הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א
אווירה עילאית ומרוממת אפפה את עיירות וקהילות ישראל מקדמת דנא בימי חודש אלול. בכל אתר ואתר מרבים היו בני ישראל בתורה בתפלה ובתיקון המעשים, וניכר היה על כל איש מישראל שינוי מיוחד לטובה בימים נעלים אלו.
אוירה מיוחדת של התעוררות שררה בירושלים בחודש הרחמים. וכך מתואר בספר 'עמוד האש': "מי שלא נשם לתוכו אוירה של ירושלים בחודש אלול ימי הסליחות ועשי"ת, שעה שאימת הדין שלטה שליטה ללא מצרים על כל תושביה, שעה שגם הבעלי מלאכה שבה – האומנים, הצורפים, החנונים, שקבעו שיעור ב'שערי תשובה לרבינו יונה' בין לקוח ללקוח, ומשוחחים עם הלקוחות שפת אלם;
"מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית במרומי הר הזיתים, את ההמון הנוהר למצבת קבר רחל אמנו ולמערת המכפלה בחברון; מי שלא עמד בימים הנוראים במחיצת ירושלים – ספק אם עמד על סוד גדולתה וייחודה!"
*
ומעניין לצטט מה ששח פעם כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין זצ"ל באחת משיחותיו:
"נער הייתי וגם זקנתי, דכירנא כד הוינא טליא, איך שהיה נראה חודש אלול. כבר מער"ח אלול היתה קדושת הימים מרחפת ותלויה באוויר, והיו הכל חשים כי אלו ימים שונים מכל ימות השנה. כשהיו יוצאים לרחובה של עיר, היתה ניכרת רצינות הנסוכה על פני הכל. אין אנו מדברים כבר מבני התורה, אלא אפילו פשוטי הבעלי בתים היתה ניכרת עליהם יראת הבורא ברוך הוא ואווירת ער"ח אלול. לא היו מדברים דברים בטלים, ואפילו בדברי הרשות היה ניכר שעומד להגיע ר"ח אלול.
"ומי מדבר כבר כשהיו מגיעים ימי הסליחות, ור"ה, ועשי"ת, שאז כבר היו נתונים לגמרי תחת רישומם של הימים הנוראים הללו, רק ביראת אלוקים כל היום…" (מטה אהרן גליון לט).
*
גם הגה"צ רבי יהושע ברים זצ"ל ראש ישיבת רוז'ין היה מספר לתלמידיו בערגה על האווירה המיוחדת ששררה בירושלים באלול. באחת משיחותיו אף תיאר באיזו אוירה היו ניגשים לשמחות בחודש זה ואמר: "אני זוכר בזמני איך היה נראה יהודי פשוט בחודש אלול, ואיך היה הולך לחתונה, באיזה חשבון, באיזה התבוננות.
"יהודי פשוט בזמנים הקודמים היה אומר: 'אה, אמנם חודש אלול היום ויש פחד מיום הדין, אבל הקב"ה הרי מצווה לשמח את החתן! בוא ונלך לקיים רצון הבורא לשמח את החתן'.
"ואח"כ באמצע הדרך, כל פעם נזכרים וכל כמה רגעים אומרים: 'אוי, הרי חודש אלול היום, אבל צריכים ללכת לשמח את החתן! כי כך רצונו ית". ואחרי החתונה חוזרים מיד בלי רפיון לתורה ולתפילה.
"…אמנם צריכים ללכת לחתונה; אבל באיזה חשבון הנפש, באיזה התבוננות, באיזה מחשבה! עם הפחד של חודש אלול צריכים לילך לחתונה! לעשות רצון הבורא לשמח את החתן, מצות 'ואהבת לרעך כמוך', אבל לא להתנתק ח"ו בגלל זה מהפחד של חודש אלול אפילו לשעה אחת! צריך להיות 'וגילו ברעדה', דבוקים ביחד גם הפחד של חודש אלול וגם השמחה". (קונט' שיחות קודש עמ' יא).
*
היה מספר הגה"צ רבי אלחנן הלפרין זצ"ל אב"ד גולדרס-גרין: שמעתי מפי הרב ישראל פרידמן, נכד צדיקי בית טשורטקוב, ששמע מפי איש נאמן, שה'חפץ חיים' זצ"ל הורה לעיין בספר 'קדושת לוי' בפרוס הימים הנוראים, באמרו שבימי הדין אנחנו צריכים להמלצת זכותו של ה'קדושת לוי' זי"ע. [יפה שיחתן ח"ב, עמ' ריב].
*
הבעלי תפילות בעיירה בעלזא שהו במחיצת הצדיק בימי אלול ושמעו את אמרותיו כהכנה לעבודתם. אווירה מיוחדת ועילאית שררה בימי הרחמים בחצר הקודש בעלזא. בספר אדמו"רי בעלזא (ח"ג עמ' קצז) מתואר:
"בחודש אלול בימי התשובה התכנסו בבעלזא חסידים רבים, ומרן מהרי"ד זיע"א, היה מאציל עליהם מיראתו מקדושתו ומהתלהבותו.
"דרכו של מרן היתה להתפלל בביהמ"ד, ואחרי התפילה שהה שם הרבה שעות בלימוד. אך בשנותיו האחרונות היה הולך לביתו אחרי התפילה, אולם מט"ו באב ואילך נשאר בביהמ"ד אחרי התפילה וישב במקומו הקבוע ולמד. ומשראו את מרן יושב ולומד – חשו הכל שחודש אלול חודש התשובה מגיע. לבם החל נוקפם, ושקעו בלימודם מתוך התעוררות עצומה.
"בחודש זה היו באים המונים לבעלזא להסתופף בצילו של מרן, ולעשות חשבון הנפש וללמוד דרכי תשובה. יהודים באים אל הצדיק כדי לשהות במחיצתו, להתנער מענייני החולין שלהם, להתקדש ולהתעלות. הצדיק מעורר בלב חסידיו את הנקודה היהודית החבויה בלב כל אחד פנימה.
"משהגיעה שבת מברכין אלול, היה מרן אומר בסעודה ג' דברי מוסר בניגון מיוחד ומעורר לתשובה ביראת קודש, ובנשימה עצורה היו הכל מצפים לאמרי פיו. הניגון נוקב עד עמקי הנפש, הדברים יוצאים מפיו ונכנסים ללב השומעים.
"מרן היה פותח ואומר: 'מנהג בישראל, שכאשר יש צורך להוכיחם אומר הרב דמתא את מה שיש לומר. טעם הדבר הוא, דאיתא בגמ': 'אמר ר"א בן עזריה, תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח' (ערכין טז:); כי כדי להוכיח את ישראל צריך אדם קודם להיות בעצמו טהור ונקי מכל חטא, ולהרגיש שיכול הוא להוכיח לאחרים.
"אולם, כל זה מדובר באיש ישראל סתם, אבל הרב דמתא יכול להוכיח, כי מה שהרב אומר, זה לא מפני שהוא מחזיק עצמו טוב יותר וחשוב מכל אנשי עירו, אלא מפני שהוא מקבל שכר מבני העיר המחזיקים אותו ומפרנסים אותו. כמו"כ איתא בספה"ק, שלפני כל מצוה שאדם עושה, צריך הוא לחזור בתשובה. ומזה נדון מה גדולה צריכה להיות התשובה בחודש זה, אשר הוא הכנה לחודש תשרי, שבו אנו חייבים לקיים מצוות רבות, כגון שופר בר"ה, כל המצוות הקשורות ביוהכ"פ, מצות סוכה וד' מינים".
*
תיאור נוסף אנו מוצאים על הבעלי תפילה בבעלזא:
"מסכת מיוחדת קבעו לעצמם הבעלי תפילה בבעלזא. היו אלו אנשים גדולים בתורה וביראה. בבעלזא לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לנגינה ולניגון; אבל בימים נוראים, התפללו תמיד בעלי תפילה מיוחדים, יודעי נגן. הם התגוררו באכסנייתם, וארוחתם קיבלו מבית התבשיל של מרן.
"כמעט שלא באו במגע עם אנשים, רק תורתם אומנותם. הם למדו גם עניני תפילות, ומוסר, ובכל יום היו נכנסים למרן, ושומעים מוסר מפיו.
"בחודש אלול לבשו מכנסים וגרביים לבנים. חודש אלול כולו היה בשבילם מעין ר"ה אריכתא בהיותם בעלי תפילה בביה"כ של הרבי הק' בבעלזא, ושל כל אותם החסידים ואנשי מעשה אשר ברוב ענוותנותם לא ראו את עצמם מגיעים אל קרסוליהם.
"הם היו מתחילים כבר מר"ח אלול בעבודת הקודש, תוך פשפוש במעשיהם, והרהורי תשובה. דבר זה הטביע את חותמו גם על התנהגותם עם אנשים אשר קידמו את פניהם. השיחות הקטנות בין איש לרעהו נתמעטו, היחסים בין אדם לחבירו נעשו יותר לבביים וחדורים אמון הדדי.
"מחודש אלול הורגש אצלם שינוי. בכל ימות השנה אפשר היה לשמוע מפיהם איזו מילתא דבדיחותא, מימרא נאה, וכדומה, אך מחודש אלול לבשו פניהם ארשת רצינית, הם היו נשארים בחדרם באכסניה, שקועים בלימודם, בצליל מיוחד במינו המעורר רטט בלב. הכל נשתנה אצלם מעין שינוי מעשי בראשית" (גדולי חסידי בעלזא, ח"ב עמ' שסה).
*
ותיאור נוסף, מלא געגועים, מכ"ק מרן האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל על האווירה המיוחדת ששררה בחצרות צאנז-רופשיץ בימי אלול. וכה שח לאמר:
"בימים קדושים אלו, אשר מתעורר האדם לתשובה, ראוי לשים לב ולהתבונן בעבודת החסידים ואנשי מעשה מימי קדם, ולשאוב מזה חיות דקדושה עד שיתן אותותיו בהתעלות בעבודת ה'.
"שמורים אצלי זכרונות מעבודת הקודש אצל החסידים הנעלים בדור שלפני החורבן. הכרת פניהם ענתה בם שאמנם הגיעו ימי התשובה, כי חוץ ממה שהיו תוקעין בשופר ואומרים ח"י קעפיטל'ך תהלים בכל יום כמנהג צאנז – היתה אש התלהבות שבערה בקרבם מורגשת היטב בכל צעד וצעד; כל אחד עושה הכנה דרבה לקראת הימים הק' וחודר לעמקי נפשו להתבונן איפה נתרשל בעבודת ה', ובאיזה עניין מרובה אצלו הפרוץ על העומד, והשכיל לדעת את האופן הראוי לתקן את המעוות מכאן ולהבא. הרשימה לטובה מהחיפוש בחדרי בטן היתה ניכרת, זה בכה וזה בכה. כמה קיבלו עליהם להתחזק בלימוד התורה, ואחרים פעלו נמרצות בתיקון המידות, בעבודה שבלב זו תפלה, נתעלה על גפי מרומי קרת.
"גם בעלי בתים פשוטים הכינו את עצמם קודם התפילה כדבעי למיהוי, ולא החסירו הטבילה במקווה; התפללו במתינות והתאמצו בכל כוחם לכוון כראוי. אותם בעה"ב הפשוטים, שבכל ימות השנה היו מזדרזים בכל בוקר אחר התפילה לחנותם ולעסקם – התעכבו בחודש אלול בביהמ"ד עד חצות בלי טעימת פת שחרית, ועסקו בתורה ובעבודה, והיו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים. כל רצונם ומאוויים היה לתקן נגעי בתי הנפש, ולהכין את עצמם שיהיו ראוים לקבל פני מלכם ובוראם בימים הנוראים הממשמשים ובאים.