"נתון תתן לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך" (טו, י)
כששהה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל בוילנא בעת מלחמה, שיגרו לו ויזות הן לארצות הברית והן לארץ ישראל, והתלבט. מצד אחד, ארצות הברית בטוחה יותר מחילותיו של הצורר, ואילו ארץ ישראל עלולה ליפול בידיו. חייליו כבר עמדו בשערי מצרים בדרום, והאיטלקים הפציצו מפעם לפעם את חיפה ויפו ממערב, ועירק ממזרח היתה פרו נאצית. מארבע רוחות ריחפה עליה סכנה. מצד שני, באמריקה מרחפת סכנה רוחנית, וארץ ישראל בטוחה יותר מבחינה זו.
והכריע לנסוע לארץ ישראל, שהיא מקום סכנה גשמית, אבל בטוחה מהבחינה הרוחנית, כשם שהקדוש ברוך הוא העדיף שנשהה במדבר שהוא "מקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים", אבל נהיה בטוחים בו מבחינה רוחנית, ולא נלך דרך ארץ פלישתים שהיא ניסיון רוחני. "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".
וזו הוראה לדורות, שאם עומדות לפני האדם שתי דרכים, אחת יש בה סכנה רוחנית והשניה מועקה גשמית. למשל, אם עליו לבחור מקום עבודה, במקום אחד סכנה רוחנית, חברה מתירנית, ובמקום אחד המשכורת נמוכה משמעותית אבל המקום שמור, יבחר בדרך הבטוחה והשמורה, והקדוש ברוך הוא ינחנו בטח.
המשגיח דפוניבז' הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר רעיון נפלא: בכדי להתנתק מדרך טומאה ולבחור בדרך של קדושה, צריך לעמול ולהתאמץ בעמל וביגיעה, ואז יתחבר לדרך שקנה ברוב מאמץ ולא ישוב לדרך השגויה.
לכן, סובב הקדוש ברוך הוא את העם דרך המדבר. כדי שיתייגעו ויעמלו ויתאמצו, ועל ידי כך לא ישובו למצרים ולדרכה.
בדורות הקודמים התענו הרבה על כל חטא, ערכו גלות והסתגפו, ועל ידי העמל והיגיעה התנתקו מדרך הרע. אך בדורנו שהוא דור חלש, ואינו יכול לסבול תעניות וסיגופים, יש להתאמץ ביגיעת התורה ובשמירת הלשון, ועל ידי היגיעה והמאמץ נתנתק מהדרך הרעה.
כשהתגוררנו בבני ברק בגבעת הישיבה, מול דירת המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ראינו שעבודתו היתה מדויקת להפליא, כחיל על משמרתו. באחת עשרה בלילה היה האור כבה בחדרו, בחמש נדלק. בשש בדיוק היה עולה לחדרו שבישיבה, להתכונן לתפילה. מעולם לא נשען על משעת הכסא, דרוך היה לעבודת בוראו.
יום אחד אמרתי לבני: "השעון בבית ממהר בשתי דקות".
שאל: "מנין לך זאת?".
אמרתי: "שמתי לאחרונה לב שהמשגיח יוצא מביתו בשש ושתי דקות, לפי שעוננו לא יתכן שהמשגיח מאחר. בהכרח, שהשעון ממהר"…
עקבנו אחרי השעון והתברר שאכן ממהר בשתי דקות…
בעלי התשובה והוילון
כשהגעתי ליוהנסבורג פתחנו בפעולות קירוב ענפות, וברוך השם הצטרפו עשרות משפחות לקהילה החרדית. השתתפו בשיעורי התורה והתפללו בבית הכנסת של הקהילה, אבל הנשים ביקשו להרים את הוילון שבמחיצה.
אסרתי בכל תוקף, אבל גם הצד השני היה תקיף. טענו שהם חוזרים בתשובה, ויש להקל עליהם.
אבל היה צורך להפיס את דעתם. אין זו חכמה, לכפות את דעתך ולהקים לך אויב.
אמרתי להם: יש הבדל בין 'חוזר בתשובה' לבין 'בעל תשובה'.
'חוזר בתשובה' מצוי בתהליך החזרה. מקלים עליו ואין ממצים איתו את הדין.
אבל אתם אינכם 'חוזרים בתשובה'. אתם 'בעלי תשובה', שבמקום שהם עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד ע"ב)!
אתם, אדרבה, צריכים לחפש חומרות, ולא קולות…
כל כך החמיא להם שאינם עוד 'חוזרים בתשובה' אלא 'בעלי תשובה', עד שחזרו בהם מתביעתם…
שמעתי מפי ה"דברי יואל" מסאטמאר זצ"ל, שבדור עני ושפל ובסביבה מלאה טומאה ורוויית רוע, מקבל הקדוש ברוך הוא את צעקתנו לשוב אליו, גם אם לא מילאנו את כל סדרי התשובה שנדרשו מהדורות הקודמים. וגם עוונות שנצרכת עבורם 'תשובה עילאה' כמבואר בזוהר הקדוש, תועיל תשובה אם רק "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו".
והביא ראיה מלשון הכתוב: "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי". 'ועתה', היינו בחושך הגלות ובתוקף טומאת מצרים, אם רק תשוועו ותרצו לצאת ממאסר הטומאה ותבקשו רחמים, ישמע הקדוש ברוך הוא שוועתכם!
הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, אמר בשם חמיו, הגאון הצדיק רבי נחום זאב זיו זצ"ל, בנו של הסבא מקלם זצ"ל, לפרש הענין במשל.
מעשה בעני בן טובים, שגביר אחד ריחם עליו ותמך בו ברוחב יד. לימים הוצרך העני להשיא את בתו. לא רצה להעמיס עצמו על העשיר, דיו שהוא נותן לו לפרנסתו. סובב בין אנשי המקום וקושש פרוטות להכנסת כלה. הגיע לביתו של העשיר להתרימו ונתן לו כמה פרוטות.
הביע תדהמתו, אמר לו העשיר: "מדוע אינך מבין? כל זמן שהיית בא אלי ומשליך עלי יהבך, נחלצתי לעזרתך ותמכתי בך בעין יפה. אבל כעת – אתה דואג לעצמך ואוסף מכל אנשי העיר, הריני כאחד מהם"…
כך הקדוש ברוך הוא. כל זמן שאנו פונים אליו ומבקשים ממנו, שומע הוא את קולנו ונחלץ לעזרתנו. אבל אם אנו סומכים על עצמנו ופונים גם אליו, הריהו עוזר לנו עזרה מועטת ומוגבלת.
שמעתי מפי הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, לפרש מה שנאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת", שהלשון נראית סותרת עצמה. בתחילה נאמר שקרוב ה' לכל קוראיו, ולבסוף רק לקוראים באמת.
ותירץ, שביום ההולדת של הצאר הרוסי, נעתר הוא לכל הבקשות המושמעות לפניו. אך כמובן בשביל שהצאר ייעתר לבקשה, עליו להבין אותה, ולכן עליה להיות בשפה הרוסית המובנת לו.
והנמשל מובן. אכן הקדוש ברוך הוא שומע לכל קוראיו, בתנאי שהם קוראים 'בשפה שלו', ושפת שמים היא 'קריאה באמת' ולא רק מהשפה ולחוץ!…
עוד עומד בזכרוני המראה, איך מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל מסביר לאחד ממקורביו שאין מקיימים מצוות צדקה כדין, אם אינו נותן בפנים יפות. ופתח מרן זצ"ל והקריא את דברי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"י ה"ד): "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים איבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים"!
ושמעתי מפי הגאון מטשעבין זצ"ל בשם זקני בעל ההפלאה, לדייק מלשון הפסוק: "נתון תתן לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (דברים טו, י). שהברכה אינה משום הנתינה אלא "בגלל הדבר הזה", הדיבור הזה, שמדבר אליו ומנחמו.
ובכך ישב בעל ההפלאה את קושיית התוספות (בבא בתרא ח ע"ב) איך כופין על הצדקה, הרי אין כופין על מצוות עשה ששכרה בצידה. אבל אם יכפוהו לתת הן לא ייתן בסבר פנים יפות, ולא יהיה מתן שכרו בצידו…
אחד מגדולי העסקנים נקרא לבית רבינו. רבנו שלח אותו לשליחות מסוימת למען עולם התורה, באמרו "העניין מסור לידים שלך".
העסקן השיב בחיוב, אך הוסיף שעל הכל הוא זוכר תמיד שהכל בידים של הקב"ה.
הגיב רבינו ואמר: "כשמדובר על תפקיד לפעול למען כבוד שמים, צריך לומר 'גיבור אני', ולפעול בכל הכח, בלא לסמוך על הידים של הקב"ה"…
והביא בענין זה מה ששנינו בסוטה: "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים", ופרש הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל שזוהי הקללה הגדולה ביותר בעקבתא דמשיחא, שיגיע מצב שלא יפעלו למען כבוד שמים, אלא יאמרו "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", וכביכול הקב"ה יעשה עבורנו לבד בלא השתדלות מצידנו.
(קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח 'ויגד משה')