ביום בהיר אחד, עת היה משה רכון על מסמכיו וראשו תפוס בשרעפיו, ניצבה לפתע דמות מוכרת בפתח החדר. "זוכר אותי?" שאל הנכנס כשבת שחוק על פניו…

הוא היה כאוב, מיוסר וחסר אונים. כל כולו דואב, נטול חיות ושמחה. ודווקא שם, בתוך הכאב, במקום בו היה הכי זקוק לתמיכה, להזדהות, לאמפתיה ולהשתתפות – דווקא שם נפל בגורלו לפגוש את טל.

טל היה אח בבית החולים, סבלנות לא היתה מנת חלקו, גם לא אמפתיה והזדהות. הוא היה נתון אך ורק לעיסוק הטכני בחולה ולא שת ליבו לכאבו ולייסוריו. כשמשה היה זקוק לו, תמיד קיבל ממנו את התחושה כי הוא מפריע ומהווה נטל. מוטב היה להימנע מבקשת עזרה ולא להזדקק לטיפולו הלא מסור. טל אף פעם לא היה פנוי אליו. יחסו היה מזלזל ומביש. ולמשה, המיוסר גם כך, קשה היה לשאת זאת.

ימים חלפו, אט אט החל משה להראות סימני החלמה, עד אשר הגיע היום המיוחל בו פשט את מדי בית החולים ולבש חזרה את מדי המנהל של אחת החברות המובילות בתחום ההיטק.

תקופה עברה ואחרת באה, והנה, ביום בהיר, עת היה משה רכון על מסמכיו וראשו תפוס בשרעפיו, ניצבה לפתע דמות מוכרת בפתח החדר. היה זה טל.

"זוכר אותי?" הוא שאל כשבת שחוק על פניו.

"וכי אפשר לא לזכור?! מה מעשיך כאן?" שאל משה, מופתע.

"באתי לבקש את עזרתך" הוא עונה. "אני זקוק לתרומה נכבדה מחברתכם ולמשאבים מסויימים אותם רק אתם תוכלו לתת לי. ואתה הרי זוכר איך עזרתי לך בבית החולים… ודאי תיאות, כהוקרה, להיענות לבקשתי…"

בבת אחת, צפו ועלו התמונות, בזו אחר זו, כבתסריט אימה. קשה היה למשה להיזכר בהן, בימים בהם הושפל עד שאול, ימים בהם נפשו המיוסרת לא זכתה להזדהות, כבודו מונח היה בקרן זווית ואין דורש לו… הימים הקשים מנשוא, היחס המזלזל וחוסר ההתעניינות של העומד מולו…

"את עזרתך אתה מזכיר?? איפה היית כשנזקקתי לך??? איפה היית כשכאבתי, כשכבודי הושפל ונפשי התייסרה? היכן היית כשנזקקתי לך, ועיסוקי הבל הסיטו אותך? איפה היית כשרציתי את ליבך?? לאן הלכת אז?? וכי יש בך העוז עכשיו לבוא לבקש את עזרתי??"

*

בין המיצרים. ימים בהם השכינה בצער, עיר האלוקים מושפלת עד שאול, ירושלים חרבה… כ"כ הרבה צער ומכאוב, אובדן רוחני וגשמי, בנים שרחקו, הר ציון ששמם… שכינה בגלות. ובתוך כל הכאב והצער – איפה אנו נמצאים? כמה אנו שותפים וכואבים?

בעוד כחודשיים, בימי הדין, נתייצב בפני מלכו של עולם, נתחנן על נפשנו לבקש חיים, פרנסה, בריאות ושפע. כמה אור נקבל, איזה "חיוך" מהבורא, מלווה בבני חיי ומזוני – אילו דמותנו תיזכר אז לטובה מימי האבל… משתתפים בצער האב שהגלה את בניו, בוכים את השכינה המבכה על בניה… או אז היטב נעמוד מאחורי מילות ההכתרה – "ה-מ-ל-ך…"

(הובא ע"י הרב פנחס זרביב, 'למעשה', מביטאון 'אשת חבר'. לתגובות ולחומר נוסף: [email protected])