"כי תעשה הישר והטוב בעיני ד'" (יב כח)
באחרונה מלאו 21 להסתלקותו של אותו גאון וקדוש, כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א, אשר הותיר אחריו את ספריו, שהפכו נכסי צאן ברזל בארון הספרים היהודי, בכל תפוצות ישראל ובכל הקהילות והמגזרים שומרי התורה והמצוות.
לקראת יום ההילולא, קיים צוות 'דרשו' ראיון נדיר וייחודי עם בנו, הגה"ח רבי יצחק ברזובסקי שליט"א, בהנחייתו של הסופר ברוך הכישרון הרה"ג ר' יעקב הייזלר הי"ו. להלן נביא חלקים מתוך אותו ראיון, בשינויי עריכה קלים.
בפתח הדברים מציין הרב הייזלר, מה שראה שמביא כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים שליט"א, אחיו הגדול של איש שיחנו הרב ברזובסקי שליט"א, בכותבו בספרו 'דרכי נועם' אודות אביו הגדול, כי בעת שכיהן כראש ישיבה, בכל פעם שהיה נכנס לומר שיעור לתלמידיו, היה שוהה כמה רגעים לפני השיעור, מביט באופן פרטני בכל אחד ואחד מהתלמידים, מעורר בלבו אהבה עזה לכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, ורק לאחר מכן היה פותח באמירת השיעור.
את הנהגה זו הסביר באומרו, כי כשאין אהבה של ממש בלב אל כל אחד ואחד מהתלמידים, קשה מאוד לומר להם שיעור, או למסור בפניהם שיחת מוסר.
"אכן, אני זוכר זאת", מעיד הרב ברזובסקי ומוסיף עוד מדיליה: "המידות של האבא היו יוצאות דופן. כך למשל, הוא לא היה כועס. מעולם לא ראיתי אותו כועס!
"אמר לי דווקא אחד המתנגדים של אבא זצ"ל, בסוף ימיו הוא כנראה חזר בו מההתנגדות, כי הייתי פוגש אותו בכל יום ראשון, והוא דיבר על אבא זצ"ל בשבחים כאלו מופלגים… בכל אופן הוא סיפר לי שאבא היה אומר שיעור בישיבה כל יום ויום, לפני שהוא חלה בשנת תשי"ג. לאחר מכן הוא היה מוסר שיעור רק ביום חמישי, אבל כשהיה מוסר שיעור כל יום, הבחינו התלמידים בדבר מופלא, שלא משנה מה עובר עליו, אם היה ילד חולה בבית או עניינים אחרים שעברו עליו, כל עגמת נפש שלא תהיה, כל זה נעלם ברגע שהוא התחיל למסור שיעור. ברגע שהוא נכנס לשיעור – היה זה כאילו כל העולם בטל מהמציאות, וכעת רק הוא והגמרא והתלמידים נמצאים בעולם!".
הרב הייזלר: "התלמידים גם הם החזירו לו אהבה מופלגת. שמעתי פעם מהגאון הגדול רבי צבי כץ שליט"א, ראש ישיבות 'טל תורה' ו'חזון נחום', שהוא והגאון הגדול רבי מאיר לוריא שליט"א, ראש כולל 'ברייש' המפורסם, שהיו שניהם תלמידי ישיבת סלונים, שלאחר חתונתם גרו בבני ברק, והיו נוסעים מדי שבוע ביום חמישי לישיבה בירושלים, שנים אחרי החתונה, כדי לשמוע את השיעור כללי מפיו של ה'נתיבות שלום', וכך נהגו גם תלמידים נוספים. עד כדי כך הם היו דבוקים ברבם והחזירו לו בעבותות של אהבה… ".
"אכן, אני זוכר את התקופה שהם היו באים בצעירותי, וגם סיפרו לי שכשאבא היה חולה מאוד, בשנת תשי"ג, למרות שמצבו היה בכי רע והיה חשש כבד לחייו, הוא לא הפסיק את הקשר עם התלמידים, והיה מנהל עמם חילופי מכתבים, וגם היה סדר מסוים מתי הם באו לבקר אותו, לפי תורנות מסוימת כדי שהקשר לא יינתק".
איך נוזפים בתלמיד?
בהקשר זה מציין הג"י ברזוסבקי עובדה מעניינת מאוד, על התקופה בה היה אביו זצ"ל חולה מסוכן: "הסבא שלי ה'ברכת אברהם', בא ביחד עם אבא שלי אל הרבי מסקווירא בירושלים להתברך מפיו. סבא שלי הצביע על אבא ואמר לרבי מסקווירא: 'הוא חולה… אני כבר חייתי את החיים שלי, אבל הוא עוד צעיר, הוא צריך לקיים ישיבה ולהחזיק בית עם ילדים. אני מוכן לתת לו את שנות חיי הנותרות'. השיב לו הרבי מסקווירא בברכה מעומק הלב: 'אתה תחיה חיים ארוכים, וגם הוא. החתן שלך, גם הוא יחיה חיים ארוכים', וכך אכן היה ושניהם זכו לאריכות ימים. האבא זצ"ל נפטר בגיל 89, והסבא ה'ברכת אברהם' נפטר בגיל 91.
"אספר לכם סיפור יפה שהיה עם רבי גמליאל בטלמן. בצעירותו, בעת שלמד כתלמיד בישיבת סלונים. אירע מקרה והוא היה צריך לקבל נזיפה. אולי הוא איחר קצת לתפילה או משהו אחר שעשה שלא הסתדר עם כללי הישיבה, וכדי להעמיד את הגבולות ולהציב משמעת חזקה, שלחו אותו אל אבי מורי – ראש הישיבה.
"אמרו לו: תעלה לחדר 17… זה היה מספר החדר בו ישב אבא זצ"ל באותן שנים… הוא אכן עלה לחדר 17, הקיש בדלת, אבא זצ"ל הזמין אותו להיכנס, האיר לו פנים ושאל אותו מה בפיו…
"'באתי לקבל 'מנה' מראש הישיבה…' השיב רבי גמליאל בטלמן במבוכה… אבא הסתכל עליו בתמיהה ואמר: "שלחו אותך אלי שאתן לך נזיפה??? הרי כדי לתת נזיפה צריך קודם להתמלא ולהיות ספוג באהבה גדולה לתלמיד ורק אחר כך לנזוף בו…".
"איך אמר לי רבי גמליאל בטלמן: 'זה הווארט של החיים שלי! זה היעד שאליו הוביל אותנו ה'נתיבות שלום'… כדי לנזוף בתלמיד, חייבים להתמלא קודם באהבה גדולה אל התלמיד, ורק אחר כך אפשר לנזוף בו…".
עוד מספר הגר"י ברזובסקי מזכרונות הילדות שלו, כיצד נראה שולחן השבת של אביו הקדוש והטהור:
"הסדר היה שהיו באים מבית הכנסת, מתיישבים סביב השולחן לסעודת שבת, ובמשך כחצי שעה היה אבא זצ"ל מדבר על רבו כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'בית אברהם' מסלונים זצ"ל. הוא היה חוזר על דיבורים ששמע מפיו, עובדות שראה. לא היה דבר אחד שהוא לא זכר מה'בית אברהם', הוא היה ממש דבוק בו במשך כל ימי חייו.
"כל זה היה לפני שהתחילו לשיר 'שלום עליכם'… אח"כ היו שרים 'שלום עליכם' הוא היה עושה קידוש, היינו אוכלים את הסעודה ויורדים לטיש. בסעודה עצמה הוא לא כל כך אמר דברי תורה, אבל היינו שרים זמירות. לאחר מכן, בטיש הוא היה אומר דבר תורה, אבל בשנים המאוחרות כבר לא היה לו כח, והוא הפסיק לומר דבר תורה בטיש של ליל שבת, ורק את דבר התורה של סעודת שלישית הוא המשיך לומר מדי שבוע".
הגר"י ברזובסקי: "אבא שלי היה נותן כל יום שיעור, ובנוסף היה אומר הרב שמועס'ן (שיחות מוסר), באמצע השבוע, בראש חודש, במועדים. הוא כל הזמן אמר שמועס'ן ודיבר ודיבר".
הרב הייזלר: "שמעתי שאומרים משמו, שהוא היה נוהג לומר, שלהכין שמוע'ס לוקח לו פי שתיים זמן מלהכין שיעור בגמרא. אם שיעור הוא מכין במשך שלוש שעות, שיחת מוסר הוא צריך להכין במשך שש שעות…".
הגר"י ברזובסקי: "בסלונים לא היה בכלל עניין לומר ווארטים שיתאימו בפסוק וכדו'. זה לא היה הסגנון אצלנו. כל שיחה היתה בנויה לתלפיות, ואני אספר בזה מעשה יפה שממנו אפשר ללמוד עד כמה השמוע'סן היו חשובים בעיניו וכמה השקעה נדרשה להכנתם.
"במשך שנים היה אבא נוהג לערוך כינוסים, תחת הכותרת 'חניכי הישיבה'. הרעיון היה לאסוף את כל בוגרי הישיבה, שיצאו ממנה במשך השנים והתפזרו ברחבי הארץ, ולרכז אותם לשמוע שיחות ודברי חיזוק, שיחזקו את הקשר שלהם עם הישיבה, ועם מה שהם קנו בישיבה.
"הוא היה אומר שכשנוטעים עץ, אם לא דואגים שיגדל ישר, הוא עלול לגדול עקום. כך גם מי שלמד בישיבה, הוא עדיין חניך הישיבה, גם אחרי שעברו שנים מאז שהוא כבר התחתן, ולכן צריך לשים 'קרש' שיחזיק אותו שלא יגדל עקום חלילה. הקרש הזה היה אותם כינוסים, והסדר היה שהיו מדברים דרשנים שונים, ואבא זצ"ל היה עולה לדבר אחרון, ומסכם את הכינוס. כל פעם הוקדש הכינוס לנושא אחר, פעם שבת, פעם תורה, פעם אמונה, ביטחון וכו'. קיימו אותם במקומות שונים, פעם בצפת, פעם בטבריה וכדו'.
"באחד הכינוסים, עלה לדבר מי שהיה אז מנהל תלמוד תורה בטבריה. הוא אמר שיחה במשך כשעה, ולאחר מכן כשירד מהבמה ניגש לאבא ושאל אותו, נו… 'איך דיברתי? מה אתה אומר על הדרשה שלי?'
"אבא הסתכל עליו והשיב לו: 'אני לא יודע. לא הקשבתי לדרשה שלך…'.
"הוא הסתכל על אבא בהפתעה ובתמיהה, לנוכח התשובה הלא אופיינית…
"אבל אבא זצ"ל הסביר לו למה הוא לא הקשיב: 'את תחילת הדרשה דווקא כן שמעתי', הוא אמר, 'אתה אמרת שראית ווארט כזה, ואחר כך שמעת ווארט כזה, ובדיוק נתקלת בסיפור כזה וכזה, ועלה לך רעיון כזה…
"'הרושם היה שאתה לא התכוננת בכלל לומר את השמוע'ס, לא נערכת לקראת אמירת הדרשה. לקחת כמה סיפורים מפה וכמה ווארטים משם, הדבקת ביחד ועשית מזה דרשה…
"'אם היית משקיע שלוש שעות בהכנת השמוע'ס', כך אמר לו אבא, 'הייתי מבין ששווה לי להשקיע שעה אחת, כדי לשמוע את מה שהכנת במשך שלוש שעות. אבל אם אתה עצמך לא השקעת בהכנת השמוע'ס שלך שעה אחת, למה אני צריך לבזבז שעה שלמה כדי להקשיב לו???'…".
הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי…
בסיום השיחה, מבקש הגר"י ברזובסקי לספר עוד סיפור אחד, שחשוב לו מאוד להעביר הלאה: "כשאבא זצ"ל היה מאושפז בבית החולים בשנת תשנ"ה או אולי תשנ"ד, הוא היה אז במצב של סכנה גדולה, ובגלל מצבו חיברו צינורות ומכשירים לכל גופו. הוא שכב כך, מתייסר בייסורים נוראיים, וקרא על עצמו את הפסוק: 'הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי… אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני!'.
"האהבת ה' שלו היתה פלאית, כך לשכב ולהתייסר בייסורים, ולומר כאלו דברים, הוא לא איבד את הראש אפילו לרגע אחד".
בהקשר זה מוסיף הרב ברזובסקי עוד עובדה מעניינת, שאירעה בתקופה בה היה מאושפז בבית החולים: "היה מקרה שהגיע איש צוות רפואי לחבר לו עירוי של דם, ואבא לא רצה לקבל דם זר לגופו. איש הצוות לא הבין למה הוא מתנגד וניסה להסביר לו: 'מה זה דם? קצת פלזמה עם רכיבים כאלו ואחרים, לא יקרה כלום!'. אבא זצ"ל השיב לו על אתר: 'מה אתה מבין בדם של יהודי?'…".
צפו בראיון המצולם:
אני מכיר בן משפחה שרבי גמליאל בטלמן הציל את חייו
אולי בזכות המילים האלו, יש לי קרוב משפחה שהיום הוא כמובן מחתן נכדים עוד מעט, שכילד היה מנבל את פיו בצורה זוועתית, כל העונשים בחיידר לא עזרו כהוא זה, ואולי אפילו העלו לו את המוטיבציה לעשות דווקא, ביום מן הימים הוא היה צריך לשהות זמן רב בירושלים, כתוצאה מכך שלחו אותו לחיידר שרבי גמליאל בטלמן היה שם רבי [מדובר כמובן לפני למעלה מ50 שנה] הוא כדרכו בטומאה ניבל את פיו בצורה זוועתית ביותר, הוא היה בטוח כמו בתקופה ההיא שרבי גמליאל יפליא בו את מכותיו, כמנהג שוטים של הרב'ס הטיפשים בתקופה ההיא, הילד כמובן נכנס לכוננות ספיגה הוא כבר היה רגיל למכות ופיתח עור של פיל, אבל רבי גמליאל הצדיק מנוחתו עדן שאין מספיק גן עדן בשבילו, נהג בו באורך רוח והעניק לו חום ואהבה [דמעות יורדות לי תוך כדי כתיבה על הצדיק הזה], כמובן הילד הזה הפך להיות שומר פיו ולשונו בצורה שלא תאמינו