בימי מנחם אב, נהגו בחצרות חסידים לערוך סיומי מסכתות דווקא בימי אבלות הללו. מעניין לציין מה שנמצא בספר "ספיר ויהלום" להגאון רבי מנחם פומרנץ שליט"א שם הביא מקור וטעם נאה לכך, והיה הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא זיע"א ממשיל את הסיומים והסעודות שנהגו חסידים לערוך בתשעת הימים למעשה הידוע בשלמה המלך ושני ידידיו כשהלך בגלות, האחד רק ציער אותו, ישב מולו ובכה על מר גורלו של המלך וגרם למלך רק לבכות עוד יותר, ולא אכל ולא שתה ולא הועיל לו מאומה, אפילו לחטוף קצת תנומה לנוח לא היה באפשרותו בגלל האוהב שלו שישב ובכה מולו, ומה הועיל לו, כלום. מה שאין כן הידיד השני שראה את מצב המלך הסיח דעתו מן העצב, רקד לו ושר לו ונתן לפניו אוכל ומשקה ומצב רוח טוב וב"ה ישן ואכל ושתה ונח מעט מצערו. כך הנמשל אצל מלך מלכי המלכים, אפשר לשבת ולבכות מולו, ואפשר לשמחו באהבת רעים וסעודות מצווה ('תנחומיך ישעשעו נפשי', עמוד 242-458).
עוד טעם לשבח נמצא בדבריו הקדושים של ואמר הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זיע"א: מה שמנהג בין החסידים לעשות סיום מסכת בהט' ימים שמן ר"ח אב עד ט' באב, משום שבית המקדש נחרב משום שנאת חנם שהיה ביניהם (יומא ט:), ובמסכת שבת (קיח:) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן, חזינן דאחד מרבנן דסיים מסכת החבירים היו עושים הסעודה ושמחין זה עם זה, וזהו הפך שנאת חנם, ומשום שבימים אלו היה החורבן משום שנאת חנם, לכן עושים הסיום תיקון לזה.
(שיח שרפי קודש)
מעשה בשלמה המלך
בין המצרים, באחד מתשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, עשה הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זיע"א סעודת סיום מסכת. פתח ואמר: בימים קדמונים כשבאו הימים האלו היו הבעלי בתים בצער ועגמת נפש שנשרף בית המקדש ואין לנו בית המקדש להקריב בו קרבנות חובותינו והיו בעצבות, אבל כעת החסידים אוכלים סעודות שאומרים: ה' היה הוה ויהיה, שהיה בית המקדש ויהיה בית המקדש.
וסיפר, האיך לאחר שהשליך אשמדאי את שלמה המלך ע"ה מעל כסאו והיה בא לאיזה כפר ואמר שהוא שלמה המלך, וכששמע בעל הכפר שהוא המלך שלמה אסף את כל בני הכפר וסביבתו ויזבחו שור ומריא וכל מיני מעדנים לכבודו, ויהי כאשר הסבו לאכול קרא בעל הכפר לבני ביתו וסיפר להם על שלמה המלך וירידתו ואמר להם: ראו איך עלול הגלגל להתהפך וראו מהצער שבא על האדם הזה ויהי כשמוע שלמה המלך דברי בעל הכפר נמס לבו בקרבו מרוב צער בזכרו ימי עלייתו וכל הכבוד והגדולה שהיו לו מאז ועתה נפל מאיגרא רמה, ומרוב צער לא היה יכול לאכול אף שהכינו לפניו כל מיני מעדנים. אחר כך כשבא לעיר אחת פגע בחסיד אחד ושמח עמו כששמע שהוא שלמה המלך וניחם את נפשו שבל ידאג כלום שהיה שלמה המלך ויהיה שלמה המלך, דאף שלפי שעה ירד מגדולתו אבל עוד ימלוך כראשונה, ושמחו יחדיו מאוד, ויבקש ממנו לסעוד עמו בסעודה קטנה שיש לו בביתו, כי גם הוא איש עני אך כמה שיש לו יאכלו יחדיו וישבעו, והחיה את נפשו בדברים טובים וניחומים יותר מכל מעדני עולם. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יז א) 'טוב פת חרבה ושלוה בה', והוא גם כן ענין בין המצרים
(מעובד וערוך עפ"י 'חשבה לטובה' חודש אב).