תקנה הרבה סוכריות
הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל, פנה בערב שבת אחד לאחד מבני הקהילה וביקש ממנו ללכת למכולת ולרכוש כמות הגונה של סוכריות. "יש כאן מחר אופרוף", סיפר לו. הלה אמנם לא ידע למי יש בקהילה 'אופרוף' והתפלא על הבקשה, אבל עשה כמצוות הרב. למחרת, נודע הדבר. אחד האברכים זכה באותו שבוע לסיים את הש"ס, והרב שידע על כך ביקש להיערך בהתאם. הוא הסתובב בינות לספסלים וחילק לכל אחד כמות של סוכריות, כדי שבסיום העלייה יזרקו על האברך כמנהג חתנים. בנוסף פתח בשירה שסחפה את כל הקהל, והם ניגשו בזה אחר זה לאחל 'מזל טוב' לבעל השמחה, וההתרגשות שעלתה לשיאים הדביקה את כל הציבור באהבת התורה ובכבודה. באופנים כאלה ועוד רבים כיוצא בהם, טבע הרב בתוככי הקהילה מושגים נעלים של שאיפות גדלות בתורה, כעידוד ומנוף רב עצמה להידמות לחכמי התורה ועמליה המוסיפים ומשלימים ידיעותיהם ומושגיהם בים התלמוד שאין לו סוף ותכלית.
כך מסוגל היה בפשטות לקדם פני אברך בן עליה צעיר שזה עתה בא להתגורר בקהילה, ולדבר אודותיו ברבים דברי שבח חכמים השמחים על בואו כמוצא שלל רב. "הנה אחד שעתיד להיות תלמיד חכם!" וצעירי הצאן – וגם בוגריו – שמעו והפנימו אל תוכם והוסיפו חיל בשקידת התורה ובמאמציהם להתעלות בדרגתם עוד ועוד.
רק כך ניתן להבין את המעשה הבא:
באחד השיעורים שנשא ברבים בפני בני הקהילה התחבט ר' שמשון בקושיה פלונית והעלה צדדים לכאן ולכאן, אך כל אלו לא הניחו עדיין את דעתו. לבסוף פנה אל הציבור ואמר: "אני מבקש, שכל מי שיידע תירוץ על הקושיה – יבוא ויאמר לי, גם אם יהיה זה באמצע הלילה…"
כסבורים אתם שהשומעים קיבלו את דבריו כמליצה בעלמא, המבטאת כל מידת חומר הקושיה?
באותו ערב, או למחרת, בין השעות שתים לשלוש בלילה, עלה במוחו של אחד האברכים תירוץ על אותה קושיה (הרב יעקב חג'בי זצ"ל). ומשהפך בו והחליט שאמנם זוהי הדרך ליישב את העניין המוקשה, לא היסס הלה בו ברגע לגשת לבנין 1509 בשכונה ולהקיש בעדינות על דלת מעונו של הרב. "כן, מה רצונך?" קידם אותו הרב בשאלה. "יש לי תירוץ", הכריז האברך בשמחה, ותכף שטח אותו בפניו מהחל ועד כלה.
ר' שמשון הרהר קמעה ומצא שאמנם הצדק עמו. "תירוץ מצוין", הגיב לאברך היקר בפנים מאירות, והעניק לו חיבוק ונשיקה של הערכה. אך לא הסתפק בכך אלא הוסיף להרעיף עליו כמה מילים חמות של עידוד: "עכשיו צריך רק לספר לרבנית שלך – שיש לה בעל תלמיד חכם".
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
חייבים ש'עם הארץ' יעבור על הספר
מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר (בחיוך) לנכדו שהוציא את הספר "שיח הסוכות": כל ספר שמוציאים לאור יש צורך שגם 'עם הארץ' יעבור על הכתוב בו לפני הדפסתו, כדי לראות היכן אפשר לטעות בהבנת העניין. וסיפר, כי בא אליו אדם והתלונן כי כתוב בספרו "שונה הלכות" שמותר להתקלח בשבת, ואמרתי לו "הרי כתוב שם שאסור, ואיך אתה אומר שכתוב מותר", והסביר לי כי הבאתי בשם ספר מנוחה נכונה שאסור, וכתבתי שמרן החזון איש עבר על זה, הרי שמרן החזון איש אינו מסכים עם פסק זה. ומה הטעות שלו?" כי הספר הנ"ל מביא פסקים ממרן החזון איש וכתבתי שמרן החזון איש עבר על הפסקים שכתב, וכוונתי הייתה שעבר עליהם ואישרם, והוא חשב שעבר עליהם ולא הסכים. כזה דבר לא יכול הייתי לעלות על דעתי.
בהזדמנות אחרת סיפר מרן הגר"ח שליט"א: מרן החזון איש זצוק"ל מסר לי פעם את ההגדה של פסח שלו ושל אשתו שכבר היו ישנים והדפים התפרקו, שאמסור אותם לכורך. כאשר באתי לקחתם בחזרה נוכחתי כי הוא כרך את ב' ההגדות יחד בכרך א', וכשתמהתי עליו התרעם, "אני רציתי לחסוך למרן החזון איש שלא יצטרך לשלם בעד ב' ספרים ובסוף עוד באים אלי בטענות"…
בעבר פורסם סיפור אבל לא אומת, עד ששמעו זאת מפי מרן הגר"ח (ופורסם בספר "מאחורי הפרגוד"): יהודי הגיע למרן החזון איש לבקש ממנו שיתפלל על החמור שלו החולה. ואמר לו מרן זללה"ה: אני מתפלל רק אם אני יודע את שם האמא תגיד לי מה שם אמו ואתפלל עליו…
(מתוך מוסף שבת קודש שמיני תשעג)
איזה טעם יש לאוכל
בספר "מעין בית השואבה" כותב המחבר, כי בשבת פרשת ויקהל פקודי שנת תר"צ, זכה לשבות בביתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, ובליל שבת שמע ממנו את הדרוש דלהלן:
חז"ל אמרו שהמן השתנה טעמו לפי מחשבת כל איש ואיש, ויש לברר לפי זה איזה טעם היה למן אם לא היה האוכל, חושב שום מחשבה בשעת אכילתו?
"אני אגיד לכם"- אמר ה"חפץ חיים" – "אז מען טרעכט נישט האט עס קיין טעם נישט (בלי מחשבה אין לו שום טעם).
והמשיך ואמר: כל דבר רוחני מקבל טעם לפי ערך המחשבה, הלומד תורה ונותן דעתו על מה שלומד, ומתעמק במחשבתו להבין את דברי התורה, זוכה להרגיש את המתיקות שבתורה, ולפיכך מברכים מידי יום ביומי "והערב נא" על לימוד התורה. אבל אם יושב לפני הספר וממלמל מילים בעלמא, בלי שום התעמקות המחשבה- אין ללימודו שום טעם.
(מתוך מתוק האור – יציאת מצרים)
מהי הסיבה שיש הנאה מדיבורים בטלים בשעת הלימוד?.
עצות והדרכות שנשמעו ונכתבו מפי הגר"ד קוק שליט"א: מובא בגר"א (אבן שלמה פ"ז סי' ו') בזה הלשון, ענין גודל התאוה לדבר דברים בטלים וליצנות אף שאין בהם הנאת הגוף, מפני שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, וזה הרוח אין לו מנוחה עד שיעשה עוד דברים כאלה, ובזה יש לו נחת רוח הן במצוה והן בעבירה, וז"ש (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ולפי ערך גודל המצוה או העבירה, כן יגדל כח ההמשכה של הרוח הקדושה, ולהיפך בדברים בטלים וליצנות שהוא היפך התורה, והוא גדול מכל העבירות, וע"כ גדלה מאוד כח ההמשכה של רוח הטומאה וההנאה גדולה מכל העבירות. עכ"ל
מבואר בדברי הגר"א, שככל שלומד האדם יותר תורה, ולשם כך ראוי הוא לשכר יותר גדול בעבור הלימוד, כך מנגד יש לו יותר הנאה בעבירת ביטול תורה.
וביאור הענין הוא על פי משל, אם יש לאדם שונא גדול, שמרוב שנאתו אליו, רוצה הוא להזיק לו, איך נמדוד את גודל ההנאה במה שיזיק לאותו שונא?, מסתבר לומר שככל שיזיק ויפגע בחפצים יותר יקרים של אויבו, כך גם כן תגדל שמחתו הרעה בנפילת אויבו.
ועל דרך זה היא הנאת העבירה, שככל ששורפת היא כלים חשובים ויקרים יותר כך מתרבית הנאתה ושמחתה הקלוקלת.
ולכן מתגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר מכולן, שסיפוקו של היצר הרע אינו בדווקא על מעשה העבירה גופא, אלא לשבור את הטוב שיש כבר באדם.
וזוהי גודל ההנאה שיש ל"בני תורה" בכל מיני דברים בטלים, ששורפים הם את הכלי היותר יקר של תלמוד תורה, וכל שכן אם מדברים דיבורים אסורים, שנוספת בכך הנאה שהרי פוגמים הם את הלשון העתידה לעסוק בתורה, ונמצא שקלקולה כפול הוא גם בשעת מעשה וגם לאחר מעשה, ובזה נוסף בחומרת
שבירת הכלי היותר יקר של תלמוד תורה שהוא יסוד הנאת העבירה.
[הדברים נאמרו מפי מו"ר הגר"ד קוק שליט"א לתלמידו הרב חנן חי המאירי שליט"א]