לפני חודשיים, בתחילת הקיץ, שהיה כבר בתחילתו לוהט וקיצוני, שבק המזגן בביתנו חיים. אנחנו משפחה ברוכת ילדים בתוך סאונה ביתית רותחת, בחום של שלושים וחמש מעלות, בעיר דרומית, חמה ומהבילה. היינו זקוקים בדחיפות למזגן חדש. הבעיה היתה איך לשלם אותו. מדובר בהוצאה גדולה לבית גדול, ומאידך אי אפשר היה לדחות את ההוצאה הגדולה הזו, כי פשוט היה בלתי אפשרי לחיות בבית.
אשתי היתה אז עם גבס, והתענתה כפליים. גבס כשלעצמו הוא לא משהו כ"כ נורא, אבל דבר שבהחלט לא מקל על החיים. כל מי שסחב פעם גבס על רגלו מבין את הכובד שעמו התמודדה, את הרגשת הדביקות והגרד המעצבן שמתגבר כאשר חם. תוסיפו על כך את עבודתה מחוץ לבית ותבינו שכשהיא חוזרת – חייב להיות מזגן, אחרת, כמו שהיא מגדירה: 'אין לילדים אמא'.
אז הזמנו מזגן חדש וגם פרסנו יפה בצ'קים שלא ידענו מנין נכסה אותם. אני שכיר, ועובד בחברה שמחלצת רכבים ברחבי הארץ, המשכורת שלי קבועה וידועה ולא ממש גבוהה. מי שמאזן את המצב הכלכלי בבית זו אשתי, שלקחה על עצמה שתי עבודות עצמאיות, ששתיהן עוסקות בסוג של תיווך. במשרה אחת היא מתווכת מקום מגורים, במשרה השניה מתווכת בין הזוגות שצריכים אחר כך דירה, קרי: שדכנית. למעשה מדובר בשני מקצועות שעל הנייר מפרנסים היטב ומכניסים סכומים יפים, אלא שכל מי שמכיר יודע שמדובר בעבודות שאין להן שום קביעות ושום הבטחה.
איך אני רגיל להגדיר את זה לאחי שעובד במשרד החינוך? – כל יהודי זקוק לתפילה על הפרנסה, אבל יהודי שעובד במשרד החינוך מרגיש כאילו משכורתו בטוחה ומסודרת, הוא יכול לצפות את ההכנסה של אותה שנה ואפילו את קופות הגמל, הנקודות והפנסיה… הרי אף אחד לא חושב שהממשלה לא תכניס משכורת לעובדי המשרדים שלה. אבל עבודה כמו של אשתי מחייבת להסתמך ממש בגלוי רק על חסדי שמים, ורואים את זה כל שעה. האם העסקה תצא אל הפועל, או שאחרי שרצה עם הלקוחות בכל העיר ועלו וטיפסו 'מיליון' מדרגות, ואחרי שהם כמעט חתמו – מישהו התחרט בסוף… האם אחרי המוני שיחות טלפון, הצעות, בירורים ודיבורים אל תוך הלילה ייסגר השידוך, או שברגע האחרון מישהו ילחש אל אוזנו של המועמד או הוריו איזו פיסת רכילות חמודה וכל השידוך ירד לטמיון כאילו לא נולד, וכמובן עמו התשלום שאותו קיוותה השדכנית לקבל.
בעבודה שלי המשכורת קבועה, והדבר הכי מפחיד שיכול לקרות זה שיפטרו אותי, אבל אני לא רואה שום סיבה לכך, אם כי זו אינה סיבה שלא להתפלל שהכל יהיה בסדר. אבל בעבודה של אשתי ממש צריכים להתפלל על הפרנסה בכל שניה ושניה, שזה, כך למדנו על בשרנו, חיבור תמידי לבורא עולם וגם הרבה פרקים בהשגחה פרטית ממש. אז נכון, כשיש עסקה יש כסף ובסכומים נאים. אולם לפעמים יש חודשי יובש שחונים במיוחד, בהם אנחנו ממש מרגישים איך ההתנהלות הכספית שלנו מאורגנת מלמעלה.
אז כאמור, נתנו צ'קים למזגן בעד החודשים השחונים הללו, בהם ברוך ה' היה לחם לאכול ובלי שום אפשרות להוצאות חריגות. אבל היינו צריכים להתחיל לחפש מאיפה לשלם את הקניה היקרה הזו.
כבר באותו יום שבו היה צריך לצאת הסכום הראשון של המזגן, כלומר למחרת היום שבו החלו הרוחות החדשות והקרירות לנשב בביתנו, התקבלה בתיבת הדואר שלנו מעטפה פשוטה ששם השולח לא היה רשום עליה ממש בבירור, אבל הוא התברר לנו כשפתחנו אותה.
"לפני כחמש שנים", היה כתוב שם, "עשיתם לנו שידוך ולא יכולנו לשלם לכם בלב רחב, אולם אנחנו החלטנו כי כשנוכל וכשירחיב – נשלים את החסר. ברוך ה' שהגענו לכך. מצורף בזה צ'ק על סך אלפיים שקל".
זה סיפור שקורה כמעט בכל שנה. מישהו שעושים לו שידוך כמעט מתעלף לשמע הסכום הנדרש כתשלום, ולמרות שאשתי לא לוקחת יותר משום שדכן אחר, אנחנו תמיד מוותרים, כי הקפדה של שדכן, אמר מי שאמר, חמורה אולי יותר מהקפדה של יהודי רגיל וממש אינה כדאית, ועל כן מראש אנחנו מוותרים, ומוסיפים "וכשתוכל נשמח לקבל ממך ד"ש"… אפשר לומר שלא קיבלנו הרבה ד"שים כאלו במשך השנים, אבל כן, יש כאלו, והם תמיד מגיעים בתזמון מעורר השראה, ותודה לבורא עולם, כי אנחנו תמיד רואים איך הכסף שמור לנו לזמנים שממש צריכים אותו דחוף.
מיד הפקדנו את הכסף והיה לנו כבר את התשלום הראשון, ואפילו טיפת עודף עבור תשלום חשבון החשמל השמן של הקיץ. בחודש אחריו היה צריך לצאת עוד צ'ק. הקיץ כבר הלך והגיע אל שיאו, עוד היינו זקוקים למזגן רוב שעות היממה, ובירכנו על ההחלטה לקנות אותו, לא היינו יכולים לנשום בלעדיו. אך מהצד השני… הצ'קים יצאו כמתוכנן ושוב גילינו שיש באותו חודש עודף הוצאות על ההכנסות, וכי יש צורך בתוספת מכובדת.
ואז הגיע עוד צ'ק בדואר ומכתב חמוד המלווה אליו. הוא סיפר כי מדובר בשידוך שאשתי עמלה עליו רבות ולא יצא אל הפועל. כעת, שנתיים אחר כך, מישהו אחר העלה אותו, עמל עליו ואף סגר אותו. הזוג המאושר שילם כבר דמי שדכנות מלאים, אך החליט שהוא חייב לשלם עבור העמל ההוא, אפילו שאשתי לא זכתה לסגור את השידוך. אז "מצורף צ'ק ותודה רבה. שתזכו לעשות הרבה שמחות". אמרנו 'אמן' בכוונה רבה ושמחנו מאד בצ'ק, שהוכיח לנו בפעם המאה שמזונותיו של אדם קצובים, ושל מי שיש לו עבודה עצמאית – יותר מכולם.
אבל הצ'ק השלישי, האחרון שיצא עד עכשיו, ריגש אותנו עד דמעות, והוכיח כי אם כתוב לך בשמים לקבל – לא יעזור לך כלום, כמו שגם, כמובן, אם כתוב שלא מגיע – אז לא יגיע… כי אתם יודעים, כולנו חיים בידיעה שבראש השנה הקב"ה קוצב את מזונותינו, ועלינו רק מוטלת ההשתדלות. אבל לראות בעינינו ולזכות לחוות את זה בצורה כל כך חזקה – זה מעבר לפרנסה, זה בדיוק להרגיש את המשל, איך הקב"ה נושא אותנו על כפיו ולכן אנחנו רואים רק זוג רגליים אחד מוטבע בחול.
כמו שסיפרתי, אני עובד בחברה לחילוץ רכבים, ובמסגרת תפקידי 'מטייל' בכל הארץ ומוזעק לאן שצריך. השבוע נקראתי לפרבר צפוני עשיר במיוחד, ובהגיעי אני רואה רכב מפואר, ואדם עשיר שזקוק לעזרה. אני בא בשביל לחלץ, אבל הוא מסביר לי שהוא לא זקוק לחילוץ אבל כן לתיקון: "יש לי תקר בגלגל".
הסברתי לו את הידוע מראש כי אנו עוסקים בחילוץ וגרירה ולא בתיקון פנצ'רים, אך הוא מתעקש שיש לו פנצ'ר בגלגל, ומה שהוא זקוק זה למישהו שיודע להחליף את הפנימית או לעשות משהו אחר שיסיע אותו מחדש, ולא לגרירה.
לאחר דין ודברים, ולאחר שביקש והתחנן לעזרה, נכנעתי. אמרתי לו שאני יכול לעזור לו אישית, לא במסגרת העבודה, שבה כאמור אני לא מתקן רכבים אלא מסלק אותם מהשטח. עיניו אורו, וכך, בניגוד לתוכניות הפשלתי שרוולים והחלפתי לו את הגלגל המפונצ'ר. בסיימי, הוא הודה לי מאד וביקש להעניק לי צ'ק של אלפיים שקל. סירבתי. הוא ניסה לשכנע אותי, אך הבהרתי לו שאיני מעוניין למכור את המצווה של סיוע לזולת עבור כסף, והצעתי לו שייתן את הכסף לנצרך כראות עיניו. לכך הוא הסכים. קיפל את הצ'ק, נפרדנו בלחיצת ידיים והאדון יצא מהמקום בחריקת גלגלים ונסע.
מבחינתי זה היה הרגע לשכוח אותו, אבל מסתבר שממש לא. באותו בוקר היתה לאשתי פגישת עבודה עם לקוחה שהתעניינה בדירות להשקעה באזורינו. אשתי לא בדיוק ידעה מה הלקוחה מחפשת, אבל היו לה כמה דרישות. היו צריכות להיות לדירה אופציות, והיא לא התכוונה להרחבה אלא למה אפשר לעשות עם הדירה בפנים – האם אפשר לשבור קירות, האם כיווני האוויר נוחים, האם אפשר להשביח את הנכס וכדומה. היא הסתובבה עם אשתי לא מעט, ועד כה לא סגרו על שום עסקה.
באותו בוקר שהחלפתי את הגלגל לאותו אדון, אשתי כבר לא היתה ממש בטוחה שאותה אישה רצינית, והחשק לעמול בשבילה לא ממש היה במיטבו. החום באותו בוקר היה גדול ומעיק כדי להכביד על טיפוס במדרגות בבניינים נטולי מעלית, ואשתי, כאמור, עוד היתה עם הגבס שלה, ככה שהעליה במדרגות היתה מעייפת פי מיליון.
אשתי לא התלוננה, אבל הלקוחה העשירה התפלאה למה היא עובדת במצב כזה, ואשתי הסבירה לה שאין לה ברירה, שכן יש לה משפחה לפרנס, ולמרות ששניהם, היא ובעלה עובדים, הם בקושי גומרים את החודש.
העשירה שמעה, ולקראת תום הסיור שלהן, בלי שמצאו משהו מתאים, היא אמרה לאשתי, שלמרות שלא סגרו עסקה היא רוצה לשלם לה מעין טיפ על השעות והטרחה, והגישה לה צ'ק ע"ס 2,000 שקלים.
אשתי הרימה גבה: מה פתאום כזה סכום, ועוד בתור טיפ ולא כמקדמה על התשלום? אך האישה שכנעה אותה: "מה אכפת לך איזה סכום אני נותנת טיפ? זכותי להחליט אם הטיפ יהיה עשרים שקלים או אלפיים שקלים?" וכיון שאשתי בהחלט עבדה למען הכסף הזה, גם אם לא סגרה עסקה, וכיוון שהתשלום עבור המזגן ריחף באוויר והעיק, היא נענתה וניאותה לקחת את הטיפ.
בבואה הביתה סיפרה לי אשתי את סיפור הטיפ הנדיב, ואני… ניחשתי מיד שהסכום הוא אלפיים שקלים. וגם ידעתי שלזוג יש רכב מרצדס מפואר…
מניין לך?! – תהתה אשתי, שיודעת שאני מעולם לא עסקתי בלחשים וניחושים.
או אז סיפרתי לה את החלק הראשון של הסיפור שאירע איתי. הצ'ק של האלפיים שקלים חיכה אצל הזוג, והיה צריך להגיע אלינו, כי ככה הקב"ה רשם לנו בתוכנית הפרנסה החודש. אני סירבתי ולא לקחתי, אז זה הגיע באמצעות אשתי. העשיר הבטיח לי לתת לצדקה את הסכום שסירבתי לקבל, והוא שיתף בכך את אשתו, שמצאה עוד באותו בוקר מטרה הגונה לקיום ההתחייבות של בעלה… כך, אני הבנתי לאן הלך הכסף שסירבתי לקבל, ואשתי הבינה איך פתאום צנח עליה טיפ כזה, ויחדיו ראינו את יד ההשגחה.
(האמנתי ואדברה, הובא בגיליון 'קבלת שבת')
2/382