בשבת קודש זו נזכה לברך על בואו של חודש אלול. ימי חודש אלול נועדו להיות ימי הכנה, חשבון הנפש וזיכוך המעשים, לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.
כך כותב ה'חיי אדם' (חלק ב, קלח): "באהבת הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל הרבה להיטיב אותנו, וציונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא. ואף שהתשובה טובה בכל עת, מכל מקום חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר, שמקובלת תשובתו משאר ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת נבחרנו לעם".
ענקי החסידות המשילו את חודש אלול לתקופה בה המלך עוזב את ארמונו, יוצא אל השדות בהם מצויים המוני העם, מנגיש את עצמו בפני כל יחיד ויחיד, ומעניק להם את ההזדמנות לשוחח עמו בסבר פנים יפות ובסבלנות.
בעת שגרה, אין כל אחד רשאי להיכנס אל ארמון המלך, ולדבר עימו כרצונו פנים אל פנים. אפשרות זו תיתכן רק לאחר מאמצים לא פשוטים בכלל; הפעלת קשרים אצל בעלי דרגות גבוהות, והשגת אישורים מיוחדים. אך כאשר רוחו של המלך מפוייסת, והוא יורד מרצונו ומבחירתו אל העם ומבקש את קרבתם, כל אחד יכול לגשת אליו ולשוח בפניו אשר אשר על ליבו בקלות.
אחד מענקי המוסר ואדירי התורה בדור שקודם המלחמה, היה הגאון הצדיק רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, מנהלה הרוחני הנערץ של ישיבת לומז'ה. רבי משה היה איש גדול מאוד, צדיק וחסיד, שזכה בצעירותו להתאבק בעפר רגליהם של מאורי הישיבות בליטא, ולקבל תורה וחכמה מפיהם – מרן הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל בטלז, ומרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בגרודנא. במשך חייו זכה רבי משה גם לספוג רבות מתורתה של קלם, עת למד ב'תלמוד תורה' הגדול שלה, ואופיה ומשנתה היו נר לרגליו.
ישיבת לומז'ה בימיו של רבי משה, היתה אחת הישיבות המפוארות בליטא, אותה הוא ניהל ביד רמה ובחכמה עילאית. על ברכיו חונכו מאות צורבים צעירים, שזכו לצמוח ברבות הימים מרביצי תורה מפורסמים ואישי מוסר דגולים. עד לפני שנים אחדות, עוד זכינו לשמוע מפי זקני הדור סיפורי הוד על אישיותו המרוממת והמיוחדת של רבי משה, ועל שגב גדלותו וצדקותו.
בכדי להמחיש את סגולת הזמן של חודש אלול, נשתמש במשל נפלא שאמר פעם רבי משה, בהיכלה של ישיבת נובהרדוק בביאליסטוק.
היה זה כאשר הזדמן פעם רבי משה לעיר ביאליסטוק לצורך כלשהו, וראש ישיבת נובהרדוק שם, הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל, חתנו הגדול של הסבא מנובהרדוק זצ"ל, בא להקביל את פניו, וביקשו לשאת דברי חיזוק והתעוררות בהיכל ישיבתו.
רבי משה נענה לבקשתו, ונשא שיחה ממושכת ומרוממת, שגרמה להדים רבים ולחיזוק גדול בקרב התלמידים, לְמוּדֵי מסירות הנפש והנסיונות.
לא זכינו שתישתמר כל השיחה הנדירה בשלימותה, אולם חלקים ממנה אצור בצקלונו של תלמיד ישיבת נובהרדוק דאז, מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שנוכח שם בשעת מעשה, והובאו בקובץ 'שושנת אלול'.
רבי משה פתח ואמר כך: "ישנו פרק אחד בתהילים, אשר בעת קריאתו והתבוננות בתיבותיו, ניתן לקבל רושם – כאילו שלא נאמר על ידי דוד המלך נעים זמירות ישראל, 'אאנדערער דוד' – כלשונו, משום שאין זה הנוסח הרגיל שמשתמשים בו"…
בני הישיבה שמו אוזניהם כאפרכסת למשמע פתיחה לא שגרתית זו, ורבי משה המשיך: "כוונתי היא לפרק כ"ז בתהילים, אותו אנו אומרים בימי חודש אלול, עד לאחר הושענא רבא פעמיים בכל יום: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי".
מדוע ניתן לקבל רושם שכזה? משום שנוסחו של מזמור זה שונה לחלוטין משאר פרקי התהילים. הרי בכל הספר רגילים אנו לקרוא שוב ושוב, את שפת לשונו של דוד המלך, הכוספת והמשתוקקת מאין הפוגה לישועת השם, ואת הפצרותיו הבלתי פוסקות לקרבת אלוקים, ומהן לומדים אנו על ריבוי הצרות והרדיפות שעברו עליו כל ימיו, מינקות ועד שיבה.
והנה כאן, במזמור הנוכחי, לפתע דוד המלך מתנסח בלשונות שונים לגמרי, ומשדר עוז ותעצומות בלתי מוכרים. לפתע הוא אינו פוחד מאיש, לא ירא מאויבים ולא חרד ממְרֵעִים. 'מִמִּי אִירָא?… מִמִּי אֶפְחָד?… בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ – אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ'!…
"מה השתנה מזמור זה משאר מזמורי התהילים?", שאל רבי משה, "הכיצד לפתע דוד המלך מדבר בבטחון כה גדול, בעוז ובתעצומות?"
"אומר לכם", המשיך ואמר במתק שפתיו. "נתאר לעצמינו חייל המצוי בעיצומה של מלחמה. מתי הוא מפחד וירא מאויביו? כאשר עומד הוא בחזית מול האויבים, והם מתקדמים בצעדי ענק עוד ועוד לתוך תחומו, ואין מושיע. אך אם הוא נמצא בבונקר שמור ומוגן, ויחד עימו נמצא הגנרל הראשי של הצבא, לא פחות, אזי הוא חש רוגע וביטחון מוחלטים, למרות שאויביו מחפשים את נפשו באותה המידה. כי כאשר נמצאים ליד הגנרל, האיש המופקד על הצלחת המלחמה ובקי היטב בתכסיסיה וסודותיה, הפחד והיראה נמוגים ונעלמים.
"במזמור הנוכחי, דוד המלך מתאר את עצמו, כמי שמצוי תחת חסותו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו! בעת שהאדם יושב בבית השם, חוזה בנועמו ומבקר בהיכלו, והוא יתברך אורו וישעו – אכן אין לו ממה לפחד ולירא! הוא נמצא במקום המוגן והשמור ביותר עלי אדמות.
"כפי שמתאר דוד המלך בעצמו בהמשך: 'כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי'! במידה וחלילה תתרגש עליו איזו צרה או מצוקה – מיד השם יתברך יגן בעדו.
"אתם", הפטיר רבי משה את דבריו, "בני הישיבות היקרים, שקיבלתם החלטה נחושה להקדיש את כל חייכם לעמלה של תורה ועבודת השם, וזוכים לבלות את מרבית שעותיכם בבית המדרש, הלא הנכם מצויים תמיד תחת חסותו של השם יתברך! עליכם, איפוא להסיר כל דאגה מן הלב… אין לכם ממה לחשוש! אין לכן ממה לפחד! איש לא יוכל להזיק לכם רוחנית וגשמית! והרי נמצאים אתם יחד עם הגנרל בבונקר, באין פחד ואין צווחה!"…
למותר לציין, כי דבריו של רבי משה עשו רושם עז על התלמידים.
לפי דרכו סביר לומר, כי לא בכדי תיקנו לקרוא מזמור זה בחודש אלול, שהרי המסר העולה ממנו כה אקטואלי ונוגע לימים אלו:
אם בכל השנה נמצאים אנו בחזית המלחמה לבדנו, חוששים ומפחדים, הרי שבימי הרחמים והסליחות יורד המלך – מלכו של עולם – בכבודו ובעצמו לסייע בידינו במלחמתינו נגד היצר. במצב כה נשגב ומרומם של קרבת אלוקים, אכן אין ממי לירא ולפחד, ואשרי מי שמשכיל לנצל את הימים הללו כתיקונם!
נמחיש את הדברים באמצעות סיפור נפלא ביותר, אותו סיפר הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', שהיה בעצמו עֵד למעשה בשנות ילדותו בירושלים:
היה זה באחת התקופות הקשות שעברו על תושבי עיר הקודש, בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. המזון הפך למצרך נדיר, והרעב היה אורח של קבע בבתים רבים בעיר. אצל אחת ממשפחות המצוקה הללו, הלך המצב והתדרדר. בני המשפחה סבלו מדחקות נוראה עוד קודם המלחמה, ומדיניות הקיצוב שהונהגה בכל הארץ הביאה אותם אל סף מוות ממש.
לאחד מגבאי הצדקה בעיר – אשר מצבה של המשפחה נגע לליבו, ונכנס לעובי הקורה כדי לעזור ולסייע, נודע כי למשפחה זו יש קרוב משפחה בארצות הברית, עשיר מופלג, והחליט ליטול יוזמה ולדאוג, כי אותו קרוב יתוודע למצבם הנורא של קרוביו בארץ הקודש. ואכן, העשיר שמע והזדעזע עמוקות, והחליט להיחלץ לעזרתם ולתמוך בהם מעתה בעין יפה. מידי שבועיים הוא היה שולח עבורם חבילת מזון מכובדת, ובכך הצילם מחרפת רעב ונהייתה הרווחה.
באחד הימים, קיבלה המשפחה מברק מאותו קרוב משפחה, בו הודיע כי הוא מתעתד להגיע לארץ ישראל בימים הקרובים, וברצונו לבוא לבקר אותם בביתם בשעות הערב של יום פלוני.
עקרת הבית קיבלה את ההודעה בדאגה רבה. "כיצד נוכל לארח את מיטיבנו בצורה ראויה?", תהתה בפני בעלה. "הרי הוא רגיל לסעודות עשירים, ומצבינו הכלכלי לא מאפשר אפילו עשירית ממחירן… אף כלים נאים לפי כבודו לא בנמצא ברשותינו"…
הבעל והאישה ישבו יחד וחשבו בדבר, והגיעו למסקנה כי חרף מצבם הדחוק, מוכרחים הם להראות לו את חפץ ליבם בביקורו, ולהשתדל לארחו בכבוד ויקר אף מעבר לכוחם ויכולתם; הן משום הכרת הטוב על העבר, והן משום תמיכתו הכלכלית בעתיד.
ניגש הבעל לגמ"ח הקהילה ולווה סכום מכובד, שיספיק לדמי הוצאות האירוח. במקביל, פנתה עקרת הבית לשכנותיה ושאלה כלים יפים ומפה נאה לשעות אחדות בלבד. "אחזיר את הכלים והמפה לאחר זמן קצר" – הבטיחה. היא גם טרחה רבות כדי להשיג מתכונים של מעדנים שונים, ויגעה שעות נוספות כדי להתקין מאכלים מכובדים.
הגיע היום המיועד. האשה ערכה את השולחן ברוב פאר והדר. פרסה את המפה הנקיה, הניחה את הכלים בעיצוב נאה ומשובב עין, הציבה קערות גדולות של אוכל במרכז השולחן. הללו היו מלאות במעדנים ערבים, מטעמים ומגדנות, אשר הדיפו ריח נפלא שהתפשט בכל הבית…
שעה קלה לפני בוא האורח, סיים הבן הקטן מוישל'ה את הלימודים בתלמוד-תורה, ונכנס הביתה מלא במרץ נעורים וברוח שובבות מצויה. הוא הביט במבט משתאה על השולחן הערוך, על הכלים הנאים והתבשילים המגרים, ועיניו ברקו.
הוא החליט לטעום מן המעדנים שעל השולחן, אך בנסיונו להגיע אל מרכז השולחן נתפסה קצה המפה בבגדו. עודו מתהלך אנה ואנה בסלון, נמשכה המפה מעל השולחן, הכלים הנאים התנפצו על הרצפה לרסיסים, והאוכל נשפך והתפזר תוך שהוא מכתים את המפה ומלכלך אותה לחלוטין.
האם שנזעקה לשמע הרעש הנורא, עמדה והביטה במחזה האימים בעינים כלות. כל יגיעתה וטרחתה ירדו לטמיון ברגע אחד של שובבות…
"מוישל'ה!" הרימה האם בקול זעקה מהדהד, "מה – אתה – עושה?! האין תבונה בראשך?… כעת תיענש בחומרה רבה על מעשה השובבות שעשית!"
הָאֵם פסעה אל הילד וניסתה לתופסו, אך הוא הצליח לחמוק מתחת ידיה ולהימלט החוצה מהבית. אמו יצאה אחריו, מתנשפת בכבדות מרוב צער וחוסר אונים, והתקשתה להדביק את ריצתו. כך, במשך דקות ארוכות, רצו האם ובנה ברחובות ירושלים.
הצער הנוקב לא הניח לאמא לרגע, והיא המשיכה לרדוף אחרי הבן יקיר שלה עוד ועוד. כוחותיו של הילד הלכו ואזלו. הוא הבין בשכלו הקט כי כלתה אליו הרעה, ובעוד רגע אימו תשיג אותו, והיא תעניש אותו לא רק על הנזק הגדול שחולל, אלא במיוחד על כך שנמלט ממנה ואימץ אותה לרדוף אחריו.
לפתע הוא הסתובב בבת אחת לכיוונה של אמו, והחל לרוץ אליה, והאם התבלבלה לרגע מהתפנית הפתאומית במרדף. הוא הגיע אליה, תפסה בסינרה וצעק מנהמת ליבו: "אמא! אני מבטיח לך, מהיום כבר אהיה ילד טוב! אמא, לעולם לא אשוב עוד להשתובב כך שוב!"…
כשהאם ראתה את מוישל'ה עומד כה מבוהל ומפוחד, מתחנן ומתרפס בפניה – היא שינתה באחת את כל סיגנון דיבורה, ובמקום להעניק לו 'טיפול הגון', היא הרימה אותו בזרועותיה, חיבקה ונישקה אותו שוב ושוב והרגיעה אותו במילים טובות.
זהו ביטוי אמיתי ללב של אמא!
כך הם ימי הדין והרחמים, אמר רבי מנחם צבי. הקדוש ברוך הוא נותן לנו בכל ימות השנה כל טוב, מחיה אותנו ומטיב איתנו בכל צעד ושעל, ואנו בשובבות נעורים ובעצת היצר – כופרים בטובתו וחוטאים ופושעים לפניו מבלי דעת. בסוף השנה מגיע חודש אלול, ימי ההכנה לראש השנה ויום הכיפורים בהם יעמידו אותנו לדין, ויבדקו היטב את מאזן המעשים שלנו, זכויות ומצוות כנגד החטאים והעוונות. אין נסתר ונעלם מנגד עיניו, ואין עצה ואין תבונה כנגדו.
ישנה אפשרות אווילית, אם בכלל ניתן לקרוא לה 'אפשרות', פשוט לנסות לברוח. להתעלם מתקיעת השופר, להתעלם ממוסרי חז"ל, מעשיית התשובה ומעשים טובים, וכביכול להמשיך בשגרת היומיום. אולם בסופו של דבר, הרי ידו של הקדוש ברוך הוא חזקה מאיתנו, ובכל רגע נתון עלולים אנו חס ושלום להיתפס בעונותינו, ולהיענש קשות במיוחד על ההתעלמות מן התשובה והבריחה ממנה. כפי שכתב רבינו יונה בשער הראשון של ספרו 'שערי תשובה'.
לכן עלינו לנהוג כפי שנהג אותו ילד, שהרגיש בליבו כי הוא יכול לסמוך על רחמי האם, ופשוט לרוץ אליו יתברך, לכיוון שלו, ליפול לפניו ולהתחנן על נפשנו. נזעק מנהמת הלב ונאמר לו: "אבא! אבא! אנחנו מבטיחים להשתדל יותר בעבודת השם! מהיום והלאה נשנה מסלול! מעכשיו נתייצב על דרך טובה!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')