אליעזר (לייזר) רוט
"כרמים וזיתים… ואכלת ושבעת" (ו' י"א)
לפני שבועות אחדים, שמע הג"ר משה סחייק, שבחצר הבניין שלו גדלים עלי נענע. בלי אומר ודברים, הוא הרים את שולי חליפתו, והחל לרוץ בכל כוחו לעבר החצר, כדי לעקור את עלי הנענע ממקומם.
וכל כך למה? כי העלים גדלו במרחק של פחות מארבע אמות, לפי שיעור ה'חזון איש', מהכרם שנטע הרב סחייק בחצר הבניין…
היות ונענע נחשב לתבלין, המשמעות היא שמדובר באיסור חמור של כלאי הכרם.
מסתבר, שאחד השכנים ראה עלים של עץ משמש קטנטן, העלים דומים בעיניו לעלי נענע, ובהתאם לכך שתל את הנענע בסמוך לעץ.
אחרי שנעקרו עלי הנענע עד האחרון שבהם, החל להתפתח דיון הלכתי מקיף מה יהיה דינם של עצי הגפן הנטועים בחצר מזה 17 שנה.
מדובר בכרם קטן, המונה שמונה גפנים, עם ענבים מזן מאוד ייחודי, זן 'איזבלה', שגדלים בצורה מעוררת השתאות למרות שכמעט ולא טורחים להשקות את העצים ולטפח אותם.
הענבים הגדלים על העצים הללו הם ענבים מופלאים, גדולים ובשרניים, מתוקים ועסיסיים, השכנים קוטפים כאוות נפשם ומקיימים בעצמם "יאכלו ענבים וישבעו…". בנוסף מגיע אברך יקר שמטפח מעט את העצים במשך השנה, ומקבל את הזכות לבצור את הענבים, המשמשים אותו לייצר יין באופן פרטי, יין שלאחר מכן עולה על שולחנם של גדולי ישראל.
בשיחה שקיימנו עמו, מסביר הרב סחייק שגורלם של העצים נדון בדין ודברים ער ועשיר מאוד, בין גדולי הפוסקים העוסקים בנושא המצוות התלויות בארץ, ומומחים במיוחד בנושא כלאיים. את הדיונים ניהל רב השכונה הגאון רבי יהודה אריה שווארץ שליט"א, וכן הגאון רבי שאול רייכנברג שליט"א.
"חוץ מזה שמדובר בכרם מופלא, שמאוד נהנינו ממנו, הוא גם היה מיוחס מאוד", מסביר הרב סחייק. "מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, נוהג היה לעשות על הכרם הזה את ברכת האילנות, אצלנו בחצר, כל שנה בראש חודש ניסן… מדין זריזין מקדימין.
"ממנו למדנו גם הלכה מעניינת, כי בישיבת 'ארחות תורה' שהיתה בראשותו, היו הבחורים נוהגים מנהג טוב, שלאחר שכל הישיבות יצאו לבין הזמנים הם נשארו בישיבה עוד לילה אחד, ליל ראש חודש ניסן, והיו עושים 'משמר' כל הלילה, כדי לצאת לבין הזמנים עם אווירה של לימוד ברציפות ובהתמדה. בבוקר הם היו מתפללים שחרית כוותיקין, ומרן הגראי"ל היה מגיע אחרי התפילה לחזק אותם, ולהראות להם שהוא מחבב ומחשיב את המאמץ שלהם ואת התורה שלהם.
"למרות שקודם לכן, היה הרב שטיינמן נוהג לעשות ברכת האילנות מיד אחרי תפילת שחרית, כדין 'זריזין מקדימין', מאז שהחלו בחורי הישיבה לנהוג כך, היה מרן מקדים את הביקור בישיבה לברכת האילנות, כי העידוד של הבחורים שלמדו כל הלילה, קדם אצלו לעניין של זריזין מקדימין לברכת האילנות".
על ידי גוי
בכל אופן, הרב סחייק מסביר לנו שעיקר הבעיה לגבי גורלם של העצים היתה הלכתית: "הנענע היה לכל הדעות סמוך לכרם היות והיה במרחק של 1.85 מטר מהגפן הקרוב אליו, כך שאפילו לפי שיעור רבי חיים נאה הוא נמצא בתוך הד' אמות, והדין הוא כך שהגפן הקרובה ועוד גפנים הסמוכות לה נאסרו, והיה צריך לחשב על כל גפן וגפן אם נאסרה, כגון גפן שהיתה רחוקה 4.08 מטר מהכרם, שזה יותר מד' אמות לפי שיעור רבי חיים נאה ולא שייכת לכרם, אבל בתוך הד' אמות לפי שיעור החזון איש. מה נעשה? שנשאיר את גפן זו לגדול? הרי יש בזה איסור של קיום כלאי הכרם לפי החזון איש. שנעקור אותה? יש בזה משום בל תשחית לפי רבי חיים נאה.
"לא זו אף זו, גם אם נאמר שאנחנו פוסקים כחזון איש ודין גפן זו להיכרת, האם דין זה שווה לכל העצים? על כל אחד ואחד מהעצים היה מושב בית דין מיוחד, שקלו וטרו בנושא, בדקו את דינו של העץ מכל הצדדים, עד שהגיעו להחלטה שצריך לעקור אותו, וכתבו הגרי"א שווארץ שליט"א: כיון שיש על הענבים ספק איסור לדעת השו"ע, אין מי שמוכן לאכול אותם, ולכן אין בהם איסור של בל תשחית [ולסכנתא צ"ע]. והוסיף הגר"ש רייכנברג שליט"א לגבי ההיתר לעקור עץ מאכל שכל עץ שיש לגביו ספק איסור כל ספק איסור או מצוה אינו בל תשחית (כשאין כבר איסור קיום שעקרו הירק).
"וגם אז הפסק היה שלא אנחנו נעקור את העצים כדי שלא נעבור בבל תשחית חלילה לפי השיטות שלא אוסרים, ולכן הבאנו לשם כך גוי שעקר את העצים, ואנחנו רק שרפנו אותם לאחר מכן".
הפרשה ארוכה ורחבה מאוד, הרב סחייק כבר זכה להוציא לאור כמה חיבורים הלכתיים שעלו מתוך דיונים, שניהל בחצר של הבניין המשותף בו הוא מתגורר, בדין עץ בננה שגדל בסמוך לכרם ועוד, מתי יש דין שצריך לעקור גם את העצים, ומתי מספיק לעקור רק את הירק הגדל בסמוך ועוד ועוד.
אבל אנחנו מתעניינים דווקא בשאלה, מדוע בחר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל להגיע עד לביתו של רבי משה סחייק כדי לברך על האילנות…
התשובה טמונה בקשר הקרוב מאוד שהיה לרב סחייק עם מרן הגראי"ל, ומעשה שהיה כך היה:
"היה זה לפני כ-25 שנה", מספר הרב סחייק. "מרן הגראי"ל הפסיק אז ללמד בישיבת פוניבז' הקטנה. עד שהחל להנהיג את הציבור, הוא היה סגור מאוד. אם מישהו היה דופק בדלת – הרב שטיינמן היה פותח את חריץ קטן, עונה על השאלה וממשיך ללמוד.
"אחרי שקיבל על עצמו את עול ההנהגה, הפך מרן את טבעו, החל לדבר עם אנשים והתעניין בשלומו של כל אחד ועוד.
"סיפר לי פעם הגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א, שפעם עמדו הוא ואמו, הרבנית ע"ה, במטבח, ושמעו מהחדר השני את מרן כשהוא צוחק… הוא אמר לי שהוא ואמא שלו עמדו כלא מאמינים. אבא צוחק? הם לא ידעו איך נשמע הצחוק שלו! הוא תמיד היה מחייך ומאיר פנים, אבל לא נשמע צחוק מפיו עד שהפך למנהיג, והיה חייב לרדת אל העם.
"בכל אופן, רעייתי שלחה אותי אז בשליחות לבית הרב שטיינמן. באתי בשעה לא מקובלת, בצהרי היום, מבעד לאותו חריץ ראיתי משהו מאוד מעניין… ישבו שם כמה אנשים והשתתפו בשיעור של מרן זצ"ל.
"אמרתי לעצמי, אם הרב שטיינמן אומר שיעור, אני גם רוצה להשתתף. אולי אני אבקש רשות?
"התביישתי. מי יודע איזה גאונים יושבים שם? הלכתי הביתה ולא העזתי לבקש, אבל ככל שעברו השעות, גמלה בלבי ההחלטה שאני חוזר ומבקש רשות להצטרף לשיעור.
"לא רק התביישתי, גם פחדתי. הרב שטיינמן היה איש קדוש מאוד וכולם ידעו את זה. הילדים שלי, כשהיו בישיבה קטנה, הם היו רועדים מהרב שטיינמן, שלא יראה את העבירות על המצח שלהם. גם אני הרגשתי ככה ואפילו יותר מכך…"
השיעור הסודי של הרב שטיינמן
"כך התלבטתי והתייסרתי ביני ובין עצמי במשך חודש וחצי, התאמנתי על המילים שאוציא מפי כשהרב שטיינמן יפתח לי את הדלת, איך אבקש ממנו כזאת בקשה, מה אני אענה אם הוא יסרב לי…
"אחרי חודש וחצי לבשתי עזות דקדושה, דפקתי על הדלת ואמרתי לו, רבינו, אני רוצה ללמוד תורה מפיכם. יש פה שיעור וגם אני רוצה להשתתף בו!".
"מרן זצ"ל תחקר אותי קצת, מי אני, למה אני רוצה לשמוע את השיעור, מה אני רוצה ללמוד ועוד. בסופו של דבר הוא אישר את בקשתי, ולא היה מאושר ממני. מאז, כל יום הייתי מגיע אליו בשעה 15:30 והשיעור נמשך עד השעה 16:00. הזמן נבחר בקפידה כדי שהאברכים יוכלו להשתתף בשיעור בלי להפסיד מזמני הכולל.
"השיעור היה בחומש רש"י. מרן לימד רש"י בעיון, עם כל הסוגיות התלויות בעמקות מופלאה ובגאונות יוצאת דופן. מהשיעורים הללו יצא החיבור 'איילת השחר' על התורה, ומי שמעיין שם יכול לראות מעט מזעיר מגאונותו העצומה של מרן זצ"ל.
"אבל היו עוד שיעורים, ומאחר וכבר הייתי אחד מבני החבורה, הורשיתי להשתתף בשיעורים נוספים, וכך הפכתי להיות מבאי ביתו הקבועים של מרן זצ"ל. במשך השנים מרן התבגר, ואנחנו התחלנו לעזור לו קצת. כשהיו דופקים בדלת היינו פותחים במקומו, כל תלמידי השיעור, לפעמים היינו מעבירים לו שאלות של אנשים אחרים, מכתבים שנשים שונות שלחו, ובו תינו את צרותיהן לפניו ועוד.
"הוא היה מתמסר לכל אחד, כל תלונה כל פניה – הוא היה מתייחס בכובד ראש, במיוחד לספיקות בנושאי שידוכים ולעניינים של שלום בית. אי אפשר להאמין איך היה לו ראש להתרכז בלימוד, כשהוא היה שקוע בכל כך הרבה בעיות של יהודים, שהוא עזר להם בדרכים שונות ומגוונות.
"כך זכיתי להיות לצדו, ולשמוע מפיו התבטאויות והתייחסויות לנושאים רבים מספור. הייתי מחזיק אצלי בקביעות מחברת וכלי כתיבה, וכל מה ששמעתי מפיו – הייתי כותב. מאוחר יותר התחלתי לקבץ את המחברות והוצאתי את סדרת הספרים 'מזקנים אתבונן', ובאחרונה גם את 'ביטחון ואמונה', מדברים שזכיתי לשמוע מפיו של מרן, ולכתוב אותם ממש באופן מיידי.
"מרן זצ"ל, מידה מיוחדת מאוד היתה לו, שגם כשהוא היה מחמיא למישהו ממקורביו וכדו', הוא היה נזהר מאוד שזה לא יעורר חלישות הדעת אצל מישהו אחר. אם הוא יגיד על אחד שהוא יש לו סברה ישרה, אולי אחרים יחשבו שהרב מתכוון שהוא יותר חכם מהם… לכן הוא תמיד היה בוחר בכל מיני מחמאות משונות ומוזרות, שמצד אחד יפגינו את החיבה שלו לאותו אדם שהוא מחמיא לו, ומצד שני לא יעוררו קנאה חלילה.
"לא פעם כשהוא היה רואה אותי, הוא היה מאיר לי פנים ואומר בקול: 'אוווו הנה משה סחייק… יש לו גינה מאוד יפה…'.
"בתחילה לא הבנתי, איזו מן מחמאה זו שיש לי גינה יפה? קודם כל הגינה לא שלי, זאת חצר משותפת לכל דיירי הבניין, ואני לא היחיד שנטע בה עצים. חוץ מזה – שלא הייתי מאוד משקיע ומטפח אותה, בסך הכל שתלנו עצים והשקינו קצת שיגדלו. יותר מזה לא התעסקנו עם הגינה כל כך, אלא רק לקיים בה את המצוות התלויות בארץ. בהמשך הבנתי שזאת היתה הדרך להחמיא ולקרב בלי להעדיף אחד על פני אחרים, כי אף אחד אחר מהנוכחים בביתו – לא היה מתקנא בי שהגינה שלי יותר יפה משלו…
"במסגרת זאת, הוא גם היה מטריח את עצמו לברך על האילנות דווקא בחצר הבניין שלי, כך הוא הפך להיות כעין אורח שלי, ואני כמובן הייתי מאוד שמח ומתרגש לארח את רבן של ישראל, ומצד שני אף אחד לא הרגיש חלישות הדעת מזה שהברכה אינה בחצר שלו, כי רק לי היתה גינה מכל באי הבית הגדול הזה…".
עץ עם ייחוס גדול…
ואם בגינת ביתו של הרב סחייק עסקינן, יש לנו סיפור מופלא ששמענו מפיו, אודות העצים שניטעו בה.
"מרן זצ"ל היה ממעט מאוד באכילה, וכשהגיע לגבורות ויותר מכך, גופו בקושי היה מסוגל לעכל מזון. לכן היו מבשלים לו כמה פירורי לחם, בחתיכות קטנות מכזית, בתוך חלב, בלי סוכר ובלי מלח, רק לחם עם חלב מבושל, וזה היה המאכל שלו.
"אחרי כזאת 'ארוחה', היו מגישים לפניו גם תפוח עץ מרוסק, כדי לחזק מעט את גופו הכחוש, אבל היתה לו בעיה עם הברכה, כי מצד אחד זה מרוסק וברכתו לכאורה 'שהכל', מצד שני יודעים שזה תפוח, ויש הסוברים שבכזה מקרה ברכתו 'העץ', ולכן הוא היה אוכל גם תמר, עליו היה מברך 'העץ', ולאחר מכן היה מברך 'שהכל' על משקה ואוכל את מחית התפוחים.
"אבל אחרי שהוא עשה צעד נוסף, והפשיט מעצמו עוד קצת מהגשמיות שלו כביכול, תמר שלם כבר היה יותר מדי בשבילו. זה ממש עולם הזה! לאכול תמר!
"אז מה הפתרון? לאכול חצי תמר! לאחר מכן זה עבר לרבע ובסוף הוא היה אוכל כל יום ממש פיסה קטנה מהתמר, לאחר מכן היו מכניסים את התמר לשקית, ואז למקרר, וכך פעם בכמה שבועות הוא היה מסיים תמר שלם…
"כשמרן היה מסיים תמר שלם, אחרי שבועות שהוא היה טועם ממנו מעט מעט, זאת היתה חגיגה. היינו שומרים את הגרעין…
"אחרי תקופה חשבנו מה נעשה עם כל הגרעינים האלו? אולי ננביט אותם ונשתול מהם עצים שיניבו פירות והפירות יהיו שיריים מהרב שטיינמן?
"אבל מכל הקבוצה רק לי היתה חצר, אז לקחתי את התמרים, ובא השכן שלי, אדם יקר מאוד בשם הרב רפאל כהן, הוא התגורר בעבר במושב והיה לו ידע בתחום. הוא אמר לי: 'בוא ניקח אדנית, תזרע את גרעיני התמרים. תשקה הרבה, ונראה מה יצא. בדרך כלל מכמה גרעינים יוצא בסוף עץ אחד, אז אולי יהיה לך עץ או שניים'…
"זרעתי את הגרעינים וראה זה פלא. כל אחד ואחד מהם נבט וצמח! הרב כהן אמר לי שהוא בחיים לא נתקל בתופעה כזאת, שזורעים גרעיני תמרים וכולם צומחים? לא יאומן!
"לקחנו את השתילים הרכים, שתלנו אותם בחצר וגדלו דקלים לתפארת… אחר כך נוספו ייחורי הענבים שהפכו לכרם שאותה עקרנו עכשיו כאמור, מישהו הביא שתיל של רימון, אחד אחד הביא תאנה, ובאורח פלא ממש היתה לנו ברכה מופלאה בחצר, בגלל שהרב שטיינמן היה מברך כאן את ברכת האילנות. כל העצים גדלים ומניבים פרי באופן מופלא.
"עוד עץ מעניין יש לנו בחצר וזהו עץ האתרוגים, ומעשה שהיה כך היה: כשהיה בנו של מרן זצ"ל, הגאון רבי משה שטיינמן שליט"א ילד צעיר לימים, הוא ראה בחצר ביתו של הרב רובין, שהתגורר במרחק של כמה בניינים מהם, עץ אתרוגים מיוחד, שהמקור שלו היה מהעצים של מרן הגרמי"ל ליפקוביץ, כידוע היו אתרוגים שמקורם במרן ה'חזון איש' שאמר עליהם שהם כשרים בלי שום פקפוק וחשש להרכבה עם עצים אחרים.
"רצה רבי משה שטיינמן, ושתל גם הוא ענף מהעץ הזה בחצר הבית, שבעצם היתה שייכת גם לשאר השכנים בבניין, ואכן העץ הזה גדל בחלון ביתו של מרן זצ"ל. ברבות השנים, כשראיתי שיש לנו בחצר כל מיני סוגי עצים, אמרתי למה שלא נשתול גם עץ אתרוג? פניתי למרן זצ"ל, וביקשתי רשות לקחת ענף מהעץ כדי לשתול בחצר הבניין בו אני מתגורר. מרן אמר לי שמבחינתו זה בסדר כמובן, אבל העץ הזה שייך גם לשאר הדיירים בבניין ולכן צריך לבקש רשות מכולם. כמובן שגם הם הסכימו ואכן שתלתי עץ אתרוג בחצר הבניין שלי, שמקורו בעץ של הרב שטיינמן שמקורו בעץ של הרב רובין ומקורו בעץ של הגרמי"ל ליפקוביץ, אכן עץ עם ייחוס לא פשוט בכלל…".