פרק עשירי: עצותיו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א
הגאון רבי יצחק זילברשטין שליט"א, לימד לפני שנים רבות את תלמידיו, דוגמאות וכללי דרך, שיסייעו לכל אחד להפוך את הלימוד בגמרא לחוויה אישית, ולהרגיש חלק מהגמרא:
בתחילת לימודך, למד קטע אחד שלם בגמרא מבלי לעיין ברש"י.
אתה מעיין, מסביר לעצמך או לחברותא שלך את השאלות, התשובות, ההוכחות והראיות, ורק לאחר מכן פנה ללמוד רש"י.
כשאתה מעיין ברש"י, בדוק האם רש"י הסביר כמו שאתה למדת.
אם כן, הרי לך אישור חתום שאכן למדת את הגמרא כראוי.
במידה ורש"י מסביר אחרת ממה שחשבת בתחילה, עליך להתבונן בעניין, ולנסות להבין מה הכריח את רש"י להסביר באופן שונה שלכאורה היה נראה לך כפשט הפשוט.
כעין זה, גם בלימוד הגמרא עצמה. כשאתה מגיע למקום בו הגמרא שואלת איבעיא ומציגה שני צדדים לספק, בדוק עם עצמך כיצד אתה היית פוסק בשאלה זו אם היו באים לשאול לדעתך.
כשברור לך מה הצד שלך בספק, זה הזמן לבוא ולבדוק את הצד השני. למה בעצם יש כאן ספק בכלל אם ההבנה הבסיסית שלנו נוטה באופן מיידי לצד האחד מבין השניים? בדוק, אולי יש קושי מסוים בצד זה ולכן נאלצה הגמרא להציג שני צדדים לספק.
מדוע צריך תירוץ נוסף?
כאשר תמצא בגמרא יישוב נוסף בדרך של "איבעית אימא", או בדרך של "אי נמי", יש להבין מזה, שהיישוב הראשון יש בו איזה קושי או דוחק. צריך להתבונן ולהבין מהו ומדוע אינו מוקשה לפי הביאור השני. הרבה פעמים גם היישוב השני יש בו איזה קושי ולפעמים שני היישובים משלימים זה את זה.
דרך לימוד זו נכונה לא רק בגמרא עצמה, אלא גם כשרש"י או תוספות ושאר הראשונים מביאים תירוץ לשאלתם, ולאחריו מביאים תירוץ נוסף, דבר המלמד על כך שבתירוץ הראשון היה קושי כלשהו.
כך גם בלימוד המשניות והברייתות, לא פעם מביאה המשנה דין, ולאחריו היא מביאה מספר דוגמאות בהן חל הדין הזה. אנחנו צריכים לחקור ולהתבונן מדוע הובאו דוגמאות נוספות, ועצם העובדה שהובאה דוגמה שניה, מלמדת על כך שהדוגמה הראשונה אינה מספיקה בפני עצמה. תמיד כדאי לדעת למה.
זה לא סתם סיפור מעניין
עוד מוסיף הגר"י זילברשטיין שליט"א: הרבה פעמים מובא בגמרא או במשנה או ברייתא, סיפור מעשה כדי ללמוד ממנו הלכה. צריך להבין שלא מוזכרים במעשה פרטים שאינם שייכים לדין הנלמד. לכן יש להתבונן בכל פרט שהוזכר, ולהבין איך ולמה הדין הנלמד תלוי בפרט הזה, ומה יהיה הדין כאשר יחסר – או ישתנה – הפרט הזה.
המסקנה
כשהגמרא מביאה 'הווא אמינא' ולאחר מכן עוברת למסקנה, עלינו לדעת שתמיד סברת ההווא אמינא, היא הסברה הפשוטה יותר, שכל אחד אמור לסבור כמוה, אם לא שהוא נאלץ להגיע למסקנה אחרת מחמת קושי מסוים שיש בהווא אמינא. אם אתה עצמך הבנת מיד בתחילה כמו שהגמרא הבינה במסקנה – ברור שחסר לך משהו בהבנתך את הנושא, ובגללה קפצת למסקנה, במקום שבו הגמרא לא מיהרה לעשות. מדוע, אם כן, הגעת למסקנה לפני שחשבת על ההווא אמינא.
(יש"כ להרה"ג ר' זאב יעקבסון שהביא את עצותיו של הגאון ר' יצחק זילברשטיין)
אתה שומע את המגיד שיעור מתרגש, אתה רואה את דיבורי התוספות הארוכים, את רשימות מראי המקומות, ואתה כבר מקבל רפיון ידיים, מתייאש.
פרק אחד עשר: הסוגיה הסבוכה
אתה, בן ישיבה העומד על פתחה של סוגיה סבוכה
אתה שומע את המגיד שיעור מתרגש, אתה רואה את דיבורי התוספות הארוכים, את רשימות מראי המקומות, את החבורות המסועפות, ואתה כבר מקבל רפיון ידיים, מתייאש. אני? אלמד את כל זה? כיצד אשתלט על הסוגיה המורכבת הזו?
מה עושים?
כדאי לך מאוד להקטין את ההר ולהפוך אותו לסולם בעל שליבות עולות. כל שליבה היא יעד בפני עצמה. תעמיד לנגד עינך יעד יומי בלבד שתציב לעצמך: היום אבין את השאלה והתשובה בגמרא, וזהו!
למחרת תוסיף יעד חדש להבין, את הראיה או הדחיה של הגמרא, וזהו!
אל תחשוב רחוק מדי. וכך בלא לחץ, תתקדם שלב אחר שלב בהבנת הסוגיה. רק לאחר שתשלוט היטב בדברים, תוכל להסתכל אחורה ולשמוח ואפילו להתפלא איך צלחת את המשוכה המאיימת הזאת.
וכה שח לנו הגאון הגדול רבי יצחק שיינר שליט"א:
"הלא כשאוכלים דבר מה מתוק, אין בולעים אותו בבת אחת ובשלימותו, אלא טועמים אותו מעט מעט, כדי ליהנות מטעמו… אף בלימוד התורה כן, אם ירצה האדם לקנות את מתיקות התורה, אל ימהר 'לחטוף סוגיות', אלא ילמד לאט ובהבנה, ויחזור שוב ושוב על תלמודו בישוב הדעת. כך יחוש את מתיקות הלימוד, וכך יקנה חשק לתורה".
היעדים יכולים להשתנות, כל בחור לגופו, אך אל תתיאש ואל תרתע מראש מלהיכנס אל תוך הסוגיה הארוכה מארץ מידה.
אם תלמד כך, הרווח לא יסתכם לסוגיה הנוכחית בלבד, אלא לכל חיי התורה שלך. כשתראה שצלחת בהצלחה את המשוכה המאיימת, למרות שלא האמנת בתחילה בעצמך, הנה השגת בסופו של דבר את הסוגיה – הדבר יפיח בך רוח איתנה של סיפוק ושמחה, וידחוף אותך להמשיך ולהתקדם עוד ועוד. לעולם אל תחשוש מסוגיות ארוכות ומורכבות, משום שתדע שאתה יכול להן, ומנסיונך תצליח ללמוד אותן בצורה מסודרת, מבלי 'לאבד את הראש'.