סיפר הגאון רבי יונתן אבר שליט"א, חתנו של המשגיח הגה"צ רבי דוב יפה זצ"ל, אשר לפני שנים רבות, בהיותו אברך צעיר אחר נישואיו, התפלל פעם אחת את 'פסוקי דזמרה' של יום השב"ק בחדר קטן בצידי היכל ביהכ"נ, והנה בעודו שוהה שם נכנסו לחדר שני ילדים בני חמש-שש שנים, הוציאו גמרות מארון הספרים, פתחום והחלו 'ללמוד' בצוותא. והגם שמחמת גילם הקטן עדיין לא ידעו צורת אות וכל שכן לקרוא לשון ארמי שבגמ', עשו עצמם כאילו קוראים בפנים, והוא שמע כיצד אחד אומר לחברו בניגון של גמרא: "אסור, אסור, אסור…". 'השיב' השני: "אסור אסור אסור…" חזר הילד הראשון ו'שאל' בניגון: "אבל אסור אסור אסור"… ו'תירץ' השני שוב: "אסור אסור אסור"…
אחר התפילה הלך לסעוד סעודת שבת בבית חותנו המשגיח וסיפר לו כל אותו 'משא ומתן'… נחרד רבי דב עד עמקי נשמתו, ואמר לו בסערה: הגידה לי מי הם הילדים? ותיכף ומיד – עוד בטרם אקדש על הכוס – אלך לדבר עם ההורים!
ניסו בני הבית להרגיעו ולא עלתה בידם, עד שאמרה לו הרבנית, שאם ילך עתה יגדיל בזה את הבהלה… ולבסוף נעתר להמתין מלדבר עם ההורים עד לזמן מאחר יותר בו ביום.
אחר הסעודה שאל את חותנו, על מה הרעש הגדול הזה ומדוע יצא כה מגדרו. השיב לו רבי דוב: ילד ששומע וקולט מבית הוריו כי כל דברי התורה אינם אלא אסור אסור אסור, מובטח שיצא לתרבות רעה… אלא צריך להטעים אותם מנועם מתיקות התורה והמצוות שהם נחמדים מזהב ומפז רב, להחדיר בהם את ה'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו', את האושר הגדול בעשיית רצון השי"ת, עד שמעצמם יצמיחו השתוקקות ומשיכה לזכות לקיים את מצוות ה', וחלילה לנו מלתת להם את ההרגשה עד כמה קשה להיות שומר תורה ומצוות.
ומסיים בעל המעשה את סיפורו, כי סופו של דבר, האב לא אבה שמוע את מה שמדברים אליו, ולבסוף אכן לדאבון לב אותם ילדים אכן פרקו מעליהם עול תורה ומצוות לאחר שגדלו…
ובאמת מצוי הדבר דווקא לגודל יראת ה' והחרדה שבוערת בהם שמא יעשו דבר אשר לא ציווה ה', אך אינם משכילים להראות את גודל שמחתם בקיום כל מצווה ומצווה, ואת התענוג הנפלא אשר המה מרגישים כשהם יושבים בבית ה' ושקועים בלימוד התורה המתוקה מדבש ונופת צופים.
משנה זהירות נדרשת בעניין ה'גדרים והסייגים', אשר מצד אחד אי אפשר לבנות בית מלא ברכת ה' מבלעדיהם, ובפרט בדור הזה… אך מאידך מטבע האדם כי עפ"י הרוב ה'הכרח' גורם התנגדות בלב האדם, עד שהוא מוכרח לפרוץ את הגדר שגדרו בעדו (ריאקצי"ע)… אלא עלינו להשכיל דעה את בנינו ותלמידינו שאין בהם אלא 'טובה' בעדם, דוגמת השמירה שמעמידים סביב 'אוצרות זהב טהור', סביב סגולת מלכים לבל יפגעו בהם מזיקים ומחבלים, וכשהתלמידים יבינו זאת הרי הם בעצמם ישמחו בגדרים וסייגים ויאהבו אותם, אדרבה, הם עצמם ירגישו 'שמורים ומוגנים' בתוככי הגדרים והסייגים, ואז לא ינסו לפרוץ 'חומות מגדלי'. וגם עלינו לטעת בהם הרגשת רוממות, כעין שנאמר 'ויגבה ליבו בדרכי ה", שיבינו שאין מתאים להם לפום ערכם כבני ישראל קדושים וטהורים להתלכלך ב'בוץ' של טומאת העמים …
מעשה נורא שמעתי מכ"ק אאדמו"ר זי"ע, שבהיותו בלאס אנג'לס, התאכסן אצל הרה"ח רבי אלעזר אדלר ז"ל, והרבנית הייתה בת בתו של הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע. באחד הימים שאלה את אאדמו"ר זצ"ל – כיצד היה מע"כ נוהג אם בתו הייתה מבקשת מעמו מעות כדי לילך לטיאטער (בתי תיאטרון). אאדמו"ר נבהל מן השאלה ולא השיב לה מאומה, פתחה וסיפרה:
בשנת ת"ש לערך בהיותה ילדה קטנה, היו חברותיה הולכות לתיאטרון ולמקומות שונים שלא הייתה רוח חכמים נוחה מהם (זמנים קשים עברו אז על החרדים לדבר ה' כשהנוער נמשך אחר רוח ההפקרות ל"ע), והן פיתו אותה שתצטרף אליהן ותבוא עמהן לאותן המקומות. משנתפתתה פנתה לזקנה רבי שלומ'קה בבקשת כמה פרוטת כ'דמי הכניסה' לאותו מקום, נעבעך…
ויהי בשמוע הרה"ק מזוועהיל את בקשתה, נתן לה מיד את מלא הסכום כרצונה, אך כאשר עמדה כבר ליד הדלת לצאת מן החדר, קרא לעברה ואמר: 'הן ראית כי אך בקשת כסף מיד נתתי לך כאוות נפשך, אך דעי לך, שלבי קרוע ושותת דם אם תלכי לשם'…
ויהי כאשר שמעה הילדה את הדברים היוצאים מן הלב הכריזה תיכף ואמרה שהיא לא תלך לשם לעולמים, ותיארה את גודל הניסיון שהיה לה, אך מאחר שבאותה שעה הראה לה עד כמה הוא אוהב אותה אהבה עזה אמיתית, על כן לא היתה יכולה להרשות לעצמה להכאיב לו, וזה גרם לה ששינתה דעתה ולא הלכה לאותם מקומות.
ואם כי אין כאן הוראה למעשה [ורק איש האלוקים כרבי שלומ'קה היה יודע את משקל הזהב לבל תצא תקלה מתחת ידו, והכל לפי העניין לפי הוראת חכם], אך ללמדנו כלל גדול, שאם ימצאו הבנים את החום והאהבה בבית פנימה לא ילכו לחפשם במקומות אחרים…
כה אמר 'המשגיח' הגה"ח רבי גד'ל אייזנער זצ"ל, ברצותו להמחיש את ההבדל בין 'מחנך' למי שאינו, כי פעמים שנכנס לבחור רוח דמיון ה"י שיש מסביבו גדרים וחומות בצורות המקיפים אותו בכל מקום שהוא פונה, ואינו מצליח להיפטר מהן, והנה אם יספר זאת למי שאינו מבין בנפש האדם הרי 'במקרה הטוב' יטייל עמו אנה ואנה כדי להוכיחו שאין כאן שום גדר וחומה, ובמקרה גרוע יותר – יצעק עליו שיחדל מדמיונותיו… וכמובן שלא יצליח להוציא אותה רוח שטות ממנו, ואדרבה יתכן שרק יקלקל .. אך מחנך מומחה יודע לירד ל'עומק דעתו' של הבחור ולתוך הדמיונות, ויעשה עצמו כמי שאף הוא רואה אותם גדרים ומחיצות, וביחד ינסו למצוא 'פירצה' להתחמק משם…
כיוצא בדבר ייאמר לעניין ניסיונות ופיתויי היצר, שאף הם אינם אלא 'דמיונות'… שלא יועיל כלום אם ינסה האב להוכיח לו בשכל שהכל הוא הבל וריק, אלא עלינו להתחבר אליו, להראות שאנו מבינים אותו ואת הקשיים הניצבים בפניו, ומשם לנסות להתרומם ולהילחם עם היצר הרע.
(באר הפרשה)