אליעזר (לייזר) רוט
בפרשתנו, פרשת פנחס אפשר לראות משהו מעניין מאוד. הפרשה מתחילה בגנותו של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון שחטא בחטא חמור כשהביא את המדינית לעיני משה רבינו וכל הזקנים ואמר להם, אם זו אסורה, בת יתרו מי התירה למשה רבינו?
ולמה עשה זאת זמרי בן סלוא? כי בני שבטו התקבצו אצלו ואמרו לו "אנחנו נהרגים ואתה יושב ושותק?".
הוא היה צריך לומר להם: אם כך אמר משה רבינו, כנראה חטאתם בחטא חמור, חזרו בתשובה ולא תיהרגו.
אבל זמרי בן סלוא לא עשה זאת, ולמרות שמלכתחילה לא היה בן החוטאים, כפי שמתארת הגמרא בסנהדרין דף פב, הוא הלך מיוזמתו ורצה לחטוא לעיני משה וכל חכמי ישראל.
למה? כי פגעו בבני שבט שמעון, השבט שלו. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד, הוא לא יכול היה להפעיל את השכל הישר ולהבין שהם חטאו בחטא נורא. במקום זאת הלך והתריס, ואף לקח אתו 24 אלף איש, כדי לאיים על משה רבינו, קדוש ה'.
מנגד, אנו רואים בהמשך הפרשה את ההיפך הגמור. בנות צלפחד שאביהן נסקל בפקודת משה רבינו על פי ה', באות לפני משה ולא מתלוננות על גורלו של אביהן. "אבינו מת במדבר… כי בחטאו מת!".
ולמה זכו בנות צלפחד? שהקב"ה אמר "כן בנות צלפחד דוברות", ואומר רש"י "כתרגומו 'יאות', כך כתובה פרשה זו לפני במרום! מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה!!!".
רואים אנו שמי שמשכיל להתנתק מהמשבצת הקטנה של "אני ומשפחתי", או "אני ושבטי", ובמקום זאת חושב מה היא האמת, ובאיזה צד נמצא הקב"ה, זוכה שיהיה מוזכר לשבח, ממש זה לעומת זה.
ובכל זאת, אנו רואים שרוב רובם של בני האדם טועים בזה ותועים ללכת אחרי ההשתייכות המשפחתית או השבטית. אנשים עלולים להפוך לחסרי לב כי נדמה להם שמישהו מצביע למפלגה אחרת, או שועה להוראותיו של גדול בישראל שמורה הוראות שונות מזו של רבם.
אנשים יכולים להפוך לאויביו של אדם, רק בגלל שהוא נקלע לסכסוך עם מי מבני משפחתם. הם לא מתעניינים איפה האמת והצדק, לא מי מבין השניים צודק, הם מיד נזעקים לעזרתו של האח, או הגיס, או בן הדוד, לוקחים צד במריבה ועלולים לרדת חלילה לחייו של האחר, למרות שלא עשה להם וגם לא לקרוב משפחתם שום דבר רע.
בהקשר זה נביא מעשה מופלא שמובא בספר "ר' אלה", שנכתב על הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', ואנו מביאים אותו כאן בשינוי לשון תוך שמירה על פרטי המעשה עצמו.
ומעשה שהיה כך היה שפעם הגיע הגר"א לופיאן לגביר גדול שכגודל עושרו כך היתה גדולה קמצנותו, ולא אבה לתת מעולם כסף לצדקה.
למרות האמור ניסה רבי אליהו את מזלו ופנה לאותו עשיר בניסיון לגרום לו להרים נדבה הגונה, אך הגביר דחה אותו בשתי ידיים ואף הצטדק והסביר: "כשהייתי צעיר אמרו לי שאם אתרום לצדקה ארוויח מכך… הנה, תראה אותי, אני זקן ובודד, אם לא היה לי כסף, אף אחד לא היה דואג לי. אם הייתי תורם את כספי לצדקה, הייתי עכשיו אומלל ואביון. איזה מזל שלא תרמתי כלום לאחרים!".
נענה רבי אליהו וענה לו במשל:
"היה פעם איש אחד שרצה ללמוד אמונות, והתלבט אל ללמוד את מלאכת הצורפות ולעסוק בכלי זהב ותכשיטים, או ללמוד את מלאכת הנפחות לפרזל פרסות לסוסים ועשות עבודות שונות בברזל.
"לאחר התלבטות החליט ללמוד את מלאכת הנפחות, ואכן נודע שמו כנפח מפורסם ומכל האזור ידעו שכל מי שצריך לעבודת מתכת, יפנה לבית המלאכה של אותו נפח שישרת אותו כראוי ויבצע את העבודה על הצד היותר טוב.
"ביום מן הימים, השתבח הנפח באוזני חבריו ואמר להם: "איזה מזל היה לי שלמדתי את מלאכת הנפחות ולא את מלאכת הצורפות.
"אני יושב בבית המלאכה שלי, ואנשים נכנסים כל הזמן כשבידיהם כלי ברזל הזקוקים לתיקון. זה מגיע עם חצובה לכיריים והוא עם פרסות סוס, האחר מביא עמו קומקום שנסדק וצריך תיקון והאחר מבקש שאייצר לו מחרשה חזקה.
"כבר שנים אני עובד כאן, ועוד לא קרה אפילו פעם אחת שהגיע מישהו עם שרשרת זהב קרועה וביקש שאתקן, או עם טבעת שצריך לשבת בה אבן טובה.
"אם הייתי לומד צורפות, הייתי נשאר מחוסר פרנסה, כי כל מי שבא לכאן רוצה רק עבודות מתחום הנפחות…".
אמר רבי אליהו לופיאן לאותו עשיר-קמצן: "תשובתך מטופשת כאותו נפח נבער. אם היה לומד צורפות היו באים אליו עם תכשיטים, ומאחר ולמד נפחות באו אליו עם כלי מתכת.
"אף אתה, אם היית מפזר ממונך לצדקה, היו שולחים לך משמים ברכה כפולה ומכופלת, וכל תלמידי החכמים שהיו נהנים מכספך היו דואגים לך לעת זקנתך, הם ובני משפחותיהם. אבל אתה בחרת להתקמצן על כספך, מנעת מעצמך ברכת שמים וגם נשארת בלי שום אוהבים וחברים שידאגו לך לעת זקנתך..".
המשל הזה, כך אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מלמד אותנו שתמיד צריך האדם להתנתק מהפוזיציה, מההסתכלות החד צדדית שתמיד הוא מצדיק את עצמו ואת הקרובים לו. במקום זאת עליו להקנות לעצמו יכולת לראות את הדברים במבט רחב יותר, לבדוק איפה נמצאת האמת, ולראות נכוחה אם אכן פעל כשורה או שאולי הוא או קרובו טעה והצדק דווקא עם הצד שכנגד.
