מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
אחי הגדול ר׳ דוב זכה ללמוד לפני המלחמה במשך חמש שנים בישיבת וילקומיר. הייתה זו אחת מהישיבות הקטנות המצוינות בליטא. למדו בה חמש שנים, וכשסיימו ללמוד יכלו להיכנס לישיבת 'כנסת ישראל' בסלבודקה – שאיפתו של כל בן תורה.
היו שתי ישיבות קטנות מצוינות בליטא: ישיבת וילקומיר ותלמוד התורה בקלם. היו עוד ישיבות קטנות מצוינות, אך שתיים אלו – שמן הלך לפניהן. במשך מספר שנים, ראש הישיבה בוילקומיר היה הרב הגאון הקדוש ר׳ אלי׳ קרמרמן זצוק״ל. משם עבר לתלמוד תורה בקלם, וביחד עם גיסו הגדול הרב הגאון ר' אליהו לופיאן – ניהל את תלמוד התורה.
[בנו היקר של הקדוש הרב זלמן קרמרמן הוציא שני ספרים מחידושי התורה של אביו. בהקדמה הוא כותב על אביו הגאון, שכיהן כרב במקום סמוך לקלם, כי כשלקחוהו להריגה היו בידיו כתבים של חידושי תורתו והוא ביקש מגויה ליטאית שתחביא את הכתבים. האשה הגויה חששה להותיר את הכתבים שמא יערכו הגרמנים חיפוש בביתה, לכן שרפה את הכתבים. לאחר המלחמה סיפרה הגויה, כי הגאון נגלה אליה בחלום וביקש ממנה לקבור את האפר של הכתבים ששרפה, וכך עשתה].
כאשר הגיע אחי ר' דוב ללמוד בישיבה בוילקומיר, נפגש עם אחד מראשי הישיבה, הגאון והקדוש ר' אלתר ברוידה, שהיה ידיד נפשו של אבא, כשלמדו יחד בישיבת סלבודקה. פעם אחת בערב שבת הם הלכו לטבול בנהר הויליי לכבוד שבת. אבא סיפר לי, שמלבדם הגיעו למקום ששה בחורים נוספים מהישיבה. אבא ידע לשחות היטב. הוא נכנס למים ושחה לאורך הנהר ולרוחבו נגד הזרם, לפתע הבחין שהבחורים שהגיעו לרחוץ בנהר נעלמו. בגדיהם נמצאים על שפת הנהר והם אינם. אבא הבין שהם לא הבחינו בעומק המים ונסחפו עם הזרם המים, ומאחר שלא ידעו לשחות הם החלו לטבוע.
אבא זינק מתחת למים, אחז בשני בחורים בשתי ידיו ושחה רק עם תנועות ברגליו. הוא הביאם לשפת הנהר ושחה להציל עוד ארבעה בחורים. לפתע הבחין שידיד נפשו, ר' אלתר ברוידה איננו. אבא המשיך לחפשו מתחת למים. הוא הבין שהזרם סחף אותו. לאחר מספר דקות מצא את ר׳ אלתר מתחת למים, חסר הכרה, במצב קשה ביותר. אבא הוציא אותו במהירות מהמים והחל לטפל בו. לאחר כחצי שעה שאבא ניסה להוציא את המים שחדרו לריאותיו, ר׳ אלתר חזר להכרתו.
הכרת הטוב שחש הגאון והקדוש ר' אלתר ברוידה לאבא לא ידעה גבול. כאשר אחי נכנס ללמוד בישיבה, קיבלו ר׳ אלתר כבן אהוב, שכן הוא היה בן של ידיד נפשו שהציל את חייו.
אחי סיפר לי, שהגאון לא השתכר מהישיבה. היה לו בית קטן וחנות שאותה השכיר, וממנה התפרנס בדוחק ובצמצום. היו לו ילדים קטנים והעניות הייתה גדולה. לפני החגים שלח לו אבא נעליים לילדיו, שנעלו נעליים קרועות, אך ר׳ אלתר לא הסכים לקבלן בשום אופן משום שלא רצה ליהנות ממתנת בשר ודם.
ר׳ אלתר הזמין את אחי לגור בביתו ולאכול אצלו, אך אבא לא הסכים להטריח את ראש הישיבה, שביתו היה מלא ילדים. אחי גר בחדר שכור ובשבתות ובחגים היה מגיע לאכול בבית ראש הישיבה. אחי סיפר לי, שבחג הפורים הגיע אבא לבקרו בישיבה, וכשנכנס לשיעורו קם הגאון לכבודו ואמר לכל הבחורים לקום לכבוד אבא מפני כבוד התורה. ואז סיפר הגאון לכל הבחורים את סיפור הטביעה והצלת חייו.
כאשר הגיעה העת שבה אחי ר׳ דוב היה צריך ללמוד בישיבה וילקומיר, קנתה לו אמא חליפות יקרות מבד אנגלי וציידה אותו בסכום כסף גדול, כדי שילמד ברוגע ויהיה תלמיד חכם. אחי נסע לישיבה בשמחה ושכר חדר עם הבחורים הטובים ביותר.
הגאון ר׳ אלתר ברוידה הגיע לקבל את פניו, אך כשראה את לבושו היקר שאלו: "האם באת ללמוד תורה באמת? עם בגדים כאלו אי אפשר לשבת ללמוד. כאן אתה חייב להיות כמו כולם! עם כל אהבתי לאביך לא נוכל לקבלך בצורה כזו, כשהינך לבוש בחליפות מפוארות כאלו. לך לחנות וקנה מכנסיים פשוטות יותר". הוא התכוון למכנסיים מבד גס, שהסבלים השתמשו בהם. באידיש קראו להם 'קורט', היו עושים מהם ברזנט.
כששמע אחי את הדברים, צלצל מיד לאמי ואמר לה, שבשום אופן הוא אינו מסכים ללבוש מכנסיים כאלו והוא חוזר לקובנה. אמא החלה לפייסו והבטיחה לו, שאם ישמע לדברי ראש הישיבה היא תיתן לו כל טוב. אחי נתרצה וקנה ביגוד פשוט יותר.
בבוקר ובערב אכל אחי באכסניה שלו, ואת ארוחת הצהריים אכל בישיבה. ארוחות הצהריים היו סיוט לאחי. לבשר הכבש שחולק לבחורים היה ריח לא נעים, הוגש להם לחם שחור והסכו״ם והצלחות היו עשויים מפח. מובן שאחי לא העז לגעת באוכל.
ראש הישיבה שהבחין בכך אמר לו: "אם רצונך להישאר בישיבה ולגדול בתורה, עליך להתרגל לאכול עם כולם. למרות היותך בן עשירים שמעולם לא אכלת מאכלים כאלו בכלים שכאלו – כאן כולם שוים! ואומר אני לך זאת, עם כל מה שאני חב לאביך, לא תוכל להמשיך ללמוד כאן בצורה כזו ותצטרך לחפש ישיבה אחרת!"
כך הוכיח את אחי: "עם פינוק כמו שלך לא תוכל לגדול בתורה, שהרי 'מבני עניים תצא תורה'. עלינו לנהוג כעניים ורק כך ללמוד. אם אתה רוצה ללמוד כאן, עליך להתרגל לסדרי הישיבה ולא לאכול את ארוחת הצהריים במקום פרטי".
לאחר זמן למד אחי להבין כי צוות הישיבה דורש את טובתו ואת עלייתו בתורה ואינו מחפש חלילה להערים עליו קשיים. אחי למד בישיבה בוילקומיר כחמש שנים, עד שכבשו הרוסים את ליטא וסגרו את הישיבות. יהודי וילקומיר היו בין הראשונים שנהרגו על ידי הגרמנים, הי"ד.
(גיליון 'יאיר נזרו')