פרשיות אלו אנו קוראים בימי האבל הגדול על חורבן בית המקדש. רבותינו ציוו אותנו להתאבל ולבכות וזו חובתנו בימים אלו, אבל יחד עם זאת חובה עלינו לזכור, כי בכל רגע יכול משיח צדקנו להתגלות, בכל יום ממש – "היום אם בקלו תשמעו" (תהלים צה, ז), והמשיח יבוא!
אפילו בשבת חובה עלינו להאמין בכך, ואף שמובא בגמרא (ערובין מג ע"ב) שהמשיח לא יבוא בערב שבת, כדי שלא להטריח את האנשים המכינים צורכי שבת, וגם לא יבוא בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום עלינו להאמין שהוא יכול לבוא גם ביום ששי וגם בשבת. ואמר על כך ה'חתם סופר': הרי אם אכן יבוא משיח צדקנו בשבת, תהיה לנו קושיה עליו מגמרות מפרשות האומרות אחרת. זה יהיה ה'שיעור' הראשון שיאמר המשיח, ליישב את הקושיות הללו…
היו צדיקים שעמדו בכל עת וציפו לביאת המשיח, ואסור לנו לייאש את עצמנו אפילו יום אחד.
מישהו שאל אותי: "הרי גם בשנה שעברה, קיווינו שהמשיח יבוא עוד לפני תשעה באב, ותתבטל התענית, והנה בסופו של דבר הוא לא הגיע? חס ושלום לחשוב כך! אנו אומרים: "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הציפיה שלנו לבואו בכל רגע, היא זו שתקרב את הגאולה, ומשיח צדקנו יבוא במהרה בימינו.
*****
"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א)
מדוע המתין משה רבינו עם דברי תוכחתו עד שהגיעו לעבר הירדן, סמוך לכניסתם לארץ, ולא הוכיחם קודם לכן?
באר ה'אור החיים' הקדוש: "נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם, שהיו מרוחקי התקווה, ונפשם קצרה, ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו".
לא כל זמן ראוי להשמיע דברי תוכחה. אדם הנמלט מפני אויביו, למשל, אין ראשו ולבו פנויים לקבל דברי תוכחה. לא ניתן גם להוכיח אדם מדוכא בייסורים. בוודאי שלא הייתה אפשרות להוכיח את בני ישראל, כל עוד הם היטלטלו בדרך, מרוחקים ממחוז חפצם. לכן המתין משה רבינו, עד שיגיעו סמוך למחוז חפצם, בהיותם בעבר הירדן, קרוב לארץ ישראל, ורק אז בראותם כבר את הארץ המובטחת לפניהם, הגיע זמן התוכחה.
כשהגענו לארץ ישראל ממרוקו, הפלגנו באנייה. מי שלא רגיל לנסוע באנייה, סובל קשות מטלטולי הים. היינו ילדים כאשר הפלגנו, וסבלנו סבל רב. הקאות, בחילות, היתה תחושה שאנחנו הולכים, חלילה, למות. היו אלו ייסורים קשים ביותר. כיום האניות השתכללו, ומי שמפליג בים חש כמו בבית, אבל בשעתו, כאשר היינו ילדים, היו אלו טלטולים קשים ביותר. האם יעלה על הדעת שבמצב כזה, מישהו יבוא וישמיע לנו דברי תוכחה, ונוכל להקשיב לדבריו?
והנה פתאום נגלו לעינינו האורות של העיר חיפה. לא ניתן לתאר את השמחה שהייתה באנייה, כאשר ראינו את האורות הללו. הייתה זו הרגשה שאין כמותה בעולם. כשירדנו מן האנייה בנמל חיפה, השתטחנו על האדמה והתחלנו לבכות.
לכן, כל עוד היטלטלו כלל ישראל במדבר, לא היה זה הזמן להוכיחם. רק כאשר עמדו בסמוך לארץ ישראל, מתקרבים אל המנוחה ואל הנחלה – או אז הגיע הזמן להוכיחם.
בדור האחרון נשאלה שאלה נוראה: כיצד יתכן שמאות אלפי יהודים טעו בדרך, נתקו את עצמם מהיהדות, עזבו את התורה, את השבת, את התפילין ואת התפילות?
ה'חפץ חיים' זצ"ל (שיחות החפץ חיים ח"ג, אות ז) ענה על כך תשובה, בהקדם משל נפלא:
בעבר, כל הנסיעות ממקום למקום – נעשו בעגלות רתומות לסוסים. היה פעם עגלון ששתה לשכרה מהצהריים, ובאמצע הלילה קם והחליט לנסוע לעיר הסמוכה. היה זה באמצע החורף, שלג כבד כיסה את הדרכים והראות היתה לקויה. השיכור התחיל לנסוע בלי לדעת לאן, בכיוון ההפוך, ונכנס לתוך היערות.
למחרת בבוקר קמו אנשים, ראו על הדרך סימנים של גלגלי עגלה והתחילו ללכת אחריה, במחשבה שזו הדרך הנכונה להגיע אל העיר. ולא ידעו שסימנים אלו נעשו על ידי עגלון שיכור, שהטעה את כולם. נכנסו בעובי היער, ולא הבינו מה קורה.
בשלב מסוים איבדו את עקבות העגלה, תעו בדרכם ולא ידעו איך לצאת מהיער העבות. או אז פרצו בבכי: 'מה יהיה אתנו? תעינו ביער, אבדנו את הדרך, בנינו ובנותינו אבדו לנו'…
זה, בעצם מה שארע לעם ישראל: קמו כמה "שיכורים" והתחילו ללכת בדרך ההפוכה מדרך התורה הקדושה. הם ביקשו לעשות 'רפורמות' בתורה וביהדות, ואנשים מסכנים קמו משנתם, וכשהם חצי ישנים הלכו אחריהם שולל. ומה קרה? איבדו את הדרך – "אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל" (ירמיה טז, יט).
עתה, בדורנו, ברוך ה' עם ישראל מתחיל להתעורר. עשרות אלפי יהודים שואלים את עצמם: היכן אנחנו? היכן ילדינו, מה יהיה אתנו? והם מתחילים לחזור לדרך המלך, דרך האמת שדרכו בה אבותינו הקדושים, דרך של התורה הקדושה, השבת, התפילין והחגים היקרים.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')