"ושננתם לבניך" (ו' ז')
סיפר לי הגאון רבי חיים חייקל גרינברג זצ"ל, שלפני שנתמנה לרבה של קענא, הלך לשאול את רבי חיים עוזר זצ"ל מה תפקידו של רב בישראל.
אמר לו רבי חיים עוזר: "קודם תאמר אתה מה דעתך".
אמר: "לדעתי חייב הוא להשגיח על בני הנוער, להקים מוסדות תורה על טהרת הקודש, ולייסד שיעורי תורה, לפקח על הכשרות והטהרה, ולדאוג לעירוב ולשמירת השבת"…
אמר רבי חיים עוזר: "הכל נכון, אבל כל זה הוא דאגה לחיי העולם הבא שלהם. תפקיד הרב הוא לדאוג גם לעולם הזה שלהם. לדאוג לאלמנות וליתומים שלא ירעבו ללחם, ולראות שלא יהיה יהודי שיחסר לו לשבת"…
שמע רבי חיים חייקל את ההדרכה, ונפרד מרבי חיים עוזר לשלום.
עוד בחדר המדרגות, ורבי חיים עוזר השיגו. "את העיקר שכחתי", אמר. "העיקר הוא שאתה תשב ותלמד בהתמדה! כי אם יראו הבעלי בתים את הרב יושב ולומד, יגדל כבודו בעיניהם ודבריו יהיו נשמעים. ברם, אם יווכחו שרבם הוא בטלן – לא ישפיעו עליהם דבריו"…
סיפרו לפני מרן הגרי"ז, על עסקן פלוני העוסק במסירות רבה למען בני התורה, ממש יום ולילה לא ישבות.
שאל: והוא עצמו לומד?
משענו בשלילה, אמר: "ודאי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ויקבל שכר עצום ורב על עזרתו. אבל שכר החזקת תורה אין כאן.
"שאמרו בגמרא (עבודה זרה ב ע"ב) שלעתיד לבוא נשאלים אומות העולם במה עסקו. אומרים: שווקים הרבה תיקננו, דרכים רבות סללנו, מרחצאות רבות הקמנו, וכסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה. והקדוש ברוך הוא אומר להם: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לכבודכם עשיתם. כלום יש בכם מגיד זאת", ואין 'זאת' אלא תורה, שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
ויש להבין: הן לא טענו שעסקו בתורה, אלא טענו שיש להם בה חלק כיון שעזרו בלימודה. אם כן מה התביעה שלא למדו בעצם?
אבל זאת היתה התביעה: אם השגתם רוממות התורה והיתה כל כך חביבה עליכם, עד שעסקתם למען הוגיה ולומדיה, למה לא עסקתם בה בעצמכם? על כרחך שלא התורה היתה בראש מעיניכם, אלא העסקנות ועיסוקיה…
סיפר לי בחור, שבשעתו נכנס אל ה'חזון איש' להיפרד, לפני שהוא נוסע הביתה לתקופת 'בין הזמנים'.
אמר לו ה'חזון איש': "אמנם 'בין הזמנים' הוא תקופת חופש, ואין צריך ללמוד בו כבן ישיבה, אבל אין כל הצדקה להתבטל מן התורה. הוא חייב ללמוד לכל הפחות כמו בעל הבית הטרוד בפרנסתו".
שאל הבחור "כמה לומד בעל הבית?".
ציטט ה'חזון איש' את דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ב) שאומר: "כיצד, בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ובתורה תשע".
ונבהל ה'חזון איש' לשמוע מהבחור, שאינו בטוח שבישיבה הוא לומד תשע שעות…
"וקשרתם לאות על על ידיך" (ו' ח')
מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל לא הניח תפילין בחול המועד. וביאר, שיסוד חיובן אינו פעם אחת ביום, אלא זו מצוות עשה תמידית. לפיכך אין זה נחשב לביטול המצוה, שאינה תלויה בימים כלל. וכשם שאיננו מניחים כל היום וסומכים על רבותינו שפטרונו מחשש היסח הדעת, גם בימי חול המועד סומכים אנו על הפוסקים שפטרו.
אבל לאחר החג דקדק מרן הגרי"ז להניחן זמן רב יותר, כדי לפצות על חסרון הנחתן בימי חול המועד.
וסיפר לי הגרי"ד זצ"ל, בן מרן הגרי"ז, שגם זקנו הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל לא הניח תפילין בחול המועד, וכדעת הגר"א. אבל מרן הגרי"ז נכנס למצוות בחול המועד, והורהו אביו שיניח תפילין [בלא ברכה כמובן]. משום ש'בר מצוה' נעשים בתפילין דווקא.
פעם, בחול המועד, עליתי להקביל פני הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ועלו לשאול אודות תייר שרגיל להניח תפילין בחול המועד, וכאן אין מניחים, מה יעשה.
הורה שיניח בצנעה, והוסיף שגם הוא, למרות שהשתקע בארץ ישראל ואין מניחין כאן תפילין בחול המועד, הוא מניחן בצנעה בלא ברכה, ואין בזה שום חשש.
הרב גרינפלד זצ"ל למד בישיבתו של מורי ורבי הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל בפרנקפורט, וסיפר שפעם נכנסו פורעים נאצים לבית המדרש לפני תפילת שחרית, והתחילו להפליא מכותיהם בבחורים. לפתע התפרץ מורי ורבי, ויצא אליהם כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, עמד מולם וצעק: "חוצפה שכזו! לאיזו דרגה הגענו! הלא נאמר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י), אלו תפלין שבראש (מנחות לה ע"ב), וכאן אין פוחדים כלל!".
וכראותם אותו ובשמעם את קולו, אחזתם רעדה, וברחו…
וידועה העובדה באדוננו הגר"א ז"ל, שלן באיזה פונדק דרכים, ובבוקר נכנס בן בליעל והפליא מכותיו בבעל המלון שהיה באמצע תפילתו. זעק בעל המלון לעזרה ויצא הגר"א לראות מה קורה. כיון שראהו הפורע מיד ברח.
תמה בעל המלון: "מדוע ברח?"
אמר לו הגר"א: "כי ראה שאני מעוטר בתפילין, והרי נאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלו תפילין שבראש!"
תמיהתו גברה: "אבל גם אני הייתי מעוטר בתפילין!"
ענהו הגר"א "אתה נושא את התפילין 'על הראש', ואילו אצלי היו אלו 'תפילין שבראש'!"…
בא לפני אחד שהתלונן על פגעים רעים וצרות רבות שסבבוהו. יעצתי לו לבדוק את המזוזות. ענה שזה עתה קנאן, והן מהודרות בתכלית ההידור ועלו לו ביוקר רב. אמרתי שאף על פי כן רצוי שיבדקן. בדק, ומצא חסרון תג שעיכב בכשרות המזוזה. החליפה, והכל נהפך לו לטובה בעזר ה' יתברך.
וכאן המקום לעורר, שיש עקרות בית זריזות, שבלהיטותן לנקות לפסח רוחצו בשפע מים את מזוזות הפתחים, והמים חודרים ופוסלים את המזוזות, ויוצא שכרן בהפסדן חלילה.
(לקט מתוך הגדה של פסח 'ויגד משה')