שכחתי לקחת עמי כסף לתת צדקה
מלבד גדלותו העצומה של הגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל
בכל מכמני התורה, גודל מידותיו היו לשם דבר, ובמיוחד זהירותו בכבוד הזולת באופן מופלא.
היה זה בעיצומו של שיעור בהיכלה של ישיבת 'בית יהודה' בב"ב, הגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל שקוע בעומקה של סברא, ועני נכנס לקבץ נדבות. רבי מיכל בדק בכיסיו ולא מצא מעות, הוא ביקש מאברכים שישבו בסמיכות אליו, וכשראה העני דאגתו, אמר לו: "הרב לא צריך להיות כל כך טוב, מי שהוא מדי טוב- סובל"…
כשיצא העני, ראה רבי מיכל שעת הכושר ללמד תלמידיו פרק בהטבת הבריות- אחד מהגדולים אמר על הפסוק: 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', שאולי לא כדאי לדעת כ"כ כי זה יוסיף מכאוב, אבל האמת, שלמרות שיוסיף מכאוב, כדאי הדבר כדי להוסיף דעת. 'גם אם צדק העני הזה'- אמר רבי מיכל- 'כדאי לסבול העיקר להיות טוב, ועוד יותר טוב!'
ופעם כשיצא מביתו לשמחת נישואין, אחרי שכבר ירד במעלית בדרכו לרכב, ביקש ממלווהו לשוב לביתו באמרו 'שכחתי משהו'. המלווה שאל: "מה הר"י שכח, אני אעלה להביאו…" ורבי מיכל השיב: "לבשתי את הפראק של שבת", כי מהנהגותיו הנפלאות, לתת לבעל השמחה הרגשת נכבדות שבאים לשמחתו עם בגד שבת, באומרו, שכשהולכים לשמחה, באים לכבד אנשים, וכלשונו: 'מען דארף מכבד זיין מענטשען'", ולכן שכחתי לקחת עמי כסף לתת צדקה אם אתבקש. ולא יפה לומר לגבאי צדקה בחתונות: אין לי…" לכן עלה שוב לביתו לקחת הכסף עמו.
אהבתו זו הרעיף לא רק במעשי החסד הרבים, אלא אף בתלמידיו בכל שנות הרבצת התורה שאהבם ללא גבול. ופעם סיפר שבשנת תרצ"ו כשהיה בוורשא, שמע שמרן הגר"ש שקאפ זצוק"ל שכב בבית החולים אחרי ניתוח, ורצה לבקרו, ונכנס לבית החולים לקדם פניו, ובתוך כך התעניין אצלו על יחס הרופאים אליו. השיבו רבי שמעון- אם הרופאים היו מתייחסים לכל חולה כאן כמו שאנו מתייחסים לכל תלמיד בישיבה, היה טוב… והיה נאה דורש ומקיים, שכל תלמידיו אכן הרגישו הקשר הייחודי שעמל לגדלם ולהחכימם.
(יתד נאמן)
אבא היה נחרץ בדעתו – "איננו הולכים לשם
סח באוזנינו הגאון ברוך נויבירט שליט"א ראש ישיבת נתיבות חכמה –
"פעם נסענו עם אבא לאחת ממדינות דרום אמריקה לצורך גיוס כספים להחזקת הישיבות שבראשותו. בכל מקום אליו הגיעה השמועה על בואו של מחבר "שמירת שבת כהלכתה', התקבלנו באהדה ובמאור פנים.
"באחת הקהילות, סיפר לנו אחד היהודים האמידים בתום לב, כי כדאי לנו לסור לאחת הערים הסמוכות, שם הספר 'שמירת שבת' הינו קודש קדשים ממש, והיהודים האמידים שבה ישמחו לסייע ולעזור למחברה הדגול שמצילם מדי שבת מאיסורי השבת.
"שמחת על הידיעה, וביקשתי מאבא להטות את המסלול לאותה קהילה מדוברת כפי שייעץ לנו אותו יודע דבר. הייתי בטוח שהמסע יוכתר בהצלחה כפי שקיווינו, אך אבא היה נחרץ בדעתו – "איננו הולכים לשם'.
"אני בתמימות שאלתי: מדוע לא?
"ואבא זצוק"ל השיב: 'אינני רוצה ליהנות מכספי 'מעשה שבת', ואם בגלל הספר ושבחו נוכל לקבל כספים רבים יותר, זהו מעשי שבת שאין לי בהם חפץ ותמורה'. השבתי לאבא – הרי אנו לא נוטלים ולו אגורה אחת בעבורנו, כל הכסף כולו קודש להחזקת תורה, ולהרבות תורה בישיבות החשובות שהוקמו על ידו. ואבא במבטו המיוחד משיב לי בפסקנות ובנחישות: 'וכי תלמד אותי מהו לשם שמים?!"
וכשהעיסוק כולו לשם שמים, ההתנהלות כולה מתנהלת אף היא בהתאם, וכך הוא ממשיך לתאר – "ידוע כמה אבא הקפיד על תפילות במניין ובזמנם הקבוע, לא היה פעם שיצא מן הבית ולא לקח עמו את התפילין, שמא יצטרך להם. אצלו כל סעיף ותג מדברי המשנה ברורה ושער הציון, לא היה תמרור או אמרה, זו הייתה מציאות חיים שלא יתכן לחיות אחרת. לא פעם אירע שהגיע לשדה תעופה גדול וסואן, ונאלץ להתפלל במקום ולהניח תפילין, ניסו לסדר לו מקום שקט וראוי לתפילה, אך ללא כל מוצא, האולמות כולם היו סואנים בבני אדם, והרעש וההמולה היו מנת חלקם.
"אבא פקד להניח את התפילין בפינה שמצאנו לעצמנו, ואמר בקול בוטח וסומך – הרי שנינו 'וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך', אם נניח את התפילין ויראו עלינו שם ד', הם יראו ויפחדו מעמנו. והיה הדבר לפלא. אבא רק סיים להניח את התפילין לראשו, ולפתע ללא כל סיבה הנראית לעין, החדר כולו התרוקן, המוני בני האדם עזבו את המקום כלעומת שבאו, ויכול היה להתפלל בשלוות נפש כהרגלו מדי בוקר בישיבת קול תורה הירושלמית. אף בשדה תעופה סואן באמצע מסע ארוך, שאיש לא האמין ששייכת מציאות שכזאת כלל".
מתוך מוסף פסח תשע"ח – "יתד נאמן"
נודע לי על טיסה מיוחדת מפריז לארץ הקודש
הג"ר מיכאל טולידנו שליט"א, ר"מ "אור ברוך" בירושלים,
סיפר סיפור מופלא שראוי להעלותו על נס, זוכים אנו לשמוע מבעל המעשה, אחד ממקימי עולם הישיבות לעדות המזרח בארה"ק,
"בצרפת חי בשעתו יהודי אמיד ויקר בשם הרב יוסף לוי, אדם נכבד עם תודעה עמוקה ליהדות, אשר הגיע לשם מתוניס, והוא נודע כאדם ירא שמים גדול. באותה עת הם היו שלושה אחים במשפחה.
"בעבר הקמתי מקום תורה מפואר בצרפת, וכנכד הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל, שרומם קרן התורה בצרפת והקים מוסדות מפוארים שנקראו 'חזון ברוך' והפקידם בידי בני משפחה, עליתי ארצה להקים את משאלתו וחלומו הגדול של הסבא להקים 'מוסדות תורה לבני עדות המזרח בארץ הקודש'. אלא שככל יהודי בעל הבנה, הוא ידע כי ללא עזרה מיוחדת מנדיבי עם לא יהיה בידו להקים ולייסד ישיבה חדשה בארץ הקודש, שכולה על טהרת הקודש.
"באותן שנים לא הייתה ישיבה כזו מצויה כלל בארץ הקודש, והצורך היה חיוני וראשון במעלה. לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להקים ישיבה לתפארת בירושלים, ואף נמצא מגרש גדול בפאתי שכונת בית וגן הירושלמית, כל שנדרש היה למצוא את הנדיב שיוכל להרים קרנה של תורה בהיקף כה גדול כפי שנדרש.
'מפה לאוזן עברה השמועה כי בצרפת קיים אותו נדיב לב, הרב יוסף לוי, ולרבי מיכאל שליט"א ידוע היה שבידו של אותו נדיב לב יהיה לסייע לו להקים את המגדלור התורני לתורה. אלא שכל הניסיונות לאתרו עלו בתוהו, ולמרות הניסיונות הרבים כמה פעמים להשיגו, הדבר לא צלח. אך הוא לא נרתע ונשא תפילה בפיו שד' יהא בעזרו.
"לאחר כל התלאות, משראיתי כי לא צלח בידי, התלבטתי תחילה אם לנסות ולאתר עוד דרכים להגיע לאותו נדיב שהדרך להשיגו הייתה קשה מאד, אך משראיתי כי אין הדבר עולה בידי, גמרתי אומר לשוב ארצה.
"בעודי תר אחר כרטיס לחזרה מהירה ארצה, נודע לי על טיסה מיוחדת מפריז לארץ הקודש בקבוצה ששכרה מטוס פרטי ומשכך ביקשתי אף אני להשיג בו מקום, וב"ה הצלחתי בכך.
"בנסיעה בעודי יושב ומהרהר בקורות אותי, זימנה ההשגחה 'ובמקרה' התיישבתי לצדו של אותו נדיב לב – רבי יוסף לוי… בליבי התפללתי שהקב"ה ישים את מילותיו בפי ואדע איך לדבר עמו בצורה מושכלת, ומבלי לחשוב הרבה אמרתי לו בטבעיות שמזה זמן רב אני מחפש אותו בהיותו גביר גדול, וחיפשתי את ההזדמנות לספר לו בקשה מיוחדת לה נצרך אני לעזרתו הרבה. וכך תוך כדי נסיעתנו, סיפרתי לו בארוכה על כל הרעיון המיוחד שגמל בליבי להקמת ישיבה גדולה בקמפוס מפואר בארץ הקודש, הסברתי לו שעתה בדיוק אנו אמורים להתחיל, ואין לנו מי שיממן את העלות היקרה של בניית הקמפוס המפואר שעלותו גבוהה מאד…
"סופו של דבר: המשפחה כולה התגייסה לעזור ולהרים בניין גדול בקמפוס מורחב ומרשים… המעניין הוא שהקב"ה שילם להם עוד בחיי חיותם, וזכו לצד העושר הגדול שנפל בחלקם, שכל בניהם בעלי תורה ואף נכדיהם מפארים כיום את היכלי הישיבות הקדושות"…
מתוך מוסף פסח תשע"ח – "יתד נאמן"
אני זוכר איך אבא נכנס אז הביתה וסיפר לאמא בצורה מאוד לקונית ועובדתית שהשבוע לא הצליח כלום בפרנסה
הרב משה רייך. מרצה בסמינרים וברחבי הארץ,
נזכר באביו – רבי דוד רייך, ולומד גדולה שבפשטות. זיכרונותיי מבית אבא רבים הם. מי שזכה להכיר 'יהודי פשוט' בן הדור הקודם יודע שאין דבר כזה 'יהודי פשוט'. אבא היה יהודי ששמחת החיים שלו הייתה לשם דבר. בכל מצב היה לו דבר תורה מוכן לשמוע או לומר, ה'משנה ברורה' היה מונח ליד מיטתו, והוא היה קורא בו בכל ערב כמה שורות עד שנרדם, ועל תפילה במניין הקפיד גם בגיל שמונים ותשעים. בשתי מילים אפשר לומר עליו שהיה 'עבד ה' אמיתי.
שתי שיחות שנחקקו עמוק בליבי היו שיחות שנערכו בין אבי זצ"ל לאימי שתחיה, ואני הייתי עד להם שלא בידיעתם. השיחה הראשונה התנהלה ביום חמישי. אני זוכר איך אבא נכנס אז הביתה וסיפר לאמא בצורה מאוד לקונית ועובדתית שהשבוע לא הצליח כלום בפרנסה. לשאלתה מה יעשו עם שבת (אמא אמרה בפעם אחרת שתמיד התפללה שגם אם כל השבוע לא תצליח הפרנסה מי יודע מה, לשבת יהיו להם קצת דג וטיפת עוף, אבל לפעמים גם זה לא היה..) אבא זצ"ל ענה – אין, וכך הסתיימה השיחה, ללא טרוניה או מרירות. אם מהשיחה הזאת יכולתי ללמוד הרבה, ממה שקרה בפעם הבאה למדתי הרבה יותר. באחד הימים אבא זצ"ל חזר הביתה כשהוא אינו רגוע ואפילו נסער. כאשר נשאל על ידי אמא שתחיה מה קרה ( מה יכול להיות גרוע יותר מלעבוד שבוע שלם ולא להרוויח כלום?) הוא אמר בעצב עמוק: "ישבתי כל היום ולא הצלחתי להבין את דף הגמרא של השיעור בדף היומי, מה אני הולך לעשות?" יש דבר כזה איש פשוט?
זיכרון נוסף מאבא התרחש כשהייתי בחור ישיבה. באחת השבתות אמא שתחיה הביאה קציצות לשולחן שבת. אבא החמיא לה על קציצות הדג, ואמא תקנה אותו שמדובר בקציצות עוף ולא דג. ישבתי באותם רגעים ליד אבא וראיתי איך בבת אחת הוא מחוויר ונהיה עצוב נורא. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שביום שישי עשה 'טועמיה' לקציצות, כנהוג ומכיון שהיה בטוח שמדובר בקציצות דג, הוא שתה קפה כמה שעות מאוחר יותר. ניסיתי להרגיע את אבא ולפייס את רוחו באמירה שהוא היה שוגג גמור ובכל מקרה מדובר באיסור דרבנן, ויש כאלו שלא נוהגים אפילו לחכות שש שעות וכדומה אבל אבא לא ענה, רק אמר שהיום שבת ואסור לחשוב על מה שקרה. ביום ראשון, יום החופש במנצ'סטר שגרנו, ישב אבא ללמוד מתשע עד אחת כהרגלו. כשחזר הביתה היה נראה לי שהוא קצת רעב. שאלתי אותו האם הוא רעב ואבא אמר "די" שאלתי אותו האם קיבלת תענית על מה שקרה ביום שישי, ואבא ענה בפשטות 'כן, אבל דעתי אינה נוחה מלדבר על כך', ניסתי שוב להפיס את דעתו ולהזכיר לו שהיה שוגג גמור אבל אבא קטע אותי ואמר בפשטות: "אם הקב"ה הביא על ידי תקלה בנושא האוכל, נראה שיש לי מה לתקן שם", והמשיך הלאה.
אם יש בי מעט יראת שמים וענווה, היא מאבא ז"ל.
(מתוך לבית, המבשר )