סיפור קטנטן, מדהים בעוצמתו. סיפר מלמד בחיידר באלעד, יהודי חסידי, אני מקריא ברשותכם את הדברים כלשונו ממש. העתקתי מילה במילה מבעל המעשה עצמו.
מרן בעל 'אילת השחר', מאד החשיב את המבחנים לילדים הרכים, בטענה שזה עושה עליהם רושם לשנים ארוכות. רואים יהודי זקן, שמתעניין במה שהם למדו.
בוקר אחד, כל הכיתה שלי עלו האוטובוס ונוסעים לבני ברק לחזון איש 5.
ההתרגשות גדולה ועצומה, המבחן קל ומלא באהבת ה'. הילדים עונים בביטחון והרב מרעיף שבחים ללא גבול.
כשיצאנו ילד חמוד בוכה אני רוצה להיות כמו הרב שטיינמן, ילד אחר עונה לו, בשביל זה צריך ללמוד 'מַלַנְתַלַפִים' תורה. שני 'תַלַפִים' תורה, ניגבתי דמעות מהטוהר שלומדי התורה הזכים והטהורים ונפרדנו מהילדים.
הילדים עלו על האוטובוס עם מלמד אחר ואני שגר בבני ברק מתחיל ללכת לכיוון הבית. צעדתי מספר פסיעות ויהודי רץ אחרי.
– "סליחה, אתה המלמד של הכיתה?"
– "כן".
– "הרב שטיינמן מחפש אותך"
נבהלתי, רצתי במדרגות אל הקודש, חששתי מאד אולי הוא לא מרוצה מהלימוד.
הרב מאד שמח איתי, הרגיע, אתה מלמד אותם מאד יפה. כשנרגעתי התנהלה השיחה בינינו כך:
שואל הרב, (במכתב עכשיו הרב זה הרב שטיינמן והרב'ה זה המלמד).
שאל הרב: "עכשיו מי חוזר עם הילדים הביתה?"
"הרב'ה: "מלמד אחר".
הרב: "האשה שלך יודעת שאתה כאן?"
המלמד: "בוודאי".
הרב: "זאת אומרת שהיא ממתינה לך, ואתה מתעכב בגללי"
המלמד: "חס ושלום, זו זכות בשבילי".
הרב: "יש כאן טלפון תתקשר אליה שאתה קצת מאחר".
המלמד: "בדרך כלל אני מאד מאחר בגלל הדרכים, מחוץ לעיר, אז בין כה וכה היא יודעת שאני מאחר".
אומר לי הרב: "אבל היום היא יודעת שתקדים, אתה בבני ברק, ואסור לגרום לה דאגה ולו שניה אחת לא".
המלמד: "אני מתקשר".
עד כאן הקדמה.
ועכשיו, ציבור קדוש ויקר, שווה לשמוע כל מילה.
אומר לי הרב: "בחנתי שני ילדים בכיתה, אחד שאלתי כך ואת השני כך. אתה זוכר?"
המלמד: "אני זוכר, מה לא ענו נכון"?
הרב: "חס ושלום, ענו מצוין, הבנת מהילדים הללו".
"לא לא, לא מבין" אומר המלמד
הרב: יצא מהחדר, חזר עם שלוש מאות שקלים, הגיש לי, "תעשה להם מבצע שיזכו בנעליים. אל תחשוב שיש לי רוח הקודש, רק בדרך כלל הילדים מגיעים למבחן בבגדי שבת, והם באו בנעליים קרועות".
המלמד: עיני דמעו, "רבינו היכן רוכשים כזו מידה של נושא בעול עם השני?"
הרב: "הרי משלמים לך שתשים לב לילדים, ראית נהג במטוס שנדלקת לו נורה אדומה והוא לא מרגיש?"
המלמד: ביקשתי ברכה להצלחה. אומר לי הרב יש לי עוד בקשה אחת.
וכאן הגענו לדובדבן. מבהיל, מבהיל הרעיון.
הרב שטיינמן מוריד את הראש ומתייפח בבכי, שנים שלושה רגעים לאחר מכן הרים ואמר לי: "תראה, אני כבר זקן מאד, איני יודע איך ידונו אותי למעלה ואני בפחד גדול. אין בי מצוות, אני מבקש ממך תעזור לי.
המלמד: הייתי בשוק, בהלם מוחלט, "רבינו כל האילת השחר, כל הזיכוי הרבים והנהגת הדור".
הרב: "תעשה לי טובה אישית, על חשבון הזמן שלך, ואני כל חודש אשלם לך כל סכום שתבקש ובתנאי שאני עדיין כאן", והצביע על העולם הזה. "שמתי לב, שיש לך בכיתה ילד שלחוץ ומגמגם, אני מתחנן בפניך, שלא תבחן אותו ברבים, אלא או בכתב או באופן פרטי, לא לפני כולם. ומאחר וזה על חשבון הזמן הפרטי שלך, אני מעונין לשלם לך מכיסי הפרטי".
המלמד: פרצתי בבכי, ואמרתי "גרוש לא אקח, איך לא שמתי לב"?
אמר לי הרב: "ילד שלא טוב לו והוא מתבייש זה נפשות ממש",
וסיים "ילד שמרגיש שיתחשבו איתו, וחושבים עליו הוא יגדל אחד שידע להתחשב גם באחרים, הוא יהיה 'מענטש' בחיים, ובלי 'מענטש' אי אפשר לשמוח, אי אפשר לצמוח".
הרב ברך אותי ונפרדנו.
דמעה של ילד.
(תמלול מתוך שיחה ב'קול הלשון')