מנהגם של צדיקי בית לעלוב מקדמת דנא היה לשבת בסעודה שלישית בחושך. אמנם רבינו ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע ביטל מנהג זה, יען כי הקפיד לאכול תמיד בחדר מואר כדי שיוכל לראות היטב את המאכלים, זאת מחמת זהירותו המופלגת בעניין נקיות המאכלים והזהירות מחרקים.
בעניין זה מספר הרה"ח ר' שמחה קרקובסקי שליט"א: מנהגו של רבינו היה להישאר ולהתעכב מדי שנה לאחר שבת בהעלותך במירון על ציון הרשב"י, עד יום ראשון בלילה. לעתותי שקיעה היה רבינו אוכל כדרכו את ארוחתו היומית ולאחר מכן היה יוצא לדרך חזרה לבני ברק.
באחת השנים כשישב רבינו לאכול בחדרו שמעל המערה נוכח לראות שבחדר שורר אור קלוש ביותר. ביקש רבינו לפתוח את הדלת כדי שייכנס אור מבחוץ ויוכל לראות היטב את האוכל, ברם הרבנית ע"ה אמרה כי אין זה לכבודו שיאכל כך לעיני עוברים ושבים, וסגרה את הדלת.
והנה בעוד רבינו יושב בסעודתו נכנס פתאום המשמש בקודש הרה"ח ר' מנשה ליפשיץ שליט"א לקחת את החבילות אל המכונית שכבר עמדה מוכנה לנסיעה. באותו רגע פרץ אור חזק לחדר, והורה לו רבינו להשאיר כך את הדלת פתוחה.
לאחר מכן כאשר נכנס רבינו להיפרד מהגה"צ רבי מאיר שטערן שליט"א רבה של מירון, שח לו רבינו: "איך האב געהאט א נס" – היה לי כעת נס. וסיפר לו מה שאירע, שישב לאכול בחדר שלא היה מואר כדבעי ובני הבית לא הסכימו לפתוח את הדלת באמרם שאין זה לכבודו לאכול כך – ס'פאסט נישט מ'זאהל זעהן ווי א רבי עסט, ואולם משמים ברגע הנכון פתחו את הדלת ונכנס אור מבחוץ, ואכן באותו רגע גילה איזה חרק ליד מאכלו וניצל מאכילתו!
(גיליון 'אהל מועד' – לעלוב)