הפסוקים שהם סגולה לשמירה
הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א:
כתב רבינו האר"י ז"ל: כשאדם מתפלל על דבר מסוים – לא תפילת שחרית, מנחה או ערבית, אלא כגון שמבקש על חולה או על פרנסה וכדומה – אם רצונו שתפילתו תתקבל, יאמר שני פסוקים אלו: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפצו אויביך… ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (בהעלותך י, לה-לו)
ובכך יבטל ויגרש את כל המזיקים והמשטינים.
עוד מובא בספרים, שכדאי לכתוב פסוקים אלו על קלף ולהניחם בביתו, ויש בכך סגולה לשמירה, לגרש את כל המזיקים בכל מקום ומקום.
העיקר שאדם ישים מול עיניו את הקב"ה, וזו הסגולה האמיתית.
(דורש ציון | פרשת בהעלותך)
ומיד כשסיים ניגש אל ארון הספרים, חיבק ונישק את כרכי הש"ס, אח"כ הוציא גמרא בבא קמא ונשק לה בלהט
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל,
כשהיה נער צעיר בן ארבע עשרה הגיע לביקור בארץ ישראל יחד עם הוריו, במהלכו ביקרו בבית הדוד ראש ישיבת מיר רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל שביקש שיאותו להשאיר את בנם בישיבה למשך שנה ונעתרו לבקשה. רבי נתן צבי שהתגורר באותם ימים בבית הדוד, ראה לילה אחד מחזה מופלא שנחרט עמוק בליבו. בכל לילה כשהיה הולך לישון בשעה מאוחרת היה רבי אליעזר יהודה עדיין שקוד על תלמודו וכשהתעורר בבוקר כבר היה דודו שוב רכון על תלמודו. בוקר אחד קם ר' נתן צבי מוקדם מהרגיל והנה הוא מבחין בדוד הגדול קם משנתו, נוטל את ידיו ומיד כשסיים ניגש אל ארון הספרים, חיבק ונישק את כרכי הש"ס, אח"כ הוציא גמרא בבא קמא ונשק לה בלהט. לאחר מכן החל לומר את ברכות התורה בשקט, אך ברגש רב – רגש שנספג היטב בעצמותיו של רבינו לכל ימי חייו, בפרט היה מספר שנקוו דמעות חמות מעיניו כשהגיע לבקשה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
לאחר שחזר לארה"ב, דודו רבי אליעזר יהודה לא נח ולא שקט ובמכתב להוריו כתב "יקירי, כבר עברו שנתיים מאז עזב בנכם היקר והחביב עלי ביותר ה"ה מר נתן שיחי' את ארצנו הקדושה, זמן שלא תיארתי לי מראש עת עוזבו והפרדו מאיתנו ואני באמת דואג עליו כי סגולותיו אשר חונן בהם מה' עומדות לנגד עיני ואני רואה בו את האפשרויות להגיע לגדולות בעז"ה".
לא קל היה בימים ההם לחשוב ברצינות על צעד שכזה, לעולות את הבחור ארצה, נער אמריקאי צעיר טיפוסי שאהב לעשות את כל מה שבני גילו אהבו לעשות, לשחק בכדור וליהנות ממנעמי העולם הזה, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בשיקאגו. קשה היה לחשוב לעזוב את המשפחה והחברים ולנסוע לישיבה בארץ ישראל, עבור הוריו היה הדבר קשה שבעתיים לבד מן המצב הבטחוני הרעוע, קשה היה להם להיפרד מבנם אהובם. אולם בסופו של דבר גברה תשוקתו העזה של הנער ללמוד דוקא בישיבת מיר בירושלים ולמרות כל הקשיים הסכימו ההורים לממש את רצונו.
(בכל נפשך)
אני עצמי בכשרונותי וסביבת מגורי לא הייתי כאחד שצפוי לגדול תלמיד חכם
אחיו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל,
סיפר שבילדותו ארע שביום חורפי, היה מזג אויר סוער וגשום עד שנראה היה שכה סוער שלא ניתן יהיה להגיע למלמד, אולם אשה כאמו לא תוותר, היא הייתה נושאת אותו על כפיה כדי שלא יפסיד ולו יום אחד מלימוד התורה. בשנים מאוחרות יותר כשהיו שני בניהם בני ישיבה היתה תקופה שהאמא הלכה מרחקים גדולים ברגל, כדי לחסוך את דמי הנסיעה ולתתם לבניה הלומדים בישיבות.
לימים, בשיחת מוסר שמסר רבינו לתלמידי ישיבה אמר: "מה אתם סבורים וכי בגילכם לא שיחקתי?! אהבתי לשחק ולעשות כל מה שאתם אוהבים לעשות והיו לי נסיונות, אפי' גדולים יותר ממה שיש לכם היום. אמנם כאשר הגעתי לתוס' קשה או לסברא שמגיד השיעור אמר ולא הבנתי על בוריה – לא המשכתי הלאה! נעצרתי והתפללתי בלבי להשי"ת שאבין. ואמרתי לעצמי, הלא למה הקב"ה עושה שיהיה לי קשה, הרי גם הוא רוצה שאצליח, אלא מה , שאקבל יותר שכר ועמלתי להבין היטב וברוך ה' שלבסוף הבנתי.
לימים כשנשאל ע"י בחור, האם הוא סבור שכל אחד יכול להצליח, ענה גלויות: "אני עצמי בכשרונותי וסביבת מגורי לא הייתי כאחד שצפוי לגדול תלמיד חכם, אולם זכיתי וגדלתי, כי הכל תלוי בכח הרצון". אותו תלמיד הוסיף והקשה "הרי הרבה ניסו ולא עלתה בידם" ענה רבינו: "יתכן שהרבה רצו לעשות כן, אך מי שירצה באמת ויעשה וישקיע ברצינות יצליח".
(מגדלתו ומרוממתו)
שאלו הרב זיאת "מדוע הרב מחזיר את הפרוטות הללו, הרי אף אחד אינו מקפיד להחזיר כאלו סכומים?".
מספר הגר"ש זיאת שליט"א,
על הנהגה שראה אצל הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, בעת שלמד עימו חברותא במשך כמה שנים בכולל.
הרבה פעמים בעת שהיה נכנס עני כדי לאסוף כסף באמצע היום, והגרב"צ רצה לתת לו כמה פרוטות לצדקה, הרי אם בדיוק באותה העת לא היה לו בכיסו כסף, היה מבקש מהרב זיאת שילווה לו שקל או חצי שקל – כפי העניין, בכדי לתתו לאותו עני. ובסוף החודש היה פותח פנקס מיוחד שהיה לו בכיסו, ששם כתב במשך החודש את כל החובות הקטנים, והיה פורעם לבעליהם.
ובפנקס הזה היה כתוב אפילו חוב של אגורה אחת בלבד (ולפי אותם ימים שאגורה היתה עדיין מטבע עוברת לסוחר), וכשהבחין בכך הרב זיאת התפלא מאוד, הרי אדם שמלווים ממנו סכום כה זעום, הוא בדרך כלל מוחל על החוב הזה, ואינו מצפה כלל שישיבו לו את המעות הללו, ומדוע צריך כל כך לדקדק ולכתוב את החובות הללו בפנקס, הרי גם אם ישכח את אותו חוב הדרך הוא שהבעלים מוחלים על כך.
ופעם אחת בעת שהשיב לו הגרב"צ את אותם פרוטות זעומות שלקח ממנו, שאלו הרב זיאת "מדוע הרב מחזיר את הפרוטות הללו, הרי אף אחד אינו מקפיד להחזיר כאלו סכומים?".
השיב לו הגרב"צ, "דע לך, שבספר חסידים כתוב שאם אדם מאכיל את בניו דבר שיש בו סרך של גזל, הבנים לא מצליחים, יכול להיות אדם שיש לו בן צדיק, ופתאום לא מבינים מה קרה לו, מדוע הוא הפסיק להצליח. והתשובה לכך היא מחמת שהממון שהאב מאכילו הוא ממון שיש בו חשש גזל. לכן צריך להיות מאוד מאוד זהיר בכל פרוטה ופרוטה שלא יהיה בה שום חשש גזל, ולדייק ולכתוב כל חוב אפילו של אגורה בכדי לפורעה כדת וכדין".
(מתוך עלון 'שלמים מציון' שלח תשע"ז)'