לא משנה אם אתם גרים בעיר גדולה או ביישוב קטן, לא משנה אם יש לכם בית מוקף חצר או חדר מדרגות מרובה שכנים – בכל מקרה רוצים הילדים שלכם לרדת 'למטה', ללכת לחברים, הבת רוצה להישאר אצל חברה ללמוד למבחן עד עשר, הבנים טוענים שבקושי חזרו מהמתמידים וכבר צריכים לעלות, מה גם שכוווולם עוד משחקים, ורק אצלנו בבית צריכים לעלות מוקדם…
מנגינות מוכרות בכל בית יהודי…
השאלה: מה עושים?! מה המינון?!
ננסה ללבן את העניין מיסודו. ברור לכולנו שביתנו – מבצרנו. בבית אנחנו שולטים על מה שקורה, פחות או יותר, יודעים מה הילדים עושים, עם מי הם מדברים (גם בטלפון), עם מי הם משחקים.
כשהילדים נמצאים בבתי החינוך אנחנו מרגישים רגועים יותר. אנחנו מכירים את החברים, את ההורים, את המחנכים, ומקווים שילדינו נמצאים תמיד בצד של הטובים; זאת על אף שבכל מקום צריך תפילה וסייעתא דשמיא, כי גם בתיבת נח הייתה קומה של אשפה, ובכל ארמון יש מחסן, אבל בסך הכול המקום מוגן.
האתגר הוא בין לבין; בחצר, ברחוב, בשטיבלעך, שם נמצאים כל מיני טיפוסים, חלקם מסכנים וחלקם מסוכנים, ודי למבין. בעולם הדיגיטאלי שלנו עלול ילד להיחשף בדקות ספורות למושגים שאין דרך להוציאם מליבו ה"י. ילד עלול לסגל לעצמו השקפת עולם או סגנון דיבור דווקא משעות השוטטות למטה.
יהלומים בארגז החול
ברשותכם, אני רוצה להאריך ולהתריע:
אדם מן היישוב לא יפזר את כספו בראש חוצות, הוא ישמור עליו בכספת או בארנק; בכל זאת, מדובר באוצר.
למה, אם כן, לפעמים אנו רואים ילדים מתגלגלים בראש חוצות בשעות לא שעות?
האם מישהו מעלה בדעתו מה עלול לקרות בזמננו לילד המסתובב בשעות אחר הצהריים של שבת קודש ברחוב?!…
האם מישהו בדק אילו טיפוסים מסתובבים שם?…
האם ההורים יודעים מה הילד שלהם רואה בשעות הפקרות אלו?
האם משהו חולם למה הוא נחשף?!…
האם הייתם משאירים טבעת יהלום או פנקס שיקים פתוח ברחוב בשעות אלו?!
ודאי שלא!…
אם כן, לא תהה כוהנת כפונקדאית, ניתן לילדינו יחס לפחות כפי שהיינו נותנים לסכום כסף מכובד. נשמור עליהם מכל משמר, לא נפקיר אותם…
חשוב מאוד להסביר לילדים עד כמה הרחוב עלול להיות מסוכן, אילו טיפוסים עלולים לשוטט בו. להסביר להם למה אנחנו רוצים אותם בבית, כמה מקרים קרו בשעות מסוכנות אלו… להבהיר שכל זה נובע מדאגה, לפנות אליהם בשפה מובנת, שיבינו שאנחנו מחפשים באמת את טובתם. היום הדברים מתקבלים יותר, אחרי שילדינו מקבלים הדרכה רבה במוסדות הלימוד למניעת מקרים אלו.
אמר פעם יהודי חכם: הורים רוצים שקט, רוצים לישון רגוע, ולכן במקום לחנך את הילדים שכשאבא ואימא נחים הבית עובר ל'מצב שקט', קל יותר לגרש אותם למטה… העיקר שהשינה תהיה רצופה ונעימה.
אבל אם הורים אלו היו יודעים כמה לילות ללא שינה מחכים להם בעקבות אותן שעות שוטטות וריקנות, כמה צער ועוגמת נפש הם יחוו בעקבות כך, הם היו בוודאי מעדיפים לוותר על שינה איכותית בשבת אחר הצהריים, ולזכות בשנים רגועות ושלוות.
כמה חשוב לבדוק עם מי הילד מתחבר, עם מי הוא מבלה, גם בשעות שבהן יש תנועה ופיקוח. כל איש עסקים מתחיל יודע שלא משקיעים סכום בידי אדם בעל עבר מפוקפק או אדם חסר אחריות; יש לבדוק בשבע בדיקות עד כמה הוא אמין, עד כמה הוא אחראי, מי כבר השקיע אצלו, מי הם שאר לקוחותיו?…
וזה לא כולל רק שוטטות למטה. פעמים רבות האסון הוא בין ארבעה קירות של בית, ולא ברחוב! כשאנו שולחים ילד או ילדה לחבר או חברה, לטיול או מופע; כמה עלינו לבדוק: האם זה מתאים? האם זה ערכי?
לפעמים אנחנו שומרים כל כך על ביתנו, על הטוהר והזוך של ילדינו, אך רגע של היסח הדעת עלול להוריד לטמיון שנים של שמירה.
הלוא לביתנו איננו מכניסים מכשירים מסוימים, בהוראת גדולי וצדיקי הדור; למה נאפשר לילד/ה להיחשף למושגים אצל החברים? "מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם"; מה שווה כל השמירה אם יש חורים במעטפת?!
שמירה עם איזון
וכעת למעשה:
כמו בכל דבר, הקיצוניות אינה דרך התורה, שהרי "דרכיה דרכי נועם". בבית שכולאים בו את הילדים, והם צריכים להיות כל הזמן בבית, יגדלו ילדים שינסו לפרוץ את המסגרת. לכן צריך להתנהל באיזון.
ננסה להציג כמה כללים בעניין, אך קודם נדגיש: אין להתרגש מכוולם. תבדקו ותיווכחו שמדובר בשני ילדים מבתים מפורקים…
שעת חזרה – בבית חייבים להיות גבולות, לפחות כמו בכל בית עסק שבו יש שעות פתיחה קבועות. בבית חייבת להיות שעה שבה יש להיות בבית, בלי סטיות. ילדינו תמימים, ולפעמים אינם מבינים מה עלול לקרות; הרי אני גדולה… חייבים לקבוע שעה שבה כולם בבית.
שינה מחוץ לבית
שינה בבית אחר היא עניין של בדיעבד. לעולם לא נדע מה בדיוק קורה בבית של החברה. אנחנו לא מכירים את האחים, הגיסים והגיסות, וחבל להרוס תום וטוהר בעבור לימוד למבחן או הכנת תוכנית למסיבה.
זמנים מוּעדים – בזמנים מועדים, כמו שבת אחר הצהריים, שעות מאוחרות של ערב שבת וכדו' – המקום של הילדים בבית.
תעסוקה ביתית – זה העיקר! לדאוג שיהיה לילדים נחמד ונעים בבית. אין אפשרות רק לאסור ולאסור, ולא לתת תגמול. נדאג למשחקים מעניינים, לספרים מבוקרים; נדאג ללמד את בנותינו מלאכת יד, עבודות בית מהנות, כמו אפייה, סריגה וכדו'. נאפשר לבנות לצייר ולצבוע למרות הסיכון שבסטז', העיקר שייהנו בבית, ולא יחפשו כל הזמן ללכת לטייל.
נזכור! אם בנות לא למדו להעסיק את עצמן בצעירותן בתעסוקה מהנה ומותרת, וכל הפנאי שלהן היה מוקדש לשוטטות, מגיע גיל שבו אנחנו כבר לא מודעים לכל מה שקורה, ואין לנו שליטה על הכול, ואז לצערנו עלולים לשלם מחיר על ההרגל.
בני ישיבות – גם בחור הישן בבית זקוק לגבולות קבועים בנוגע לשעת ההגעה הביתה; קודם כול כדי לישון כראוי, אך גם כדי למנוע שוטטות בכל מיני חתונות, אירועים וכנסים שברוך ה' אנחנו משופעים בהם.
כדאי לדעת עם מי הוא לומד והיכן, ולבדוק מדי פעם, לפחות כפי שהיינו בודקים מה קורה בבנק.
לסיום, נדגיש שוב: כל הנאמר כאן צריך להיעשות בדרכי נועם! לא מדובר בכנופיית גנבים שצריך לשמור עליהם, מדובר באוצרות שאנו דואגים ורוצים לשמור עליהם.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>