שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
שמעתי מאחד מגדולי הדור, ששמע ממי ששמע מהגה"ח רבי מענדיל פוטערפאס זצ"ל, וכך הווה מעשה: באחד מימי שהותו בסיביר מאחורי סוגר ובריח, ניגש אליו אחד מהאסירים היהודים, ו'הזכיר' את עצמו בבקשת 'ברכה' – היות שהיום לעת ערב זמן בריחה הוא לו מהמקום הזה, על כן הוא מבקש ברכתו שיצליח ה' דרכו ויצילו מכל צרה וצוקה.
ר' מענדל הביט בו כמי שהשתבשה דעתו עליו, ותמה בפניו: וכי איך תעלה על דעתך להימלט מהמקום הזה… והרי כאן דלתיים ובריח, חומות גבוהות ובצורות, 'גדר תיל' וכל מיני שמירות ע"י שומרים חמושים וכלבים, וכל ניסיון להימלט ממקום זה אינו 'ספק 'פיקוח נפש', אלא פקוח נפש וודאי.
ענה לו היהודי: זה זמן ארוך מאד ששמתי אל לבי וראיתי שבכל יום ויום בשעות הערב ישנם כ-30 רגעים (שניות) שאין שמירה וחיילים מסביב למחנה, כי בשעה זו מחליפים החיילים את משמרתם, ובין משמרת לשנייה אין החיילים נצבים על עמדם. וכבר זמן רב שהנני קודח נקבים נקבים בקיר החומה בצורה של עיגול סחור סחור, כל יום מעט מעט, ובלילה הבעל"ט הנני עומד לכלות את כל המלאכה, אז לא יידרש מעמי רק לדחוף מעט באמצע העיגול, וממילא יפתח חלל קטן ומשם אמלט מהמקום הנורא הזה…
ויהי בערב, מיהר ר' מענדל לאותו מקום לראות היצליח ה' דרכו. ואכן, לעיניו נגלה המחזה הגדול, שבשעה היעודה בועט האיש ב'עיגול' ונפתח בפניו חלל ריק בחומה, והוא יוצא דרכו ל'אויר העולם' והחל בורח כל עוד נשמתו באפו.
לפתע… יצאו והגיחו מן הצד שני כלבים ענקיים שמראיהם נורא ואיום והתחילו לדלוק אחריו כדי לתפסו. והנה רואה ר' מענדל, איך שהיהודי מוציא מכיסיו תוך כדי ריצתו (ככלות כוחותיו) שתי חתיכות בשר שמן, והוא זורקם בחזקה לאחוריו. ומה עשו הכלבים? שכחו שיש 'בורח' סורר לפניהם, ולא ראו לנגד עיניהם אלא 'בשר', עזבו הכל ופנו לסעוד סעודתם.
השומר (החדש) שראה מרחוק את כל אשר נעשה, נהנה לראות שהכלבים פועלים פעולתם כראוי, אבל בראותו שהיהודי זורק בשר והכלבים עוצרים ממרדפם, עלה עשן באפו, הוציא את כלי זיינו (נשקו) וירה בכלבים למיתה, ר' מענדל תמה והשתומם מאוד מאוד, וכי מה ראה השומר להעניש את הכלבים… ועוד, הרי עונש גדול יותר הוא ל'בעל הכלב' מאשר לכלב עצמו, שהרי הוא מפסיד את כלבו.
אחר זמן, כשמצא ר' מענדל 'עת רצון' לפני השומר, הביע את תמיהתו בפניו, ושאלו על מעשיו. ענה לו השומר: שמע נא, הננו משקיעים בכלבים אלו השקעה מרובה, חודשים ארוכים הננו מוציאים עליהם הון עתק וכוחות מרובים כדי לאלפם, עד שמעמידים אותם על משמרתם. וכי על מה משקיעים בהם כ"כ הרבה מעות, זמן, כוחות הנפש והגוף – הלא דבר הוא, כדי שאם יקרה מקרה כזה של בריחה יעמדו כלבים הללו על משמרתם וילחמו בעדנו. אבל אם בבוא העת שלזה הם נועדו, תפסם 'בולמוס' של בשר ואינם ממלאים את תפקידם, מה תועלת וצורך יש לנו בהם. על כן הרגתי אותם על אתר.
מרגלא בפומיה דר' מענדל לספר עובדא זו בכל עת, בדמעות על לחיו, באמרו: האדם יורד להאי עלמא כדי לעבוד את בוראו ולעמוד בניסיונות שמנסים אותו בכל עת מן השמים. אם ברגעים הללו תפסו בולמוס של בשר והוא שוכח מתפקידו ופונה לעסקיו או שאר שטויות והנאות עולם הזה, ואינו עומד בגבורתו לעמוד על משמרתו במלחמת היצר, מה תועלת יש…
ובזה פירשו צדיקי הדורות (ועי' בעש"ט עה"ת פר ' בראשית הערה ע"ה ) מאמרם (פסחים קט.) 'אין שמחה אלא בבשר', שכביכול שמחתו של בורא עולם אינה אלא מבני אדם החיים בתוך הבשר ודם – והינם מסובבים בניסיונות, ואעפ"כ עובדים את ה' לפי כוחם.
(באר הפרשה)