הרב ישראל ליוש
ביום כ"א באב חל היא"צ של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל רבה של 'בריסק'.
רבי חיים נולד בט"ו באדר ב' שנת תרי"ג ב'וולוז'ין', לאביו הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל בעל ה'בית הלוי'.
נשא לאשה את מרת 'ליפשא' בתו של הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל חתנו של מרן הנצי"ב ראש ישיבת וולז'ין.
בשנת תר"מ נתמנה רבי חיים לראש ישיבת 'וולז'ין', אחר הראש ישיבה הראשון הנצי"ב זי"ע, והוא אברך כבן עשרים ושבע שנה בלבד, וכבר היה גאון עולם, וישב על כסאו כ-12, עד שנת תרנ"ב, אז סגרה המלכות את דלתות הישיבה, ונתיישב על כסא רבנות העיר 'בריסק'.
רבי חיים נפטר בכ"א באב תרע"ח ונטמן לצד סב רעייתו הנצי"ב זי"ע בבית הקברות היהודי בוורשה.
דברי תורתו התפרסמו בספרי 'חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם', 'חידושי הגר"ח' (סטנסיל) 'שיעורי רבינו חיים הלוי' ועוד.
וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר ה' אֱלֹקִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: (ט כו)
חלוקה 'גאולה' מ'פדיון', היה אומר הגאון רבי חיים סולבייציק מבריסק זצ"ל, 'גאולה' היא העברת בעלות גרידא, ולא חל שום חלות בחפץ עצמו, כפי שמצאנו לשון זה גבי שדה אחוזה החוזרת ביובל. ואילו לשון 'פדיון' המובא גבי פדיון מעשר שני והקדש, הוא חלות שחל בחפץ עצמו, שהרי הוא משתנה מהקדש לחולין.
'עבדות', שני חלקים בה. הראשון, התואר 'עבד', והוא מגדיר את עצם היותו עבד, אף כשאינו עובד בפועל אצל אדונו, זהו שם תוארו 'עבד'. השני, היא העבדות בפועל, שעובד אצל האדון.
עם ישראל בשעבוד מצרים, היו עבדים בשני החלקים, הם היו עבדים בתוארם, ואף בפועל עבדו אצל מצרים. וכשהקב"ה ברחמיו הוציאם ממצרים, הוא הוציאם משני החלקים, פסקה העבודה בפועל אצל מצרים, וע"ז שייך לשון 'גאולה', כי אין זה חלות בתוארם של עם ישראל, אלא הפסקת מציאות העבודה. אך יחד עם זאת הוציאם הקב"ה לחרות, והפך אותם מתואר 'עבדים' ל'בני חורין', והפכם בזה בעצמותם ל'בני חורין', כפי שדרשו חז"ל: 'ולא עבדים לעבדים', וע"ז שייך לשון 'פדיון', כשם שההקדש הופך ע"י הפדיון ממהות 'הקדש' ל'חולין', כן ישראל הפכו במהותם מ'עבדים' ל'בני חורין'.
עפי"ז נבין את לשון התפילה: 'ממצריים גאלתנו', היינו גאולה מהעבדות בפועל, 'ומבית עבדים פדיתנו', היינו הפדיון מתואר 'עבדים' ל'בני חורין'.
***
'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', ומי לנו בן חורין כרבי חיים בריסקר שכל עסקו ומגמתו היו בתורה. גאונותו האדירה והתמדתו העצומה, היו לשם ולתהילה בעולם התורה.
בתקופת כהונתו כראש ישיבה ב'וולז'ין', יצאו עוררין על שיטת הלימוד בישיבה, ונמנו וגמרו שהענין ידון אצל גדול הדור, הגאון רבי ראובן דננבורג'ר זצ"ל רבה של 'דוינסק'. הנהלת הישיבה החליטה שראש הישיבה הגאון רבי חיים יסע ל'דוינסק' לברר את הטענות ולהשיב עליהן.
שליחות זו לא היתה נעימה עבור רבי חיים, היה עליו, כביכול, להיבחן אצל רבי ראובן בלימוד, כי הרי הטענות היו על דרך הלימוד, ובכל זאת אמר רבי חיים: 'כיון שאני מקבל משכורת מהישיבה, אם לא אסע אחשב לגזלן…!'
טרם הנסיעה, רצה רבי חיים להכיר את שיטת הלימוד של רבי ראובן, אלא שמעולם לא נפגש עם ה'דברי תורה' שלו, הוא אף פעם לא שמע ממנו שיעור, לא קרא מאמר שכתב, ואף ספרו 'ראש לראובני' לא יצא בחייו.
לפתע, נזכר רבי חיים שאחד מתלמידי הישיבה הינו תושב 'דוינסק'. הוא הלך לחדרו ושאל אותו אם שמע פעם איזה 'דבר תורה' או 'קושיא' מרב העיר, רבי ראובן? משנענה בשלילה, ביקש רבי חיים מהבחור שיכתוב לרבי ראובן מכתב ובו קושיא בלימוד בענין שאמר לו, והוסיף: 'מיד כאשר תקבל תשובה מרבי ראובן, תודיעני…!'
כעבור שבועיים הגיע המכתב המיוחל עם תשובתו של רבי ראובן. הבחור עשה כמצוות רבו והראה לו את המכתב. לאחר שעיין בו רבי חיים ולמד את התירוץ, השיבו לבחור, והנה הוא כבר מכיר את שיטת לימודו של רבי ראובן, וכעת הוא מוכן לנסוע ל'דוינסק'.
כשהגיע רבי חיים ל'דוינסק', פנה מיד לבית הרב, ובדיוק באותה שעה התקיים שם 'דין תורה' בין שני בעלי דינים. רבי ראובן קבלו בכבוד הראוי והושיבו לשמוע את טענות הצדדים. לאחר שגמרו טענותיהם אמר להם רבי ראובן שכאשר יהיה לו 'פסק דין' יקרא להם. הבעלי דינים יצאו. רבי ראובן שוחח מעט עם רבי חיים וביקש ממנו שישוב אליו אחר הצהריים.
אחר הצהריים, כשנכנס רבי חיים לרבי ראובן, מצא אותו רכון על גמרא, רמב"ם, טור ושולחן ערוך, ומעיין בנושא ה'דין תורה' שהיה בבוקר. "נו… רבי חיים… שמעתם הבוקר את הצדדים… עתה אני מעיין בנידון…" – אמר לו רבי ראובן.
רבי חיים השיב לו: 'מסתמא אתם רוצים להביא ראיה מהגמרא הזו, אלא שקשה לכם מהרמב"ם ההוא, ואתם רוצים ליישב כך וכך…', רבי חיים פרס לפניו מהלך שלם בסוגיא, בדיוק כפי מהלך מחשבתו של רבי ראובן, ואת כל זה הוא למד מהתירוץ ששלח על הקושיא שהבחור שלח לו…
רבי ראובן השתומם כיצד גאון כה צעיר, כבן שלושים, מחשבן בגאונות אדירה את כל הסוגיא ומכוון בדיוק לפי דרך לימודו, הוא קם בהתרגשות ממקומו ואמר: "אומרים שב'וולז'ין' יש את כל דרכי הלימוד… זה נכון…!'
***
גבורה, חכמה וצדקות היו בו בג"ר חיים זצ"ל, ועל כך יעיד הסיפור הבא:
רבי חיים היה גבאי צדקה גדול, וכספי צדקה רבים היו מופקדים אצלו. גם אינשי דלא מעלי ידעו על כך, ומידע זה גרם לאחד מהם לבוא ולשדוד כסף מרבי חיים בצהרי היום…
"רב'ה… תן לי מיד את כל הכספים שברשותך…" – פקד עליו שודד, כשהוא מנופף בידו בכלי משחית.
רבי חיים לא איבד את עשתונותיו, ובקור רוח הכניס את היד לכיס, הוציא ממנו מטבע עבה, כופף אותו לעיני השודד, חצה אותו לשנים, והגיש לו את שני החצאים: "הנה לך… בבקשה…"
השודד ההמום שחשב שיהיה לו קל לשדוד רב זקן, שאין לו כל מושג כיצד מתעסקים עם מפוקפקים שכמותו, הבין מיד עם איזה גיבור יש לו עסק, וברח מן הבית באימה ופחד…
***
את הסיפור הבא על גאונותם וידיעותיהם בתורה של מרנן הגאון רבי חיים בריסקר וה'חפץ חיים' זי"ע, סיפר הרב מחרקוב זצ"ל לרב מבריסק זצ"ל וזלגו עיניו דמעות, כפי שמספר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל:
הרב מחרקוב היה עד לפגישה בין החפץ חיים ורבי חיים מבריסק. ה'חפץ חיים' ישב בחדר ורבי חיים עמד בפינת החדר והתפלל תפילת שמונה עשרה. כשכבר עמד בתפילת 'אלוקי נצור', נכנס בבהלה אדם לחדר ופנה לרבי חיים: "רב'ה! יש לי שאלה… למה רוב האיבעיות בש"ס לא נפשטו…?"
רבי חיים לא השיב לו מיד, ורק לאחר שפסע שלוש פסיעות לאחור, הוא פנה אל השואל המבוהל ואמר לו: "זה לא נכון, רוב האיבעיות שבש"ס כן נפשטו…!"
ה'חפץ חיים' ישב בחדר ושמע את שאלת השואל ואת תשובת רבי חיים. לאחר מכן שוחח עם רבי חיים, ונפרדו לשלום.
החפץ חיים נסע בחזרה לעיר מושבו 'ראדין' והרב מחרקוב התלווה אליו, ויהי לפלא! למרות שה'חפץ חיים' בדרך כלל היה מרבה לשוחח עם בני לווייתו בדברי תורה, השקפה ומוסר, בנסיעה זו לא דיבר מאומה, כל הדרך היה שקוע בהרהוריו. כך היה כשנסעו בעגלה עד לתחנת הרכבת, וכך היה גם כאשר עלו על הרכבת, שתיקה מוחלטת, אחוז בהרהוריו…
לפתע, באמצע הנסיעה, אמר ה'חפץ חיים' לרב מחרקוב: "אוי, רבי חיים גאון!"
או אז, הבין הרב מחרקוב את פשר שתיקתו של ה'חפץ חיים', כל הדרך הוא עבר על האיבעיות שבש"ס והעלה שאכן רבי חיים צודק, רוב האיבעיות נפשטו….
***
ערב עמוס במיוחד עבר על הגאון רבי חיים בריסקר זצ"ל. צרכי ציבור רבים נערמו על שולחנו. בני העיר נכנסו ויצאו מביתו, אחד בא להתייעץ בענין אישי והשני טרוד בשאלה הלכתית מכרעת, ולכולם היה לרבי חיים אוזן קשבת ולב רחום לרפא את שברונם ולמלא אחר מבוקשם.
אלא שהטרדות דחו את תפילת ערבית, שהיתה בדרך כלל מתקיימת בביתו תוך כדי ההתעסקות בצרכי ציבור, והערב, מעומס הטרדות, נדחתה התפילה עד שכאשר פנה רבי חיים להתפלל, לא נמצא בביתו מנין יהודים להתפלל איתם.
"צא אל הרחוב וקבץ מנין אנשים" – ביקש רבי חיים מאחד מהאנשים שנשארו בביתו. הלה עשה כמצוותו, אלא שמפני השעה המאוחרת, לא מצא אף יהודי שבשעה כה מאוחרת עדיין לא התפלל…
"לא היה לך לחפש כאן, בלב העיר" – אמר רבי חיים ליהודי – "כאן בוודאי כולם כבר התפללו, לך אל הרחובות המרוחקים, היכן שיושבים ה'ריקים' של בריסק, שם תמצא בשפע יהודים שעדיין לא התפללו…"
אלא שגם משם חזר היהודי בידיים ריקות: "יהודים שלא התפללו אכן מצאתי בשפע, אך יהודים שיסכימו לבוא לבית הרב לא מצאתי אף אחד…"
"חזור אליהם" – צווה עליו הרב –"ואמר להם כי בשעה טובה מתכוננים בבית הרב לערוך 'תנאים'…."
העצה הועילה, וכעבור כמה דקות, חזר היהודי עם מנין גדול של יהודים… הריקני שבהם נגש אל הרב והתלונן: "כך עורכים תנאים…?! אפילו כזית מזונות אין כאן… ואף לא רביעית משקה…?!"
"קודם נתפלל מעריב…" – הרגיעו הרב
לאחר תפילת מעריב, עמדו כולם והמתינו לתנאים, "נו… עכשיו, מה עם ה'תנאים'?" – העז לשאול שוב אותו אדם.
באחת הרצינו פניו הקדושות של רבי חיים, ואמר: "וכי לא שמעתם את ה'תנאים' שערכנו עכשיו? וכי לא שמתם לב למה שפיכם דיבר? 'והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם בעתו… ואכלת ושבעת… ולעומת זאת: 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם… וחרה אף ה' בכם…' וכי אלו לא תנאים כדת וכדין…?!"
אף את זאת סיפר רבי משה מרדכי, והוסיף, שכאשר נכדו של רבי חיים הגאון רבי מאיר זצ"ל סיפר זאת, הסביר: "שמא תאמרו שרבי חיים עשה 'קונצים…?!' חלילה… אצל סבא באמת נערכו תנאים אלו שלוש פעמים ביום… כך הוא הרגיש בכל עת שקרא 'קריאת שמע', שהקב"ה עושה איתו 'תנאים' כדת וכדין…."
♦♦♦
זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם (ז יח)
הנה הרמב"ם לא מנה את מצות 'זכירת יציאת מצרים' במנין המצוות, ואמר הרב מבריסק זצ"ל בשם הגר"ח זצ"ל [הובא בהגדה של פסח 'שי לתורה'] שכיון שהרמב"ם פסק בהלכות קריאת שמע, שמצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', הרי שפסק כבן זומא ולא כחכמים שיש ריבוי לימות המשיח, אם כן, הרמב"ם לשיטתו אינו פוסק מצוות שאינן נוהגות לימות המשיח, לכן לא פסק את מצות זכירת יציאת מצרים.
אלא שעפי"ז יש לבאר אמאי פסק הרמב"ם בריש הלכות חמץ ומצה שיש מצוה לספר ביציאת מצרים באותו הלילה, מבואר שסבר הרמב"ם שמצוות ספור יציאת מצרים בליל פסח, נוהגת אף לימות המשיח. ומעתה יש לעיין מה החילוק בין המצוות, במה שונה מצוות ספור ממצוות זכירה שהיא נוהגת אף לימות המשיח?
ונראה לבאר עפ"י דברי הגר"ח המפורסמים, שיש ג' חילוקים בין מצוות 'זכירה' למצוות 'ספור', א. ש'זכירה' היא לעצמו, ו'ספור' הוא לאחרים, ב. במצוות 'ספור' צריך להתחיל בגנות לסיים בשבח, וב'זכירה' די בהזכרת הסיום, ג. במצוות 'ספור' חייב להזכיר גם את טעמי המצוות, 'פסח' על שום שפסח על בתי ישראל, 'מרור' על שמיררו את חיינו בעבודה קשה ו'מצה' על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהן מלך מלכי המלכים וגאלם.
אם כן יש לומר, עפ"י דברי הגאון רבי משולם דוד הלוי סולובייציק זצ"ל, שבמצוות 'זכירה', המצווה היא רק לזכור הניסים, וכיון שלעתיד לבוא בימות המשיח, יהיו ניסים גדולים יותר, תתבטל מצוות זכירת ניסי יציאת מצרים, אבל מצוות 'ספור' אינה רק לזכור את עצם הנס, אלא לספר את השתלשלות הענינים, מהיותנו עבדי פרעה עד שהפכנו לעבדי ה', וזאת עלינו לזכור ולידע אף לעתיד לבוא בימות המשיח, כי זוהי עיקר יהדותנו ומהות היותנו עם הנבחר לה' ולתורתו.