אמא יהודיה צריכה לדעת שיש לה חלק עצום בחינוך ילדיה. "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"…
האב לומד עם הבנים, אבל האמא – היא זו שנמצאת בבית והיא הדוגמא האישית הטובה ביותר לויתור, לתפילה ולחשיבות התורה והמצוות.
הילדים החמודים רואים את האמא בתמידות, מה היא עושה, איך היא עושה ומה חשוב לה באמת. ומה שהם רואים – זו שאיפתם, הרי היא הדמות שלהם.
אמא צריכה להיות 'אמא' – עם כל החום והרגש של ה'יידישע מאמע', ללמד את ילדיה איך מברכים בכוונה, להקנות להם את חשיבות עניית ה'אמן' להראות לילדיה את גודל חביבות התורה בעיניה ועד כמה שהיא מחכה להם בשובם מן החיידר בשמחה ובחיוך.
דמעות שהופכות ליהלומים
בהיות הגאון רבי מאיר שפירא – מהר"ם מלובלין זיע"א ילד קטן, שכרה אמו עבורו, את המלמד הכי משובח שמצאה. אמנם באמתחתה לא היו כלל מעות להעניק למלמד מובחר זה כדי שילמד את בנה תורה, אולם היא לא היתה מוכנה לוותר על לימוד התורה של ילדה – מאירק'ה הקטן.
הלכה צדקת זו ומכרה את כל תכשיטה. בכסף שקיבלה תמורת הזהב, שכרה מלמד דרדקי שילמד את בנה בכל בוקר. היתה אמו של מאירק'ה, יושבת בצד ומאזינה לקולו הצלול של מאירק'ה הלומד את הגמרא בנעימה עריבה עם המלמד.
באחד הימים. אתא בוקר, הגיעה שעת הלימוד והמלמד לא נראה באופק. ישבה האמא ובכתה. מחכה ובוכה. בוכה ומחכה. תמה הילד ושאל את אמו: "אמא, מדוע את בוכה? כי המלמד לא יגיע היום? אז אלמד יום אחד פחות עם המלמד…"
"לא בני", אמרה האם ומחתה עוד דמעה מתגלגלת. "כל יום שעובר אינו חוזר! חבל על כל רגע שאינו מנוצל ללימוד", ושוב דמעות ללא הפוגה.
הדמעות הללו מעולם לא יבשו. הן הוסיפו לנטוף בכל יום מחדש וחלחלו לליבו הזך של מאירק'ה. הן חדרו למעמקי הנפש ונותרו שם לעד. דמעות המספרות את סיפורה של האם המקריבה את כל אשר לה, למען לימוד התורה של בנה יחידה. מעולם לא רכשה דבר מה לעצמה, כי אם למאירק'ה שלה. דמעות אלו שהורידה הן המספרות את חשיבותו של כל רגע המוקדש ללימוד התורה.
הלך וגדל הילד והפך למהר"ם שפירא! הגאון המפורסם רבי מאיר שפירא מלובלין זיע"א, מייסד וראש ישיבת "חכמי לובלין" הנודעת לתפארה. והוגה הרעיון העולמי – ה"דף היומי".
בכל מקום יושבים יהודים, אחים. בארץ ישראל ובגולה ולומדים מדי יום את אותו דף הגמרא. הלבבות היהודיים מקרבים, מתאחדים, ומדי שבע וחצי שנים חוגג כל העולם היהודי את סיום הש"ס של הדף היומי.
שנים חלפו מאז אותו יום של דמעות, ואמו של המהר"ם מלובלין נסתלקה לעולם שכולו טוב. ויהי יום והיא נגלית בחלום לחברתה. דמותה אפופה וכתר עטור יהלומים על ראשה.
"היודעת את?" לחשה הנפטרת בחלום, "בכל יום ויום שהעולם היהודי לומד עוד דף גמרא, מצמידים בשמים יהלום נוסף לכתרי. וכל זאת בזכותו של בני רבי מאיר, ובזכות הדמעות שהגרתי ותכשיטי שמכרתי כדי שמאירק'ה שלי יוכל ללמוד תורה".
טבעת הנישואין
מעשה בבחור ישיבה שחשקה נפשו להגות בתורה יומם ולילה כל חייו.
גם בעת שהגיע לפרקו הודיע ברורות כי זו משאלתו ואך בזאת חשקה נפשו: ללמוד תורה ללא הפסקה. גם כשיהיו לו בעזרת השם ילדים רבים וביתו יגדל, חפץ הוא לעמול בתורה אפילו בלי לשאת משרה תורנית שתגזול את זמנו.
שמעה זאת כלתו לעתיד והסכימה לכך בחפץ לב. כך נישאו השניים כשהיא אחראית על הפרנסה והוא יושב ושוקע בלימוד התורה. חלפו השנים ונולדו לזוג כבר עשרה ילדים. המצב הכלכלי הכביד על המשפחה ואשת החיל פונה לבעלה: "שמא תחפש לך משרה תורנית, מגיד שיעור, ר"מ או משהו אחר?".
"רעייתי", משיב הבעל, "לפני שנים רבות סיכמתי איתך כי גם כשיהיו לנו ילדים רבים ב"ה, לא אעזוב את הלימוד – לא כדאי לנו אחרי כל כך הרבה שנים של מסירות נפש ללימוד התורה לפגום זאת". החרישה האשה כי צדק הוא ממנה. ברוב גדלותה והכרתה בערך לימוד התורה של בעלה, ביקשה ממנו רשות למכור את טבעת היהלום שקיבלה ממנו לחתונתה. הבעל הסכים.
הלכה אפוא הרעיה אל צורף וביקשה ממנו, כי יקבל את טבעת הנישואין שלה וייתן לה את שוויה.
הזדעזע הצרוף ואמר: "טבעת יהלום שקיבלת מהחתן, לא מוכרים!".
סיפרה לו האשה את סיבת המכירה, כי היא עושה זאת למען התורה, שלא יצטרך הבעל לעזוב את הלימוד. ואך ורק למען סיבה זו היא מוכנה למכור את הטבעת היקרה.
התרגש הצורף מן הדברים והשיב לה: "יש לי אח שהוא מומחה גדול ביהלומים. סעי אליו והוא כבר יאמר לך את שוויו האמיתי של היהלום שבטבעת". נתן לה את כתובתו, והיא קמה ונסעה אליו.
כשהגיעה אל אחיו של הצורף, היא הגישה לו את היהלום לבדיקה, בלא לספר לו דבר.
השתומם האח: "אינני יהלומן כלל! מדוע שלח אותך אחי אלי? תמהני!".
שוב עמדה האשה וגוללה בפניו את סיפור חייה עד להחלטה למכור את הטבעת.
התרגש האח מסיפור מפעים ומרטיט זה ואמר: "לא, אני לא יהלומן, אבל איש עסקים עשיר אני, ואני מאד נרגש לראות מסירות נפש כזו של אם בישראל למען לימוד התורה, והנני מקבל על עצמי ומבטיח לכם, כי מעתה ואילך אתמוך בכם בכל כוחי באופן מכובד ביותר, כך שהבעל יוכל ללמוד תורה כל חייו ללא כל טרדות כפי חפצכם!".
ברכה ביום החתונה
כלות רבות מגיעות אלי בשעת בוקר מוקדמת ביום כלולותיהן לקבל ברכה ביומן הגדול. גם הפעם ניצבה בשעה שש בבוקר כלה נרגשת ובקשה את ברכתי.
סיפרתי לכלה העתידה להינשא היום בלילה, את הסיפור המופלא 'טבעת הנישואין' – אודות המסירות לתורה של זוג צעיר אשר הרעייה ביקשה למכור את הטבעת של החתונה שלה שכל כך היתה יקרה ללבה, ובלבד שבעלה יוכל להמשיך ולעסוק בתורה.
וכמובן, גם על הסיעתא דשמיא המיידית של הקב"ה בזכות המעשה שלה על אותו עשיר שהתרגש מאוד ממסירותה לתורה והחליט שהוא דואג לכל צרכיהם מעתה ואילך.
סיפרתי זאת לכלה הנרגשת, בכדי להדגיש לפניה את מסירות הנפש הראויה, ללימוד התורה של הבעל בכל מצב.
"תדעי", אני אומרת לה, "שהקב"ה שולח סייעתא דשמיא מיוחדת – לכל בית שבו באמת ובתמים רוצים שהבעל רק יוכל לשבת ולהגות בתורה הקדושה בכל כוחו, בשקט ובשלווה.
אני גם מדגישה להן, את החשיבות של הוויתור לבעל, המחמאות, העידוד והכבוד שיש לתת לו על כך שהוא לומד תורה כל כך טוב. זה כל כך עוזר…
עוד הוספתי ואמרי לה, שגם אמי מורתי זכתה, שתמיד עשתה כל שביכולתה למען התורה. ועשתה את הכל תמיד באהבה ובשמחה.
ותדע כל אחת מאיתנו העושה זאת, שכשהיא תגיע לעולם האמת, היא תזכה לשבת ליד בעלה וכל התורה שלו – תהיה גם שלה.
(מתוך הספר 'שלישי באשמורת' מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה. שמעה וכתבה: ר. אטיאס)