1. מדוע הסכים להתמנות למורה הוראה
ביום י"ז שבט תשל"א התקיים מעמד ההכתרה של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל לרבה של קרית מטרסדורף, כאשר חשובי תושבי הקריה חותמים על כתב ההכתרה. לאחר ההכתרה נכנסו למעונו כמה מרבני השכונה ושאלו, היות ורבינו נמצא כל היום בישיבה אולי כדאי לפתוח חדר מיוחד שייוחד לבית הוראה בשעות מסוימות ביום. רבינו ענה באופייניות, שהוא אכן החליט להקדים שוב בשעות הערב לביתו במטרסדורף, אך לגבי שעות קבלת קהל אינו צריך לכך, שכן כאשר קיבל על עצמו את עול ההוראה פירושו של דבר שהוא מסור לגמרי לציבור בכל עת וכל שעה.
באותו מעמד דיבר רבינו מילים קצרות ברגש רב, מתוכן קיבלו הנוכחים תשובה לשאלה, מדוע הסכים להתמנות למורה הוראה. הוא סיפר שכאשר התמנה ה"נודע ביהודה" לרבה של פראג נכנסה אשה תוך כדי מעמד ההכתרה והציגה שאלה מורכבת. הוא ניסה לומר לה שהזמן אינו מתאים לזה ואולי תכנס מאוחר יותר, אך היא אמרה: סוף סוף יש לנו רב וברצוני לשאול. היא שאלה, והנודע ביהודה ענה ומכל הכיוונים התערבו והקשו. לפתע נעצר הנודע ביהודה ושתק. כששאלוהו לפשר שתיקתו ענה: השאלה לא היתה ולא נבראה!
הציבור היה מופתע, הם אכן ידעו שהדבר אינו נכון, אך איך הוא יודע, היש לו רוח הקודש? אמר להם הנודע ביהודה: כאשר רב בישראל נשאל שאלה יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת לענות, ראיתי שאין לי את אותו כח הרבים והבנתי שאין זו שאלה אמיתית. חזר רבינו הגרח"פ לענין בו התחיל ואמר: עד היום הייתי בהלכה בגדר יחיד, עכשיו כשנתמניתי למורה הוראה שלכם אזכה לסייעתא דשמיא של כל הציבור. בזה הייתי מעונין ולכן הסכמתי להיענות לבקשתכם.
2. גם אם היה הלה טרדן בלתי נלאה לא איבד את סבלנותו לשמוע אותו
אכן מאותו יום שקיבל על עצמו את עול ההוראה היה מסור כל כולו לציבור בדרגה מופלאה שלא נשמע כמותה, מדי יום ביומו הקדיש זמן יקר, זמן שתמיד היה מחושב ומדוד לרגעים ומסר לתועלת הציבור, בכל יום ויום הגיעו עשרות יהודים, לאו דווקא מתושבי הקריה, מי בשאלה הלכתית ומי בדין תורה או בוררות עם חברו ואף בבעיות של שלום בית וחינוך וכדו' ורבינו בסבלנותו שומע היטב ומנסה בכל כוחו לעזור, גם אם היה הלה קשה הבנה או טרדן בלתי נלאה לא איבד את סבלנותו לשמוע אותו ולהסביר לו שוב ושוב את שנצרך היה לשמוע.
גם אם צריך היה לצאת לשמחה וכדו', כאשר היציאה התעכבה עד עתה מסיבות שונות, וכבר עמדו בפתח הבית ולפתע הופיע שואל, מסוגל היה לחזור עמו לחדר ולשמוע את אשר בפיו בסבלנות ואורך רוח, כאילו יש לו את כל הזמן עבורו. סיפר רבי אברהם מילר שזכה לשמש את רבינו, ארע פעם שמיהר מאוד לצאת מהבית וכל הנהגתו אמרה הזדרזות , לפתע מישהו התקשר עם שאלה ורבינו ענה לו בכל הסבלנות, הלה דרש כנראה סבלנות מיוחדת שיסבירו לו שוב ושוב ורבינו עונה במלוא הסבלנות ומסביר בנעימות בפעם הרביעית בלי שהוא משדר שום לחץ, אך מאותו רגע שהוריד את השפופרת, שוב ראינו כמה הוא ממהר.
3. לימים התעוררה לאותו אברך שאלה הלכתית דחופה והוא התקשר בשעה שלוש לפנות בוקר
דלת ביתו לא היתה אף פעם נעולה, כאשר המטרה היא שתושבי הקריה ועמך ישראל יוכלו תמיד לדפוק ולהכנס. סיפר אברך שהגיע פעם בשעה מאוחרת מאוד ודפק בעדינות ולא פתחו ולכן לא נכנס. למחרת התייעץ איתו באותו ענין וסיפר שהיה בלילה ודפק ולא פתחו, הגיב רבינו ואמר לו בפעם הבאה תדע שנכנסים ואפשר להעירני ואף להתקשר בכל עת ושעה. לימים התעוררה לאותו אברך שאלה הלכתית דחופה והוא התקשר בשעה שלוש לפנות בוקר ורבינו ענה מיד. אברך נוסף סיפר שרבינו אמר לו שהוא יכול להתקשר בכל שעה משעות היממה, לפליאתו האם רב בשכונה משועבד לציבור בכל שעות היממה רבינו ענה שלא, אולם- הוסיף: כאן יכול אתה להיכנס מתי שתרצה.
כאשר היו נכנסים ורבינו נרדם בכסאו על תלמודו או שנכנס לנום את מנוחת הלילה, ניגשה הרבנית מיד להעירו וכאשר נחרדו השואלים, האם עבורי יש להעירו, השיבה על אתר שהוא ביקש בנחרצות להעירו ולקרא לו מיד כשצריכים לו ללא שום עיכוב. גם כשהיו טלפונים הרים בזריזות בעצמו ולא ציפה שאחרים ירימו גם אם רבים היו בחדר.
רבינו התפלא; רכב ששימש את הישיבה ימכר לגוי?!
רגישותו לדבר שבקדושה הגיעה לידי ביטוי בהנהגות שונות, למשל השתדל שלא למכור חפצים ששימשו את הישיבה לגויים. פעם עמד למכירה רכב של הישיבה וסיפרו לרבינו שהשיגו קונה גוי במחיר טוב, רבינו התפלא; רכב ששימש את הישיבה ימכר לגוי?! וסירב ואמר לחפש יהודי, ועדיף שומר תורה ומצוות.
כאמור, רבים מהנהגות הקדושה והפרישות עשה בצניעות ונזהר להסתיר אותם, ובחיצוניותו לא ראו מאומה. פעם ביקר אצלו ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל, וכשיצא ממנו התפעל ואמר: הוא כזה ענק, מאידך, הוא מתנהג כ"כ נורמלי.
4. בשהותו בירושלים הוקסם מאווירת הקדושה והטהרה שבארץ ישראל
היה לרבינו חוש ריח רוחני מופלא שלא יכול היה לסבול דברים טמאים, תלמידו רבי זלמן פנחס שטולצנברג מספר שהיה עוקב אחריו בעת שכיהן כמשגיח בישיבת חפץ חיים ששכנה בשכונת ווילימסבורג, וכשהיה מגיע משכונת מגוריו באיסט סייד היתה דרכו ללכת בצד מסויים של הכביש וכשהיה מתקרב לבית תיפלתם היה חוצה את הכביש לצד השני ורק כשעבר את אותו מקום שב למסלול הליכתו הקבוע.
זו היתה גם חלק גדול מהסיבה שבגינה החליט לעקור מארה"ב ולעלות לארץ ישראל עם בני הישיבה שהקים, למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בכך, כמובן שהמניע העיקרי היה מצוות ישוב ארץ ישראל, אך הוא דיבר הרבה עם הבחורים על אווירת הקדושה שבארץ ישראל ובפרט בירושלים פלטרין של מלך.
היה זה בשנת תשכ"ד בעת שהגיע רבינו לראשונה לארץ ישראל לפקוד את קבר אביו שנסתלק שנה קודם לכן, הוא התאכסן בבית חותנו הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, שהתגורר בשכונת זכרון משה בירושלים. בשהותו בירושלים הוקסם מאווירת הקדושה והטהרה שבארץ ישראל ובפרט מירושלים בה ביקר. ומיד כששב, החל לקנן בו רצון עז לעבור להתגורר בארץ ישראל ולחון את עפרה. מיד כשהגיע לארה"ב, לפני השיעור הראשון שמסר, התחלק עם התלמידים בסערת רגשותיו: "אני מגיע מארצנו הקדושה, מירושלים עיה"ק, שם הקדושה והרוחניות מורגשת ברחובות, הכל על טהרת הקודש, אפילו שמות הרחובות והערים מזכירים קדושה, מה יש לנו פה בארה"ב על אדמת נכר? מקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל".
אחד הבחורים שאלו, וכי בארץ ישראל אין רחובות ואזורים טמאים? ענה לו רבינו: אסביר לך את ההבדל, כשאדם מתגורר בחוץ לארץ ונקלע לרחוב כזה, הוא מרגיש מיד 'מה אני עושה במקום כזה, הרי אני יהודי וזה תרבות הגויים המשוקצת לנו', ואילו בארץ ישראל מרגיש יהודי 'מה עושה פה טומאה', שהרי כל יהודי יודע שארץ ישראל היא בית השם וירושלים היא פלטרין של מלך.
5. כשהיה נמצא במחיצת בעלי גאווה הרגישו שקשה לו מאד עם זה
לא אחת ראו איך שהרגיש דברים שאף אחד לא חש בהם. פעם בנסיעתו לעיר אחת נתקבל על ידי רבני המקום וכלי הקודש שבאזור בקבלת פנים חמה. בין הנוכחים היה אחד בעל חזות תורנית שניסה להתקרב לרבינו לשוחח איתו ולהמצא בקרבתו, וניכר היה לאחדים מהמשתתפים שרבינו התייחס אליו בקרירות ואף לא רצה את עזרתו, הכל בעדינות כדרכו, אבל בעקביות. הרואים תמהו בליבם מדוע הוא מרחיקו, לא ארכו הימים והלה הקדיח תבשילו ברבים ונתגלה בקלונו.
מעניין לציין, שגם בענייני מידות, ראו איך הפריע לו מידות רעות. כמה פעמים כשהיה נמצא במחיצת בעלי גאווה הרגישו שקשה לו מאד עם זה, למרות שנמנע לדבר לשון הרע ואפילו לרמוז, יכלו להרגיש שזה מפריע לו. ופעם כשדיבר על גנות הגאווה אמר שלפעמים פוגשים אנשים "אז אס איז עיפשט פון זיי גאווה", ש"ריח חריף ודוחה של גאווה נודף מהם", וכאשר אמר זאת ראו במוחש את המיאוס שהוא מרגיש כלפי גאווה.
(קטעים מתוך הספר 'מגדלותו ומרוממותו')