הרב אברהם פוקס
"לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן"
הספורנו מפרש את הפסוק: "כדי שתחיו חיי עד באופן טוב ומאושר, ושתקנו אותו אריכות ימים לעולם שכלו ארוך, בהיותכם בארץ בלי צער ובאין מחריד ומונע". ע"כ.
מה יהודי מחפש בחייו? לעבוד את ה' ברוגע ובשלוה. אומרת לנו התורה, מסביר הספורנו, אם נלך בדרך ה' – זה מה שיתן לנו אריכות ימים, חיים טובים ומאושרים, בלי צער ובאין מחריד.
לפני ימים ספורים פגשתי ידיד, שזה עידן ועידנים לא נפגשנו, לאחר שאלות נימוס והתעניינות איש ברעהו, הוא מבקש לספר סיפור. סיפור נפלא ומחזק של השגחה פרטית, המלמדנו בחוש את דברי רבי עקיבא בסוף מסכת ברכות: 'כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד'.
לפני כמה שנים, הוא מספר, חשתי כאבים בגופי, כאבים שהלכו והתגברו, אם בימים הראשונים ניסיתי להתעלם או להתכחש אליהם, הם הוכיחו לי מהר מאד שהם יותר עקביים ממה שחשבתי.
הרופא אמר ש'צריך לבדוק' אולי יהיה צריך ניתוח… ניתוח? שאלתי בדפיקות לב. מהחיסון בתלמוד תורה ברחתי כל עוד רוחי בי, ולולא ההבטחות לפרסים ועונשים, מעיד עלי יודע תעלומות שלא הייתי מתקרב לתלמוד תורה למשך ימים ארוכים. אז ניתוח? "ממש ניתוח?" שאלתי בחרדה את הרופא.
הלה הרים את עיניו ממשקפי הפרופסור ואמר: "זה לא ממש ניתוח, רק לפתוח ולסגור, וצ'יק צ'ק הביתה". את המבט המבוהל שלי הוא פירש כחוסר אמון לדברי ההרגעה שלו, ונפל לתוך הבור שכרה לעצמו. טוב, הוא ניסה להתבדח ואמר: "לא ממש צ'יק צ'ק, יום יומיים למעקב לראות שלא לקחנו בטעות שום דבר, והביתה".
אני ממש לא הייתי בענין של הבדיחה על חשבוני, רק מלמלתי משהו כמו 'אני צריך לבדוק, להתייעץ', ושירכתי את רגלי שהפכו לכבדות לעבר הדלת. רגע לפני שיצאתי הוא שלח עוד משפט 'מרגיע' ותקע לי חץ ישר בלב: "זה ממש משהו פשוט ולא משמעותי, אל תעשה מזה עסק כמו שהילדים עושים עסק מחיסון…" זה כבר היה יותר מדי.
בבית, אחרי שנשמעה המילה המפחידה 'ניתוח', כוס מים, ועוד כוס מים, לי ולרעייתי, היא ניסתה לברר את הפרטים, הבהלה שלי התעצמה כשהבנתי שהיא יותר נוטה לצד של הרופא, "נו, זה באמת לא נורא כמו שזה היה נשמע בהתחלה". ניסיתי לגונן על עצמי, שניתוח זה ניתוח וימי האשפוז שלאחריו לא משנים את ההגדרה שלו, לא ממש הצלחתי.
נכנסנו בבית ל'מצב ניתוח', שזה אומר בירורים על הרופא הכי מוצלח בתחום, בית חולים, באיזה זמן כדאי מבחינת ימי המנוחה שנצרכים אח"כ וכו'. היועצים והמומחים מקרב מכרי וידידי המליצו על רופא מסוים. הם הסבירו לי שראשית אני צריך לקבוע אצלו פגישה לבדיקה, ואז הוא יחליט אם צריך ניתוח ומתי הוא יכול.
הגעתי לפגישה די חיוור, ניסיתי לשמור על ארשת פנים חביבה ללא הצלחה, ניסיתי לשרבב איזו הלצה, אבל הרופא שגדל על ברכי האסכולה הרוסית, הבהיר מיד שכאן זה לא מקום לבדיחות. הצטנפתי לי בכסאי תוך כדי שהוא עובר על הבדיקות והצילומים. הרופא שכבר ראה כמה חולים בימי חייו, כנראה שקלט עם מי יש לו עסק, והחליט להכות בברזל בעודו חם, "תקשיב", הוא אמר לי בפנים חמורות סבר: אם אתה לא עושה ניתוח בחודשים הקרובים המצב יחמיר, ואז…". 'ואז מה?' שאלתי בבהלה. "ואז כבר לא יעזור ניתוח", נזף בי הרופא כמלמד הנוזף בתלמידו שנתפס בקלקלתו. "אז קבענו לעוד חצי שנה, כן?" הוסיף הרופא מיניה וביה. אם זה דחוף, למה בעוד חצי שנה? הקשיתי. והוא השיב בצורה ברורה ביותר: "אתה רוצה ניתוח פרטי, אז החוק אומר שצריך להמתין בין פגישת היעוץ לניתוח חצי שנה. בלעתי את רוקי, ולא ידעתי איזה משפט להוציא מהפה, ולא יחמיר את המצב החמור ממילא. אבל הרופא לקח את העניינים לידיים, וסיכם את הפגישה: "תסגור את הפרטים במזכירות".
את הטלפון הראשון עשיתי לרעייתי, שמיד שאלה מה התחדש? התחדש לי פשט חדש ב'טוב שברופאים לגיהנום' עניתי במרירות. היא ניסתה להרגיע שהמליצו עליו, ניחמתי את עצמי שיש עוד חצי שנה. איכשהו חלפה לה החצי שנה תוך שאני מדחיק את הענין. החלטנו לקרוא לזה 'הטיפול הרפואי', 'ניתוח' – הס מלהזכיר. כשהתקרב התאריך ניגשתי למזכירות קופת החולים לבקש 'התחייבות', שזה בעצם מסמך שעמו אני מגיע לניתוח, המצהיר על מימון קופת החולים של הניתוח. אמרו לי שזה יהיה מוכן בימים הקרובים.
ארבעה ימים לפני הניתוח שבתי בחגיגיות לקבל את ההתחייבות, הפקידה מקישה במחשב ושואלת "איך תרצו לשלם?". "לשלם על מה?" –"על ההשתתפות בניתוח, זה ניתוח פרטי, הקופה משלמת 90% ואתם את 10% הנותרים". "וכמה זה?" שאלתי בזהירות. עוד נקישות מקלדת, והתשובה היא: "כיון שאתם בביטוח משלים ישנה עוד איזו הנחה, והסכום לתשלום הוא 7000 שקלים". בלעתי את רוקי. מאיפה אני מגייס סכום כזה? ועוד מהרגע להרגע?
יצאתי מהמרפאה, הרמתי את עיני כלפי מעלה לבורא עולם, והתפללתי מעומק ליבי שיחלצני מן המצר. לפתע נזכרתי שיש לי מספר טלפון של עסקן רפואי שלא דברתי איתו, אולי הוא יוכל לעזור לי ולהוריד את סכום ההשתתפות, חשבתי לעצמי. התקשרתי אליו, הוא שמע את הפרטים, וכששמע את שמו של הרופא המנתח, נזעק: "מי שלח אותך אליו?" "כולם המליצו לי עליו", עניתי במבוכה. "'כולם' זה שמו הפרטי או שם משפחתו?", השיב לי בהלצה, והוסיף: "אני מאוד מאוד רוצה לדעת מי ממליץ על רופא בעייתי?" לאחר דין ודברים הוא נתן לי שם של רופא בכיר אחר, שאכן הכרתי במסגרת הבירורים, והוסיף שזה יכול להתבצע אצלו בקרוב וללא תשלום כלל.
קפצתי על ההצעה בשתי ידים, ושאלתי במה מתחילים? הוא השיב שצריך לקבוע תור לבדיקה, ומיד אח"כ תור לניתוח שיהיה כבר בשבועות הקרובים. הוא חזר אלי אחרי כמה שעות, שיש לי תור לבדיקה אצל הרופא לעוד יומיים בעלות של מאתיים חמישים שקל, ניחמתי את עצמי 'מה זה מאתיים חמישים לעומת שבעת אלפים'. לבדיקה הזאת כבר הגעתי רגוע יותר, יש לי כבר ניסיון…
הרופא משום מה היה נחמד מאד, לא נזקקתי לומר שום הלצה כדי להפשיר את האווירה הרפואית המתוחה, להיפך, הוא זה שהתחיל להתלוצץ. הוא עיין בבדיקות, הורה לי לגשת למיטת הטיפולים, בדק אותי במכשירים, ואז אמר בנחרצות: "לך הביתה, אין שום צורך בניתוח!!". הסתכלתי סביבי לראות שאין מישהו נוסף בחדר, והוא בוודאות מדבר אלי…
"מה??", שאלתי, תוך כדי שאני מרגיש לחלוחית בעיני, מסרב להאמין לדברים. "תראה", הוא אמר לי, "יש דברים שמתים בגללם, אבל יש דברים שמתים ביחד איתם, הם לא מפריעים למהלך החיים, אין שום צורך בניתוח, רק אם יש לך כאבים נוראים ותכופים". "לא! לא!", השבתי מיד לפני שהוא יתחרט, "הכאבים פעם היו תכופים, היום הם בקושי קיימים". "שתבשר תמיד בשורות טובות", איחלתי לרופא בשמחה מכל הלב, "ושתהיה לך הרבה פרנסה מבדיקות ששוללות ניתוחים", הוספתי בחיוך.
כשעמדתי בדלת ליציאה, רגע לפני שנפרדתי ממנו לשלום, שאלתי "כדי להיות בטוח, תגיד לי בבקשה דוקטור, לבן שלך גם היית מייעץ ככה?". "ללא ספק", הוא השיב. סגרתי את הדלת עם חיוך גדול והודאה לבורא עולם. הודאה על החודשים של ההמתנה, שבהם זכיתי לקרבת אלוקים גדולה, הודאה על שבחרתי ברופא שעלותו גדולה ללא ידיעתי, וכך אגיע לרופא שבכלל ישלול את הצורך לניתוח, וימלט אותי מסכין המנתחים…