בהפטרת השבוע (חזון, ישעיה א, ג): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן".
הנביא ישעיהו בן אמוץ, פותח את ספר נבואותיו בחזון חורבן ירושלים. הוא מפרש בשם ה' את סיבת החורבן והחטא, מחמת חוסר ההתבוננות! שאפילו שור יודע את קונהו, והחמור מכיר את אבוס בעליו, אבל "ישראל לא ידע עמי לא התבונן!", כמפורש ברמב"ם (איסו"ב כב, כא) שאין החטא מצוי "אלא בלב פנוי מן החכמה".
אם יעצור אדם לרגע בטרם רדיפתו אל החטא, ויתבונן 'מחשבה אחת של מוסר', לא יהיה מסוגל לחטוא! כמו שכתב הרמ"ק זצוק"ל בספרו 'תומר דבורה' (פרק ראשון), שכשיתבונן האדם מנין הוא ניזון ומתקיים, ומי נוסך בו חיותו, ומהיכן שואב עוצם כח תנועת אבריו, שמפעיל אותם כעת אל החטא – הרי יזדעזע ויתפחד, להשתמש באותם מתנות וחסדים שמשפיע לו השם יתברך כעת ממש, כדי להכעיס בהם את קונו חלילה, הרי אין לך מרידה גדולה מזו!".
נמצינו למדין עיקר ושורש סיבת החטא – "ישראל לא ידע עמי לא התבונן!"
*
הציפיה לישועה תחילתה בהתבוננות – להבין ולהשכיל עד כמה חסרים אנו את הגאולה, את הקרבה הגדולה לקב"ה, המושגת בהיות השכינה הקדושה שרויה כשבית המקדש בקרבנו. אם אין מתבוננים במשמעות הגלות והחורבן, רק ממלמלים מן השפה ולחוץ "כי לישועתך קיווינו כל היום", הרי נמצאת אבלות ירושלים חסרה, והציפיה לגאולה נכזבת.
כעניין טיב המעשה הידוע, המסופר על הרב הקדוש בעל 'מאור עיניים' מטשרנוביל זצוק"ל, שהיה מגיד מישרים מפורסם, וסבב בעיירות ישראל לעורר לב העם לתשובה.
בהגיעו פעם לאחד הכפרים, התאכסן בפונדק המקומי. בעל הפונדק היה יהודי פשוט ותמים, בור ועם הארץ, שכמעט לא ידע צורת אות, רק התעסק תמיד בענייני האחוזה הגדולה שבבעלותו. שם לא חסרה לו עבודה… היו לו שם פרות וכבשים ועיזים לרוב, תרנגולות המטילות ביצים בשפע, ושדות מוריקים לחרישה ועיבוד, ועוד כהנה וכהנה.
הצדיק התקבל כמובן בחרדת קודש בביתו הנאה של היהודי, אשר דאג מצדו לכל צרכיו של הרבי, כדי שיחוש בנוח באחוזתו הקסומה.
ויהי בחצי הלילה התעוררו לפתע הפונדקאי עם אשתו הפונדקאית, למשמע קול בכיה רבה מחדרו של הרבי הצדיק. הם קפצו ממיטתם בבהלה, מי יודע מה ארע שם בקודש פנימה, שמא זקוק הצדיק לעזרה דחופה?!
אולם משנכנס היהודי בחופזה אל החדר, מצא את הרבי הקדוש יושב רכון על הארץ ללא נעלים, סידור 'שערי ציון' קטן בידיו, והוא מיילל בבכי מר מאין הפוגות. הפונדקאי המארח הזדעזע למראה עיניו, וניגש תכף אל הרבי טלטלו מעט בכתפו, ועצרו מבכיו. הצדיק נרגע קימעא ונשא עיניו אל האיש, שעמד משתומם ושאל ברוב דאגה: "מה קרה לרבי כאן בפונדק? מדוע בוכה הרבי כל כך? שמא ניתן לעזור במשהו?"
ביקש הרבי מהאיש לשבת על ידו, והחל בסבלנות ובאהבה רבה. להסביר לאותו עם הארץ מהו 'תיקון חצות'; על מה בוכים אנו ומבכים את העדר הבית הגדול, הרם והנישא; הוא הטעים כי אנו מתפללים ומצפים לישועתם של ישראל מכל צרות הגלות, שכבר יבוא גואל ויוליכנו קוממיות לארצנו.
האיש שמע והתרגש מאד מן הדברים, וחזר אל אשתו להרגיעה שברוך ה' לא ארע כלום לצדיק, רק בוכה הוא ומייחל מתי יחזרו ישראל קדושים לביתם ולארצם. ישב הכפרי ודיבר על ליבה של אשתו, והסביר לה את כל מה ששמע זה עתה מן הרבי, מהי גלות ומהי גאולה, ועל הציפיה הגדולה לירושלים קרתא דשופריא.
למחרת אחר תפילת שחרית, כשנכנס הכפרי לחדרו של הרבי עם ארוחת הבוקר, אמר: "אשתי הפונדקאית שואלת כיצד נוכל לעלות עם משיח לירושלים, ולעזוב כך את האחוזה הענקית והיפה הזו, עם כל הפרות והתרנגולים וכו'?"
הרבי התחייך למשמע השאלה, וענה: "אכן צודקים הנכם שתיאלצו להיפרד מן האחוזה היפה… אבל מצד שני כבר לא נסבול כל כך רדיפות וצרות, מן הגויים והקוזקים הרבים הרודפים אותנו תדיר, ומעוללים צרות שונות ומשונות לישראל".
האיש סבר וקיבל וחזר אל אשתו עם תשובתו של הרבי.
אך כעבור זמן מה שוב חזר האיש ושאלתו בפיו: "אכן התיישבתי בדבר עם זוגתי, והיא העלתה בחכמתה 'פתרון' טוב שייתן מענה לכל הבעיות כולן… צודק הרבי שסובלים אנו כאן מאד מעול הקוזקים הרשעים, אך מאידך גיסא – אין אנו רוצים להפסיד את כל האחוזה רחבת הידיים הזו, לפיכך מציעים אנו שייקח המשיח את כל הקוזקים לירושלים, וכך נוכל אנו להישאר באחוזתנו בהשקט ובטח"…
כך זה נראה כאשר "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"!
*
ברם מאידך גיסא, טיב המעשה דלהלן מלמדנו את המידה ההפוכה מן הקצה השני, כיצד נראית אבלות החורבן בעיני המתבונן והמבין:
בצעירותי, זכיתי להכיר מעט את הגאון הצדיק הנודע, רבי שמואל הומינר זצוק"ל, בעל 'עבד המלך', באחרית ימיו. הוא היה אחד מגדולי צדיקי ירושלים של מעלה בדור שלפנינו, אשר ציפייתו לישועה היתה בולטת מאד, באופן מוחשי ביותר.
ערב תשעה באב היה אצלו יום גדול של תפילות, בקשות וציפיה דרוכה בהשתוקקות עצומה, בתקוותו האיתנה שהנה, בעזרת השם עוד היום יבוא גואל להושיע את ישראל.
בעת סעודה המפסקת התיישב על הארץ בהתרגשות גדולה, כשכל העת זולגות עיניו הטהורות דמעות רותחות מצער שכינתא בגלותא. עדיין היה מזכיר באמצע הסעודה שבעזר השם השנה כבר לא נצטרך לצום! כענין שתיקנו בקינות לתשעה באב: "איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת!" [עיין בסה"ק 'בני יששכר' (תמוז אב מאמר א שלהי ס"ק י) באשר העלה על פי זה להלכתא, במה שנותר מבין המצרים של שנה שעברה, שאין לו שייכות וצרוף לשנה הזאת, כי בכל שנה מתחדשת הציפיה שהיא השנה הזאת, עיין שם].
עם סיום סעודה המפסקת לעת ערב, היו ציפייתו וכיסופי לבו מתגברים מאד, ולא נחה דעתו עד ששלח את אחד מנכדיו חוצה, להשקיף אל מקום המקדש בהר הבית שהיה נראה מביתו, לבדוק שמא כבר ירד בית המקדש של אש מן השמים!
כאשר באו לפניו ואמרו שלדאבון לב עדיין לא נושענו, והגיעה העת לצאת לבית הכנסת, הוא פרץ בבכי מר, והתפלש באבלות היום המר והנמהר.
על כיוצא באלו העיד אליהו הנביא זכור לטוב (תנא דבי אליהו רבא פרק ד'): "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים, ועל כבוד בית המקדש, ועל ישועה שתצמיח בקרוב, ועל כינוס גלויות – רוח הקודש בדבריו [כמה דאת אמר (ישעיה סג, יא)] 'השם בקרבו את רוח קדשו'". עד כאן.
(מתוך 'טיב המעשיות')