעים, ולמ"ד זה לימוד, ולכן רוצה אני לכתוב אותיות אלו". כך ראה רבינו זצ"ל את עצמו "מלמד תורה", מלמד תורה לבני הנעורים, מלמד תורה לאברכים, מלמד תורה לרבנים ומורי הוראה.
אז גם הבנתי למפרע את גודל טרחתו בכל פעם שהיה נכנס לפניו תלמיד להציע שאלה, איך שהיה מתפנה לגמרי מכל עיסוקיו ולימודיו, והיה מוסר את עצמו כפשוטו לענות תשובה ברורה ושלמה, והיה טורח לבאר ולענות, לפרש ולהאיר. מעולם לא היתה שאלה שנפטרה בתשובה סתמית, מעולם לא היתה תשובה שהיתה נזרקת כלאחר יד. כל תשובה ותשובה היתה מסכת בפני עצמה, וכפי ששינן תמיד למורי הוראה, שצריך לענות "מילתא בטעמא", ולבאר את התשובה לשואל באר היטב כדי שלא יבוא לידי טעות.
ואם עסקינן באופן עניית התשובות של רבינו זצ"ל, היה זה מדהים לראות את הניגוד החריף, ואת התמזגות ההפכים שראו אצלו בעת שענה תשובה לשואלים. כי טבע העולם הוא, שיש שני סוגים של אנשים. ישנם אנשים שאינם מדקדקים לנצל כל רגע, ולכן לא פלא שכשהם פוגשים חבר ורע יכולים הם להתפנות ולהתעניין בשלומו. ומאידך גיסא, ישנם אנשים שהם מתמידים גדולים, ואין להם דקה פנויה, לפיכך אין עיתותם בידם לדבר אל הזולת אפילו לא בשפה רפה, ואינם מתעניינים בשלום איש.
אצל רבינו זצ"ל היו משולבים שני הדברים יחד בצורה שכמעט ואין כמותה בעולם. מחד גיסא היה מתמיד עצום, ולא פסק פומיה מגירסא בכל רגע משעות היממה, סדר יומו היה מורכב מסדרה של חברותו ושיעורים, כתיבת תשובות בהלכה, ישיבה על מדין בבית הדין של זכרון מאיר ועל כולנה השיעורים כסדרן שהיה מוסר מידי שבוע בשבוע, הן השיעורים הקבועים לבני הישיבה והן השיעור הקבוע בהלכה ביום חמישי. כל דקה משעות היום היתה מנוצלת עד תום, ולא היתה לו אפילו שניה מיותרת.
כל זה היה עד שהיה מגיע בחור מהישיבה או תלמיד מבית ההוראה, אז היה רבינו יורד מן ההר אל העם, והיה מרעיף עליו טללי תחיה ואהבה, מתעניין בשלומו ובסדר לימודו, היה מקשיב במלוא הריכוז לכל שאלה, ומשיב במתינות ובנועם. היה זה מעין עולם הבא לשהות במחיצתו בעת שהיה מורה הוראה ומרביץ תורה, והתקיימו בו דברי התנא דבי אליהו (פכ"ח): 'אהבת את ה' אלקיך' שאתה תהא מאהב שם שמים על הבריות, שתהא יודע דברי תורה ותהא קורא ושונה בדברי תורה כדי שיהיו הבריות הרואים אותך אומרים אשרי פלוני שלמד תורה, כמה נאים מעשים שלו כמה יפים דרכיו.
אם יתן איש את כל ביתו באהבה שאהבה "רבינו השבט הלוי" את תלמידיו, בוז ובוזו לו. כי על כן מלבד היותו מרא דאתרא וראש בית דין מלבד היותו פוסק הדור, היה הוא בראש ובראשונה אב ומורה לתלמידיו, הן לתלמידיו הרבים במשך יותר משנות דור ב"ישיבת חכמי לובלין" והן לתלמידיו ותלמידי תלמידיו שזכו לחסות בבית ההוראה, שממנו יצאה הוראה לכל ישראל.
זכה רבינו להעמיד לגיונות של מורי הוראה בכל קצוי תבל, ועליו אפשר להמליץ מה שאמרו חז"ל על דורו של חזקיהו: "בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היא בקיאין בלכות טומאה וטהרה בכל גבולות ישראל. וזכה והתקיים בו הפסוק "כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות", כי התחיל את הרבצת התורה לבדו ובעשר אצבעותיו, ובסוף ימיו זכה לראות לגיונות של תלמידי חכמים, רבנים ומורי הוראה בכל תפוצות ישראל, אשר גידלם וטיפחם להורות ולדון בכל חלקי התורה וההוראה.*
זכורני, שלפני עשרים שנה, כאשר נפש רבינו זצ"ל במושב בית חלקיה, כדרכו לעשות כן לאחר העמל הרב של ימי חודש ניסן. בימים אלו היה רבינו מבקש לשבת בשלווה, כשהוא מפנה את השאלות אל בית ההוראה. זכיתי אז לקבל רשות להגיע אליו למקום הנופש, כדי להציע בפניו שאלה בהלכה שהתעוררה לי. ולא אשכח את המראה נורא ההוד שראיתי, כיצד נוהג שר התרוה בימי נופש. רבינו ישב ליד שולחן שהיה מוצב על הדשא בחצר הקדמית של הבית, על השולחן היו פתוחים כמה ספרים, ורבינו ישב לידם באימה ויראה ועיין בהם ללא הפוגה כמוצא שלל רב, והיה ניכר שהוא דבוק בתורה.
כיון שראיתי שרבינו זצ"ל באמצע לימודו, לא רציתי חלילה להפריעו ועמדתי בכביש מחוץ לחצר והמתנתי לשעת הכושר שהוא יבחין בי. שעה ארוכה עמדתי, אך רבינו לא הוציא את העיניים מספריו הקדושים. לאחר זמן מה הבחנתי שהוא מרים את העיניים מהספר ומביט לעבר הכביש, וחשבתי שכעת הוא יבחין בי, אך לאחר כמה דקות הבנתי, שטעיתי טעות חמורה כשחשבתי שרבינו זצ"ל הפסיק את לימודו. האמת היא שהוא רק עצר את לימודו כדי לעיין ולהרהר בדברי תורתו, עיניו יישירו כנגדו, אך הוא אינו רואה כלל את המתרחש מול עיניו.
לאחר שעבר זמן רב, הבחין בי אחד מבני הבית ואמר לי להיכנס פנימה לתוך החצר, ורק אז כאשר עמדתי ממש סמוך לידו, הוא הבחין בי ובמאור הפנים שלו הורה לי לשבת. רבות למדתי בהלכה באותה שיחה של מחצית השעה שדיברתי עמו. אך יותר מכל למדתי באותה שעה ארוכה של המתנה, שיעור מאלף כיצד נראה "נופש" של גדול הדור. למדתי שיעור מאלף מה היא דביקות בתורה.
*
הסיפורים על גודל התמדתו בתורה הם בלתי נתפסים, הפלגות עצומות נשמעות מפי תלמידיו על התמדה מופלאה בתורה ועל יגיעת התורה ללא שיעור. וכמו ששמעתי מזקני, החסיד המפורסם רבי אלעזר ביין זצ"ל, שלמד בבחרותו בישיבת חכמי לובלין, שהוא זוכר היטב כיד היה זה שם דבר לראות את ההתמדה של הבחור שמואל ואזנר מוינה. הוא העיד שהיתה תקופה שהוא למד שמונה עשרה שעות בכל יום, ומלבד לתפילה הוא לא הפיסק אפילו לא לאכילה ושתיה, שמנוה עשרה שעות רצופות(!).
עוד שמעתי לפני שנים רבות מאחד הזקנים אשר למד בבחרותו בישיבת חכמי לובלין, שהיה לרבינו זצ"ל מקום קבוע בבית המדרש של הישיבה לדי עמוד מסויים, והיו הבחורים מתווכחים ביניהם בהלצה, מי יזוז ראשון האם העמוד יזוז קודם, או שהבחור שמואל ואזנר יזוז קודם, כי מעולם לא ראו את העמוד ללא הרב ואזנר… [אך גם בנושא זה הלך רבינו לפי רוחו של כל אחד ואחד, וכמו ששמעתי עדות מפי אדם ששאל את רבינו בשעת חדוותא, האם זה נכון מה שמספרים ששלוש וחצי שנים לא ראה את חזית בנין "ישיבת חכמי לובלין". נענה רבינו, שלוש וחצי שנים אינו נכון, אך אכן שנתיים וחצי לא יצאתי מהישיבה. שאלו הנ"ל, האם רבינו ממליץ גם לבחורים של היום לעשות כן. נענה רבינו, חס ושלום, לא כל בחור בזמננו יכול לעמוד בכך, ולפעמים זה יכול לגרום נזק. בחור בזמננו צריך לנוח וללמוד בזמנים מסודרים].
כמובן, שאין רבינו זצ"ל זקוק לדברי קילוס ושבח, אך אנשים כמונו יכולים לעיין בדברי ימיו וללמוד מהם לקח ותורת חיים. הלוא ידוע הוא בשער בת רבים, כי הרבה יגיעה היתה מנת חלקו בימי ילדותו וימי בחרותו עד שנפתחו לו מעיינות החכמה. גם ידוע ומפורסם שבעת שרצה רבינו להיכנס ללמוד בישיבת חכמי לובלין, עמד למבחן בפני ועדת קבלה של הישיבה, וכשל במבחן, ואמרו לו הבוחנים שהוא לא התקבל והוא יכול לחזור לביתו לאחר כמחצית השעה יצא ראש הישיבה מהר"ם שפירא זצ"ל לסייר בבית המדרש, והוא רואה בחור צעיר שמתנועע בחשק ובהתלהבות על גמרתו. שאל אותו מהר"ם שפירא זצ"ל לשמו ולמעשיו השיב לו הבחור שהוא הגיע מהעיר וינה להיבחן, אך הוא נכשל והוא צריך לחזור הביתה, אך כיון שיש עוד כמה שעות עד מועד יציאת הרכבת הבאה, הוא מנצל בינתיים את הזמן ללמוד. ראש הישיבה התפעל ממידת מסירות הנפש של הבחור, שעל אף כשלונו לא מרפה מאהבת התורה, ותיכף ומיד אמר לו שהוא יכול להיכנס לישיבה לתקופת נסיון של שלושה חודשים.
לימים סיפר זאת מרן רבינו זצ"ל, ואמר בחיוך: "נכנסתי לישיבה לתקופה של שלושה חודשים, ונשארתי שם כמעט שלוש שנים". ואכן, מאז זיהה בו מהר"ם שפירא את ניצוץ אש התורה, לא פסק מחבבו וגידלו כבן טיפוחיו. וכמים הפנים אל הפנים נקשרה נפש רבינו בנפש רבו, והיה זה מחזה נהדר לראות בהזדמנויות שונות את רבינו זצ"ל מדבר בערגה ובגעגוע על רבו שלימדו תורה. את השנים האלו ראה רבינו זצ"ל כשנים הטובות שבהן רכש את בקיאותו בכל חלקי התורה.
זכורני, שלפני שנים רבות היתה לי את הזכות לשמוע מפי רבינו מעשה ממרן ה"חפץ חיים" זי"ע, ולאחר מכן הרהבתי עוז, ושאלתי את רבינו האם הוא הכיר את החפץ חיים. נענה לי רבינו ואמר, הייתי יכול להכירו, כיון שבאחת הפעמים שהגיע לוינה הוא התאכסן בדירה באותו בנין שדרו בו אבי ואמי, אך לא הייתי אז בוינה, הייתי בפולין בישיבה. והרים ריבנו את ידו הקדושה לאות חשיבות ואמר: "למדתי אז תורה בישיבה!".
*
ואכן, לפני כמה שנים באה קבוצת מחנכים לפני רבינו זצ"ל כדי להיוועץ עמו בנושאי חינוך, ותוך כדי השיחה אמר לפניו אחד המחנכים, שיש להם בעיה בחיידר עם כמה בני נוער שרק מזיקים בשהותם במוסד, ואולי עדיף להוציא אותם מהתלמוד תורה כי ממילא לא נראה שייצא מהם משהו. כששמע זאת רבינו זצ"ל, יצא מגדרו, דפק בידו על השולחן ואמר בכל התוקף: אסור לומר כך על שום ילד ועל שום בחור. ככה המלמדים שלי אמרו עלי שלא יצא ממני כלום. האם כך אכן נהיה?! אסור למחנך להתייאש מאף תלמיד.
חרדתו של רבינו לכל מילה בתורה, הלא "נפלאת היא בעינינו", איך הזכיר בסילודין את שמות חז"ל, אווירת קדושה היתה שוררת בשיעור, בעת שהזכיר בסילודין את שמות חז"ל, אווירת קדושה היתה שוררת בשיעור, בעת שהיה רבינו אומר במתק לשונו "עומדים לנגד עינינו דברי אדוננו הטורי זהב", "צריכים אנו לעיין בדברי אדוננו הפרי מגדים", וכך זה היה חוזר על עצמו בכל פעם שהיה מזכיר את אחד מהפוסקים, ראו בחוש באיזו חרדת קודש צרך ללמוד. וכך גם ראו כל המתפללים בבית המדרש, באיזו חרדת קודש צריך לגשת לספר תורה, באיזו חרדת קודש נוגעים בסידור. וכמו ששמעתי מבנו בכורו הגאון רבי חיים מאיר ואזנר (שליט"א) זצ"ל, שבשבועות האחרונים לחייו, אי אפשר היה לדבר עמו, ולא היתה אפשרות לדעת האם הוא ער למתרחש סביבו, אבל כל יום בעת שהניחו לו תפילין הוא היה מנשק את התפילין, כי פה קדוש כמוהו היה נמשך מאליו לדברים שבקדושה.
לאור זאת, אין זה פלא שרבים וגדולים החשיבו את דעתו כפסק המקול בשמים, וסמכו על הוראותיו בדיני נפשות כאורים ותומים. ושי בנותן טעם להוסיף, ששמעתי עדות מפי אחד ששאל אתר בינו את תשובתו, אמר השואל כי אינו רגוע האם יכול אכן לסמוך על זה לכתחילה. נענה רבינו ואמר, "אני יושב על כסא ההוראה כבר יותר מששים שנה, וברוך השם כל מי ששמע וציית לדברי, התקיים בו "הולך בתום ילך בטח".
מופלאה היתה החביבות שלו לכל מילה בתורה, לא היה דיבור אחד ברש"י, או שורה אחת במגן אברהם, שהיה לומד אותה כלאחר יד, כל מילה היתה מדודה אצלו בפלס, וכל אות וקוץ מדברי רבותינו היו אצלו תורה שלמה. לא פלא שכל חלקי התורה היו פרוסים לנגד עיניו, ללא שום חילוק בין מסכת למסכת, בין סדר מועד לסדר קדשים, בין סדר נזיקין לסדר טהרות. וכך היה הדבר בשטח ההלכה, לא היה אצלו שום חילוק בין הלכה להלכה, בכל נושא שהוא היה דן בו היו מרגישים בחוש את החשיבות של כל הלכה והלכה, ואת החשיבות של כל מילה ומילה.
וכמו ששמעתי מתלמידו הגאון רבי משה שאול קליין שליט"א, שלפני כמה שנים נכנס לחדרו של רבינו זצ"ל וראה שהוא עוסק בחזרה על טור ובית יוסף בהלכות טריפות, ותמה לעצמו שהרי לא עסק רבינו זצ"ל בשנים האחרונות בנושאים הללו. כשראה רבינו את פליאתו, אמר לשו בהאי לישנא: "וכי אתה חושב שבשמים לא בוחנים על ההלכות האלו"… כמה מאפיין הדבר את רבינו, שבכל עת מצוא דיבר ללא הרף על חובת החזרה על הלימוד. וכמו שזכינו לשמוע ממנו כמה פעמים, שיסוד ההצלחה בתורה הוא "לחזור, לחזור ולחזור".
(מתוך המודיע ניסן תשע"ה- וספר הפוסק)