מדוע ניתנה התורה במדבר?
המדבר הוא מקום הפקר. אין בו תנאי מגורים. אין מים, אין חשמל, אין מזגן… איך אפשר לשהות במדבר? יש דרך אחת: לשאת את העיניים אל ה' ולבטח בו שיתן לאדם את צרכיו וישמור עליו מפני פגעי המדבר.
כך היה בדור המדבר. הם זכו לעמוד ענן שיישר להם את הדרך, למן מן השמים ולבאר מים שהלכה עמם לכל מקום.
לכן ניתנה התורה במדבר, כדי ללמדנו איך לחיות חיי תורה. אדם הלומד תורה צריך להתעלם מכל מה שקורה מימינו ומשמאלו, לא להתייחס לתנאים שמסביב. עליו לתלות בטחונו בה' ולהשליך עליו את יהבו.
על כך אומר דוד המלך (תהלים נה, כג) "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך – לא יתן לעולם מוט לצדיק". אם תבטח בה' – לא יחסר לך מאומה!
בשעת בוקר האבא העיר את בנו לעוד יום של לימודים בתלמוד תורה. כמדי יום, גם היום הכינה לו אמו כריך טרי ומזין והניחתו בשקית. השעה דוחקת, הילד מיהר לצאת מן הבית ועשה את דרכו לתלמוד תורה.
הילד הגיע לתלמוד תורה, נכנס לכיתה והתיישב במקומו. ואז נזכר ששכח לקחת איתו את שקית האוכל…
"מה יהיה?", חשב בליבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלימודים".
לרגע הוא התמלא דאגה, אבל מיד לאחר מכן הדאגה התחלפה בתחושה אמיתית של רוגע ובטחון. "אני מכיר את הורי, הם יעשו הכל בשבילי וידאגו שלא אשאר רעב".
והנה, ממש באותו זמן שהילד היה שקוע במחשבותיו, מצא האבא את שקית האוכל מונחת על השולחן. חשב האב בליבו: "אוי ואבוי! מה יהיה? לא יתכן שבני יקירי ישאר רעב; הדבר גם עלול להשפיע לרעה על לימודיו".
מה יהיה? אין כאן שום התלבטות. למרות זמנו הדחוק, נטל האב את שקית האוכל, עצר מונית ומיהר לתלמוד תורה, להביא לילד את האוכל – שלא ישאר רעב, שיוכל ללמד תורה עם כל הכוחות.
אם כן מה המסקנה? הילד צדק כשידע שאין לו מה לדאוג. הוא היה בטוח שאביו יעשה הכל עבורו, וכך אכן היה.
בדרך חזרה מהתלמוד תורה, חשב האב בליבו: "נכון, הנסיעה גזלה לי זמן יקר, ואף היתה כרוכה בהוצאה כספית. אבל מה לא עושים למען הבן! ומה לא עושים כדי שיוכל לשקוד על התורה באין מפריע!".
כולנו מבינים שאין בסיפור הזה שום דבר מיוחד. כך נוהג כל אב אוהב ומסור, וכך מרגיש כל בן הסומך על אביו ובוטח בו.
כל זה הוא רק ציור ומשל, לשבר את האוזן, להמחיש לנו את היחס של האב הרחום והחנון שבשמים אל בניו אהוביו, ששוקדים על התורה ועל העבודה. בורא עולם לא ישאיר אותנו לנפשנו. הוא ידאג לנו, ימלא כל מחסורנו. איך? אל דאגה! הרבה דרכים למקום. כל מה שנדרש מאיתנו הוא בטחון. "הבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).
יהיה אשר יהיה – לומדים תורה, בלי להציב תנאים
לא תמיד הורים שלחו את ילדיהם לתלמוד תורה עם כריך טרי ומפנק. מה קורה כשהעניות מצויה ואין אפילו פרוסת לחם לילד?
על כך בדיוק אומרת התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". הולכי מדבריות אינם מציבים תנאים מראש. הם יודעים שכדי להגיע אל היעד צריך לחצות את המדבר, יהיה מה שיהיה. אין להם תנאים, אין להם צפיות.
כך היא התורה הקדושה! לימוד התורה אינו תלוי בשום גורם. התורה היא תורת חיים, היא סם החיים. יהיה אשר יהיה – לומדים תורה, בלי להציב תנאים, בלי לצפות לשום דבר.
מרן ראש הישיבה, שר התורה והיראה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל רגיל היה לתאר את תנאי החיים הקשים שהיו בנערותו בירושלים. היתה עניות נוראה, בקושי היה מה לאכול. לחם טרי היה מצרך יקר ערך. היו קונים לחם ישן, זול יותר, ומחלקים אותו לכמה ימים. ולעתים רחוקות, בזמנים מיוחדים, היו זוכים לתוספת קטנה של "גביל או דק", כלשון מרן ראש הישיבה, רב רבנן, "המורה" הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. "גביל" אלו גרגירים של גבינה שהיו מורחים על הפרוסה היבשה, ו"דק" לכמה טיפות שמן עם זעתר דק דק שהיו טובלים בהן את הפרוסה כדי לרככה… זה מה שאכלו אז!
מתוך העניות הנוראה הזו היו הנערים הולכים לישיבה ושוקדים על התורה בעמל וביגיעה. כשהיו שבים לביתם מן הישיבה, נותרו להם שאריות של לחם יבש ונוקשה, שהילדים הקטנים בבית לא אכלו…
אולם בני התורה הצעירים לא התלוננו. זה מה שיש. הם היו ממשיכים ללמוד עד שעת לילה מאוחרת, ואז כשהרעב התגבר היו ניגשים לאכול את שאריות הלחם היבש והקשה. ואיך אכלו אותו, הרי הוא בלתי אכיל? מצאו פתרון יצירתי: בסוף היום הנרות כבר כבו. היו מטבילים את הלחם בשאריות השמן של הנרות ואוכלים לשובע. אחר כך היו עולים על יצועם לאגור כחות לעוד יום של עמל תורה ועבודת ה'.
כך צמחו גדולי ישראל, גאוני עולם!
כשמרגישים כהולכי מדבריות, שמחים גם בשאריות של פת חריבה. התורה לא דורשת תנאים. כל מה שצריך זה לפתוח את הספר – וללמוד.
לפעמים גם ספרים לא היו… אין ספרים, אבל יש הרבה תשוקה לתורה, והרבה אמונה ובטחון בבורא עולם. ממש כמו במדבר.
פעם שאלו החסידים את האדמו"ר רבי שלמה מזווהיל זצ"ל במה הוא עוסק.
אמר להם הרבי: "אני עדין אוחז בא'-ב'"….
כשראה את מבטיהם התמהים, הסביר להם: "א' – אמונה, ב' – בטחון. זה היסוד של האדם, ובזה אני שקוע כל כלי!"
אב הרחמן – שומע תפלת כל פה
חסיד הגיע לאדמו"ר שלו ותנה בפניו את צערו: הוא חלה במחלה קשה, ה' ירחם. הוא דרש ברופאים, טפל אצל טובי הפרופסורים, אך כל הטיפולים לא הועילו.
אמר לו הרבי: "סע לעיר פלונית, שאל שם על דוקטור רחמן. הוא רופא ידוע. גש אליו, הוא ימצא מזור לחליך".
אותה עיר היתה רחוקה מרחק רב ממקום מגוריו של החסיד. אך אם הרבי אומר – אין להרהר אחריו.
עזב החסיד את ביתו ויצא לדרך. לאחר ימים רבים הגיע סוף סוף אל העיר המבוקשת. ניגש לאחד מתושבי העיר ושאל: "אמר לי, בבקשה, היכן מתגורר דוקטור רחמן?".
"מצטער, אינני מכיר רופא בשם זה"…
ניגש החסיד לתושבים אחרים, ניסה לברר אצלם את כתובתו של הדוקטור, אך מכולם קיבל תשובה זהה: "מצטערים, איננו מכירים רופא בשם זה".
תהה החסיד בלבו: "מה קורה כאן? לא יתכן! הרי הרבי אמר שמדובר ברופא ידוע ומפורסם. אולי אני משבש את שמו"…
חזר ופנה אל תושבי העיר: "אולי אתם מכירים רופא בעירכם ששם משפחתו דומה ל'רחמן'?"
אך התושבים הפתיעו אותו בתשובתם: "לא רק שאין בעירנו רופא בשם דומה, אין בעירנו רופאים כלל!".
"מה?!", הזדעק החסיד. "איך אפשר לדור בעיר שאין בה רופא? מה אתם עושים כשמישהו מכם חולה וזקוק לרפואה?".
השיבו: "אנו נושאים עינינו לשמים ומתפללים לבורא עולם שישלח דברו וירפאהו. אנו תולים בו – ורק בו – את בטחוננו!".
"נו, ומה קורה לבסוף?" תהה החסיד, "האם התפלות נענות?".
"ברוך ה'!", השיבו התושבים. "בחסדי שמים תפלותינו נענות והחולים מבריאים מחלים".
מה רבה היתה אכזבתו של אותו חסיד כשכל חיפושיו אחר הדוקטור האלמוני העלו חרס. איך יתכן שהרבי ימליץ על רופא בלתי נודע?
בלית ברירה עזב החסיד את המקום ועשה את כל הדרך חזרה אל עירו.
מיד עם הגיעו, שם פעמיו אל ביתו של הרבי כדי לספר לו את קורותיו. התעניין האדמו"ר: "אמור לי, מיהו הרופא של אותה עיר?".
השיב החסיד: "תושבי המקום אמרו לי שאין להם רופאים כלל".
"ככה? ומה הם עושים במקרה שמישהו מהם חולה וזקוק לרפואה ולישועה?".
"הם פונים ישירות לבורא עולם ומתפללים אליו".
"נו", פנה הרבי אל חסיד, "ומדוע לא עלה על דעתך ללמוד מהם? מדוע לא תפנה בעצמך ל'דוקטור רחמן'?! האם אב הרחמן שומע רק את תפלתם של תושבי אותה עיר?!… הלא אב הרחמן שומע תפלת כל פה עמו ישראל ברחמים!".
(מתוך הספר 'משכני אחריך', במדבר)