שח הגר"י זילברשטיין שליט"א: התלבטויות תמידיות תוקפות את ההורים בימי החופשה, והן נסובות בעניין ה׳לאווים׳ שיש לומר לילדים, כמה יש להתעקש בתקופתנו על דברים הנראים לנו כבלתי-חינוכיים; האם בדור שלנו אפשר בכלל לומר לא; ואם כן – על מה?
יש בחורים המעוניינים לצאת לטיול, עם או בלי חברים נוספים, וההורים אינם יודעים האם למונעם מכך; וכיו"ב שאלות סבוכות, שאין עליהן אף פעם תשובה ברורה, שחור ולבן.
אחד מבניו של הגרי"י יעקובוביץ זצ"ל, המכהן מזה שנים כמרביץ תורה חשוב באחת הישיבות המפורסמות, סיפר לנו שלפני כיובל שנים ביקש אחד מאחיו לצאת לטיול בבין הזמנים, עם חבר שהיה לו רישיון-נהיגה. כיון שבזמנו לא היו עושים טיולים ארוכים, המדובר היה בטיול ליום אחד בלבד לדרום הארץ, לאזור ים המלח.
אחי ניגש לאבא ושטח את מבוקשו. אבא לא הגיב בשלילה. והנה, בערב שלפני הטיול, ניגש אבא אל אחי, ואמר לו: ׳האם אכפת לך שגם אני אצטרף לטיול שלכם׳? — האח היה המום מעצם השאלה. הוא לא התכונן לכך. לא נפשית ולא מעשית. הוא מתקשר אל החבר בעל-הירשיון, והלה דווקא התלהב מאוד.
יצאו אפוא לטיול זה; האבא, הבן והחבר, ובסופו של דבר הצטרף בן נוסף של משפחת יעקובוביץ. הטיול שהיה אמור להיות לאזור ים המלח, עד ׳עין עבדת׳, החל בנסיעה לכותל המערבי, שם התפללו כולם, ורק אז יצאו לכיוון הדרום. במשך כל הנסיעה הארוכה, לא הכביד רבה של הרצליה על הצעירים בדברי תורה כבדים, אלא שוחח בענייני אמונה ויראת שמים. יום הטיול עבר בהנאה מרובה.
עד כאן הסיפור. ומה למדתי מכאן? – אומר מרביץ-התורה הוותיק למשפחת יעקובוביץ: למדתי שצריך לחשוב אלף פעם אם לומר ׳לא׳ בעניינים אלה.
ולקח נוסף: היה זה בתקופה של לפני עשרות שנים, כשהחינוך היה בשיאו, ולא נכרו בו עדיין ה׳בעיות׳ של ימינו. למרות זאת הוא-עצמו הצטרף לטיול, כדי להשגיח על בנו באותו יום. במלים אחרות: הוא ויתר על כל סדר-יומו העמוס, את כל הפגישות שנקבעו לו כבר ביום זה, ויצא עם הבן. הוא הרגיש את גודל-האחריות החינוכית הרובצת עליו, כאביו של הבן, והטריח את עצמו לנסוע איתו בצוותא, תוך שהוא מתחשב בעובדה שמדובר בבחורים צעירים ויוצר אווירה נהדרת ומשוחררת.
פעמים רבות נכתב כאן על העוול הגדול שנעשה לילדים, המופקרים על ידי הוריהם בימי החופשות, ואם ההורים אינם משקיעים בהם זמן, אזי הם יוצאים לרחוב, אל ה'חברים' המצויים שם, וכל מילה מיותרת… אם פעם עוד היה צריך לשכנע את ההורים באשר לסכנותיו של הרחוב בן-ימינו, גם בריכוזי האוכלוסייה החרדית, היום, כך נראה, אין כל צורך בכך. מי שלא רואה את הנזקים, נזקי-העד, הנגרמים לילדים המבלים את זמנם ברחוב, יותר גרוע מעוור.
לשמור על הילדים, פירושו להיות יחד איתם. זו 'העצה החינוכית' שכולם יסכימו איתה! כל המומחים וכל המייעצים למיניהם, יודו שהכל מתחיל ונגמר בשאלה האם ההורים מוכנים להקצות מזמנם לילדיהם, או לא. ואם בכל השנה כך, בימי החופשות על אחת כמה וכמה, וקל-וחומר בתקופת הקורונה כשהרבה מהיסודות מתערערים.
ההרגשה בבית צריכה להיות שבמקום שהבן ירצה להעביר את זמנו לריק עם ילדי הרחוב, הוא ירצה לצאת עם אביו! האבא הוא היחיד שבכוחו לפיק את הבן מלחצי-התקופה, ובד-בבד גם ללמוד איתו בצוותא, ליד המעיין… בדרך לדרום… זו חלק מעבודת החינוך שלנו בדור זה. להעניק לילד, ובמיוחד בימי החופשות, חוויות רוחניות כשהן משולבות בהוצאת כל המרץ הטבעי שלו.
האמינו לנו; אל תחשבו פעמיים. אם רק תהיה אפשרות, והסגר לא יסגור בעדנו, צאו, צאו, צאו, יחד עם הילדים.
וסתם הערה: כדי לצאת עם הילדים, אין צורך ברכב משפחתי. וברוב המקרים, גם לא באוטובוס. לא צריך לנסוע ולנדוד למקומות רחוקים, לא לצפון ולא לדרום; מרחבי-הטבע סמוכים לבני ברק במרחקי-הליכה של דקות ספורות. צריכים רק להבין, ולהפנים, עד כמה זה חשוב, ותועלתי. משנבין זאת, נעשה את זה בקלות ובחשק.
(קול ברמה – מתוך ספר חדש העומד אי"ה לראות אור בקרוב משיחותיו של הגאון רבי יצחק זילברשטייין שליט"א בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)