אליעזר (לייזר) רוט
—————————————-
אחרי קרוב לשלושה עשורים של פעילות לקירוב רחוקים, בארגון 'אחינו', זרוע הקירוב של 'דרשו', כבר נצברו אינסוף סיפורים מדהימים על תהליכים שונים ותפניות מפתיעות שהביאו לקרב נשמות תועות לאביהן שבשמים.
ובכל זאת, מדי פעם אנחנו מגלים סיפור חדש, שנראה כי הוא מפתיע יותר מכל קודמיו גם יחד.
כזה הוא הסיפור ששמענו השבוע מפיו של הרב ישראל דחבש, מוותיקי הפעילים, למען עבודת הקירוב, שהיא מהעבודות הקשות שבמקדש.
את הסיפור אנחנו מביאים כפי ששמענו מפיו של הרב דחבש, עם שינויי פרטים, כדי שגם מי שמכיר את הדמויות המעורבות לא יוכל לזהותן.
וכך מספר הרב דחבש:
"באחת המדרשיות בהן אני פועל, התגבשה קבוצה איכותית של כמה צעירים מתחזקים, שממש התעניינו בלימוד תורה, היו באים כל ערב לשמוע שיעור בפרשת השבוע, למדו קצת מוסר והלכה, לבשו ציצית חבשו כיפה והתחילו לנהל אורח חיים של שומרי תורה ומצוות.
"אבל כשניסיתי לדבר איתם על הרשמה לישיבה, קיבלתי תגובה צוננת מצידם. "מה פתאום ישיבה", הם אמרו לנו, "לא מספיק מה שאנחנו לומדים תורה בערב? אנחנו לומדים הלכה, שומרים מצוות, אז למה ללכת לישיבה ולעזוב את התיכון?
"כמה שהסברתי להם שבישיבה זה עולם אחר, לא היה עם מי לדבר. הם לא רצו אפילו לבקר בישיבה כדי לראות איך היא נראית מבפנים ולהבין שהאווירה של הלימוד בישיבה היא גן עדן של ממש.
"החלטתי להתחכם איתם, ולמשוך אותם בצורה שהם לא ישימו לב, ככה היצר הרע פחות יתנגד.
"בדיוק למקרים כאלו רכשתי ג'יפ, שבו אני לוקח חבר'ה צעירים לטיולים. בהזדמנויות אלו אני פותח להם את הלב ומעורר אותם להתחזק בלימוד ולהיכנס לישיבה וכדו'.
"הצעתי גם לאותה קבוצה, בואו נסע בג'יפ שלי לטיול בדרום. יהיו אטרקציות ויהיה מעניין. אתם באים לחגוג עם ג'יפ במדבר או שאתם נשארים בבית לעשות שיעורי בית?
"ברור שהם רצו להצטרף, כך נסעתי איתם, עברתי דרך בני ברק, ואז עצרתי על ידי ישיבה של צעירים מתחזקים.
"הם שואלים אותי, למה עצרת? אמרתי להם שיש לי תלמיד שהכנסתי לישיבה הזאת, ואני בא לראות מה שלומו. צריך לחזק אותו קצת. יאללה בואו נעלה אליו ונגיד לו 'כל הכבוד שנכנסת לישיבה'.
"הם קצת התנגדו ואמרו שהם יחכו לי למטה, בג'יפ אבל אני התעקשתי איתם, והם לא ידעו שסיכמתי קודם לכן עם צוות הישיבה שיעשו להם קבלת פנים, שידאגו לשבץ לכל אחד מהם חברותא לשעה אחת של לימוד, כיבוד קל, שיחה מהמשגיח, ולבסוף ארוחת ערב כיד המלך.
"נכנסו פנימה, פתאום מגיעים אליהם מכל הכיוונים, לוחצים להם יד, מחבקים אותם, מכניסים אותם לבית המדרש. הם היו המומים אבל אני כל הזמן אמרתי להם, תזרמו. מה אכפת לכם, תהיו נחמדים, מקבלים אתכם כל כך יפה…
"נכנסנו, למדנו שעה, הם נהנו מאוד, אחר כך המשגיח קם לומר שיחת חיזוק, הם רצו לצאת אבל אמרתי שזה לא יפה אנחנו צריכים לכבד אותו, שמענו את השיחה, ואז רק להתפלל ערבית, אחר כך אמרתי להם אולי נרד לארוחת ערב עם הישיבה, מציעים לנו אוכל חינם, למה שלא נאכל?
"הם התביישו, לא הרגישו נעים, אבל הבחורים הקיפו אותם לקחו אותם לחדר האוכל שם חיכו להם שני שולחנות מלאים כל טוב, ארוחה מאוד מאוד מכובדת, אכלנו, שבענו בירכנו, שיבחנו והמשכנו.
"נסענו לדרום, היה טיול מאוד מהנה, הם לא הצטערו שבאו איתי לכל ההרפתקה הזאת, וחזרו מרוצים ומאושרים.
"אחר כך לא דיברתי איתם מילה על לימודים בישיבה. לא רוצים? לא צריך! אנחנו בכלל לא מדברים על ישיבה, רק פרשת השבוע, מוסר, הלכה. זהו, מי שהתלהב מלימוד הגמרא, יכול ללמוד גם קצת גמרא כל יום. לא חייב.
"אחרי שבועיים, אני יושב איתם, ופתאום אני נדלק. "אולי נעשה עוד טיול, מה אתם אומרים?", כמובן שהם התלהבו, וגם אני התלהבתי יחד איתם, ואז החלטתי שהולכים לקרטינג באזור פתח תקוה.
"כמובן שסיכמתי מראש עם הישיבה שאני מביא את הבחורים הללו פעם נוספת, אולם אנחנו כבר נמצאים ליד בני ברק לא ניכנס לומר שלום לחבר'ה שם? עכשיו הם כבר מכירים, וגם הבחור הזה שהכנסתי לשם ממש צריך חיזוק פעם נוספת.
"הגענו, קבלת פנים לבבית, מושכים אותם לבית המדרש, לומדים כל אחד עם בחור אחר במשך שעה, ואחרי שעה שיחה מהמשגיח, ערבית, ארוחת ערב כיד המלך… זהו, אנחנו קמים ויורדים לג'יפ כדי להמשיך לקרטינג.
"אבל משהו השתבש בתוכנית. אחד הבחורים, נער מוצלח ומוכשר, בן למשפחה מאוד מכובדת ומאוד מקושרת בגבעתיים, מחליט שהוא לא מגיע אתנו לקרטינג… הוא נשאר בישיבה!
"אני רוצה ללמוד תורה", הוא מסביר לי ברצינות תהומית, "לא מעניין אותי מקרטינג ולא מאטרקציות. לא רוצה ללכת מפה, גם לא הביתה. אני נשאר כאן ללמוד תורה.
"אמרתי לו רועי, תירגע, מה קרה לך? זה לא הולך ככה! צריך לדבר עם ההורים לשכנע אותם, להמתין שהם יסכימו. אנחנו לא חוטפים ילדים מהבית ומכניסים אותם לישיבה.
"אבל הוא לא מוכן לשמוע. "תודיע להורים שלי שלא יחפשו אותי, כי אני נמצא כאן ולומד תורה", הוא אומר, ונכנס לבית המדרש ללמוד עם החברותא החדש שלו.
"התקשרתי לאמא של הבחור ואמרתי לה, תקשיבי, אני לא יודע איך לומר את זה, מאוד לא נעים לי ואני ממש נבוך, אני רק לקחתי את הבן שלך לטיול, עצרנו בישיבה לביקור קצר, והוא לא מוכן לחזור הביתה.
"היא מיד הזדעקה וגם הזעיקה את בעלה. הם שניהם התחילו לצעוק ולהשתולל, מה זה, מה פתאום, שהילד יבוא מיד הביתה. אוי ואבוי שלא יישאר בישיבה, ככה הוא עוד יהיה בטלן ואוכל חינם וכל ה'ברכות' מהסוג הזה…
"הם שואלים איפה הישיבה. אמרתי להם בבני ברק, הם כמעט התעלפו. הבן שלנו בבני ברק? איך הוא הגיע לשם בכלל? ואיך זה שהוא לא רוצה לברוח משם. הוא מתעקש להישאר בבני ברק? אנחנו לא מאמינים. תן כתובת מדויקת אנחנו מיד מגיעים.
"בקושי עברו עשרים דקות, ההורים כבר נמצאים בישיבה, צועקים ומשתוללים. הילד יוצא אליהם, ואומר להם: אבא, אמא, אני אוהב אתכם ואתם יקרים לי מאוד, אבל אני רוצה ללמוד תורה, הניחו לי".
"אני ניסיתי להסביר לילד שזה לא בסדר, הוא צריך לשמוע בקול ההורים, כשיגדל שיעשה מה שהוא רוצה אבל עכשיו ההורים קובעים עבורו… אבל הילד לא מוכן לשמוע אותי. לא מעניין אותו בכלל מה אני אומר, הוא רוצה ללמוד בישיבה ושיתהפך העולם.
"האבא נכנס לבית המדרש, מסתכל בבוז על כל ה'בטלנים' שיושבים שם, מתחיל לעורר מהומה, ראש הישיבה ניגש אליו ויוצא איתו החוצה, המשגיח מדבר איתו, מנסים להרגיע ואין עם מי לדבר.
"בשלב מסוים, האבא נזכר פתאום שמי שבכלל שלח את הילד מלכתחילה למדרשה ללימודי תורה זאת האמא. הוא ניגש לאשתו ומתחיל לצעוק עליה, זאת את אשמה, למה הכנסת לו שטויות בראש, את רצית שילמד תורה, רצית שיהיה מסורתי, תראי מה קיבלת בפרצוף, ילד חרדי, עוד רגע יקנו לו כזה כובע שחור כזה, והוא יתחיל לדבר באידיש…
"האמא מתחילה לבכות. היא מודה באשמה. "נכון, אני אשמה", היא אומרת, "אבל לא התכוונתי, רק רציתי שיהיה קצת יהודי, שידע מה זה יהודי. לא תכננתי שיהפוך לכזה דוס שחור…".
"אחרי שהם קצת נרגעו, מחליטים ההורים לגלות אסרטביות, הם ניגשים לילד, מחזיקים בזרועותיו ואומרים לו: "בוא רועי, אנחנו הולכים עכשיו הביתה, ומחר נדון בנושא הזה".
"הילד נתפס בכסא, ואומר להם: "אני נשאר עכשיו בישיבה ואם אתם רוצים תבואו מחר לפה ונדון בזה. אני יודע שאם אני מגיע עכשיו הביתה, לא תתנו לי לחזור לישיבה ולכן אני לא יוצא מהישיבה בשום פנים ואופן".
"הוויכוח שוב התלהט, צעקות וצווחות, ואני כל הזמן לצד ההורים, מנסה לשכנע את הילד שילך איתם, אבל הוא לא מוכן לשמוע לא בקולי ולא בקולם.
"לפתע נפלה לי הברקה… אמרתי להורים, יש לי רעיון. לא רחוק מכאן יושב אחד מצדיקי הדור, הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה, גדול רבני תימן, יד ימינו של מרן רבי עובדיה יוסף וממשיך דרכו בקודש. בואו נלך אליו, הוא רב גדול והוא בטח יוכל למצוא את העמק השווה ולפשר ביניכם.
"לא היתה להם ברירה, הם הסכימו. אמרתי להם בואו כנסו לרכב שלכם ותיסעו אחרי אני אראה לכם את הדרך. אבל הבחור קפץ והתיישב בג'יפ שלי: "אם אני עולה לרכב של ההורים", הוא הסביר לי, "הם יחטפו אותי וייקחו אותי הביתה בעל כרחי. אני נוסע רק איתך".
"בדרך הילד מוציא ספר תהילים ומתחיל להתפלל. דמעות זולגות לו מהעיניים, לאט לאט הוא שוקע באמירת התהילים ממש בוכה ומתייפח, מתחנן לקדוש ברוך הוא שיזכה אותו ללמוד בישיבה ולגדול תלמיד חכם.
"הגעתי לרמזור אדום, והאבא שלו עוצר לידי, רואה מהחלון שהבן שלו בוכה, הוא מסמן לי ביד שאסביר לו מה קורה, אמרתי לו "אל תדאג, הכל בסדר. הוא בידיים טובות".
"ברגע שהגענו לישיבה של הרב בעדני עצרנו את האוטו, והאבא רואה את הבן שלו יוצא עם ספר תהילים, ממלמל ומתייפח, הוא מתחיל לצעוק פעם נוספת: "מה קורה פה! הבן שלי נהיה משוגע! קורא בספר ובוכה. מה עשיתם לו…".
"אמרתי להורים, תשמעו, אני לא יודע מה זה. בחיים לא ראיתי דבר כזה. הבחור יצא לטיול וברגע אחד תפסה אותו כזאת התעוררות אדירה ללמוד בישיבה… זה לא טבעי. בטח יש לו נשמה קדושה של תנאים ואמוראים. זה משהו ששייך לקדושי עליון, אני לא מכיר כאלו דברים. אולי הרב בעדני שהוא גדול הדור יוכל לעזור לכם בעניין".
"נכנסתי לבית המדרש, הפרעתי את הרב מלימודו, ביקשתי סליחה והסברתי לו שזה מקרה מאוד דחוף, אם הוא מוכן לבוא למשרד שלו ולטפל בעניין.
"הרב יוצא מבית המדרש ונכנס למשרד שלו, נכנסנו פנימה, ההורים, הבחור וגם אני הקטן נכנסתי איתם. הצגתי את הנושא בפני הרב שמאוד שמח לשמוע שהבחור רוצה ללמוד בישיבה ומאוד הצטער לשמוע שההורים מתנגדים. הוא ניסה לדבר על לב האבא, ללא הצלחה. האמא דווקא כן התרככה אבל האבא נשאר בשלו, כועס ומתעקש שהילד יחזור מיד הביתה.
"הרב מסתכל עלינו ואומר שהוא מבקש ממני לצאת החוצה יחד עם האמא ועם הבחור עצמו. הוא רוצה לדבר עם האבא לבדו.
"חצי שעה עמדנו בחוץ, בזמן הזה אני הסברתי לאמא שזה לא טוב מה שהם עושים שהם רוצים לקחת את הילד הביתה בכפייה. "זה ייצור אצלו טראומה", אמרתי לה, "זה יגרום לו למשבר נפשי חמור מאוד. אסור לעשות כאלו דברים. אתם חייבים לבוא לקראתו", אמרתי לה, "אני אעזור לכם למצוא את הפשרה המתאימה, אבל חייבים להתפשר… אפשר לחשוב מה הילד ביקש כבר, ללמוד בישיבה. זה לא שהוא רוצה להיות עבריין חלילה, הוא רק מבקש ללמוד, למה זה כל כך מכעיס אתכם?…".
"הדברים שלי פעלו על לב האמא והיא כבר לא התנגדה לרעיון, אבל מלכתחילה האגוז היותר קשה לפיצוח היה האבא ולא האמא.
"חצי שעה ישב האבא אצל הרב בעדני. אחרי חצי שעה הוא יצא נפוח ועצבני, אבל קצת פחות ממקודם. "אני לא מוכן לתמוך בזה שהבן שלי יהיה בטלן", אמר האבא, "אבל אני לא אגרור אותו בכח הביתה. נתתי לבן שלי את כל הכלים כדי לגדול כראוי, לצערי אני רואה שהוא רוצה ללכת לכיוונים אחרים, ואני מצהיר שזה לא מקובל עלי אבל שיעשה מה שהוא מבין".
"אני לא יודע מה הרב בעדני אמר לאותו אבא, האמת שמאוד רציתי לשאול אותו אחר כך, אבל לא העזתי. הרב אמר לנו לצאת, כנראה היתה לו סיבה טובה למה הוא רצה שהדברים שלו יושמעו רק לאוזניו של האבא.
"ההורים עלו לאוטו שלהם ונסעו הביתה להכין לילד תיק עם דברים כדי שאוכל לקחת ולהביא לו לישיבה.
"הרכב שלהם רק התחיל להתרחק, והבחור רועי תופס לי את הידיים ומתחיל לרקוד איתי, נכנסנו לרב בעדני בשירה וריקודים הוא אמר לרב תודה רבה, והרב בירך אותו מעומק הלב שהחשק העצום הזה שיש לו עכשיו לתורה יישאר כל החיים, והוא תמיד יעלה ויתעלה בלימוד התורה.
"ואכן, הבחור עלה והתעלה בלימוד, אחרי זמן לא רב העברנו אותו לישיבה של בחורים מתקדמים יותר ובהמשך שיבצנו אותו בישיבה חרדית לכל דבר, והוא היה ממש מהמצוינים שבמצוינים.
"ומה הפלא הכי גדול? שאני הפכתי להיות החבר הכי טוב של ההורים. תמיד הייתי מגשר ביניהם, עוזר להם לדבר עם הילד, לשכנע אותו שיחזור הביתה לביקורים מדי פעם, שיסכים ללכת לחנות לקנות בגדים חדשים כי אמא שלו רוצה שהוא יהיה לבוש בצורה סבירה ועוד.
"אחרי תקופה, הרגשתי שבמקום אותה השלמה שהיתה פעם אצל ההורים, עכשיו כבר יש הערכה! הם שמחים לראות את הילד שלהם לומד תורה. לא יאומן! הם פשוט ראו כמה זה עושה טוב לילד, איך הוא נהיה עדין, איך הוא נהיה אדם טוב יותר, והם פשוט התחילו לשמוח בזה שהוא לומד תורה.
"האבא אמר לי שהיות ולא חסר להם כסף, הם החליטו שבגלל שהבן שלהם לא לומד מקצוע ולא ילך לעבוד, הם מתחייבים לקנות לו דירה על חשבונם, אחרי שהוא יתחתן שלא יצטרך לשלם משכנתא, והם גם יחזיקו אותו ויתמכו בו כלכלית שיוכל ללמוד בנחת וגם לגדל משפחה לתפארת. מי היה מאמין.
"אחרי תקופה נוספת, ההורים קוראים לי לשיחה חשובה מאוד. האמת קצת נבהלתי, לא יודע מה הם רוצים, אבל כשהגעתי לביתם הם אמרו לי שלבחור הזה, לרועי, יש לו אח צעיר ממנו בכמה שנים.
"אנחנו רוצים שתיקח את הילד הזה ותשבץ גם אותו בישיבה", הם אמרו לי, "אנחנו רוצים גם הוא יגדל כמו רועי ויהיה תלמיד חכם. יש לנו מספיק כסף לקנות גם לו דירה בעזרת ה', ולתמוך בשניהם. יש לנו רק שני ילדים, וניתן הכל כדי שהם יהיו תלמידי חכמים!!!".
"לצערי עם האח הצעיר זה לא היה כל כך קל", מסכם הרב דחבש. "אי אפשר לקחת ילד שלמד בבית ספר חילוני וגדל בחברה חילונית וביום אחד להפוך אותו לתלמיד ישיבה. זה צריך לבוא מבפנים, צריך לזה כח רצון חזק מאוד כדי לעשות כזה מהפך.
"אבל הוא כן נמצא בתהליך מסוים של התקרבות, הוא חובש כיפה, יש לו ציצית. והוא משתתף קצת בשיעורי תורה פה ושם. אני לא יודע אם הוא ייכנס לישיבה אי פעם, אבל אני כן יודע דבר אחד: אתה אף פעם לא יכול לנחש מה תהיינה תוצאות הפעילות שלך.
לפעמים זה בחור שנראה לך רחוק, שאין סיכוי לקרב אותו, ולבסוף הוא מתגלה כבחור עם פוטנציאל עצום לצמוח גדול בישראל. כי כל נשמה יהודית היא חלק אלוק ממעל, אנחנו רק צריכים לנקות את הלכלוך, לשייף קצת את הקצוות, לתת לה ברק ולשבץ אותה בכתרו של המלך".