בלודמיר, עיירה במערב אוקראינה, שוכן ציונו הקדוש של הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע. הוא היה רבי להמוני חסידים והשפיע מאורו על כל האזור. הוא נהרג על קידוש השם על ידי קוזק רוסי, וגדולי החסידות כינוהו 'משיח בן יוסף'. עד היום משמש מקום ציונו למקום מסוגל ביותר לפעול ישועות גדולות.
במשך השנה נוסעים לציונו יהודים רבים, ובמיוחד גדולה הנהירה ביום כ"ב בתמוז, יום ההילולא של אותו צדיק גדול וקדוש שמסר נפשו למען כלל ישראל.
מספר בעל המעשה, יהודי המתמסר למען כבודו של הצדיק ופועל לרווחת העולים על ציונו.
מדי שנה ביום ההילולא אנו שוכרים מבנה עירוני לרווחת מאות הבאים לציון הקדוש. לאחרונה, ברוך השם, קנינו שטח גדול סמוך לציון, כאשר התוכנית היא לבנות עליו בניין הכנסת אורחים.
בתחילת חודש תמוז בשנה שעברה, אני מקבל הודעה מראש עיריית לודמיר, שכיון שיש בבעלותי שטח גדול בעיר, ומאחר שגדלו שם שיחים וקוצים גבוהים, עלי לנקות אותו ולהחליק אותו. ראיתי בזה ניצול מחפיר, אך ראש העיר התעקש על כך שזה צריך להיעשות בהקדם, כיון שמושל המחוז עומד להגיע לסיור בעיר, והוא רוצה להרשים אותו שהוא ראש עיר מוצלח והכל בעיר דופק כמו שצריך.
לא היתה ברירה. שילמנו לגוי מקומי שיטפל בשטח. הוא ניכש את העשבים והקוצים שצמחו שם פרא, החליק את השטח וניקה אותו כראוי.
בכ"ב בתמוז חל יום ההילולא, וידעתי שלעת עתה, טרם נבנה הבניין שתכננו לבנות, נצטרך שוב לשכור את הבניין העירוני כדי שיהיה מקום לאורחים. קיבלתי מנדיב חמש מאות דולר בשביל הוצאות השכירות, אך לא היה לי ברור מה בדיוק יהיו הצרכים. בגלל המצב הבריאותי יש אנשים שנמנעים מלנסוע, ולכן לא הזמנתי מראש את הבניין.
ביום ראשון עליתי על מטוס לקייב, שם עצרתי ללינת לילה ותכננתי שלמחרת אסע ברכב עד לודמיר, נסיעה של שש שעות. והנה עוד באותו יום נודע לי, שלמרות המצב יש נהירה לכיוון הציון וחייבים לארגן הכל למען האורחים.
ביקשתי מידידי העושה גדולות ונצורות למען קברי צדיקים בכל העולם כולו, הרב ישראל מאיר גבאי שליט"א, שעוזר להכנסת אורחים מדי שנה בשנה, שישכור את המבנה העירוני אותו אנו שוכרים כאמור מדי שנה, ולאחר זמן קצר הודיע לי הרב ישראל מאיר שהוא אכן הזמין את המקום.
ההילולא באותה שנה חלה ביום שלישי. תיכננתי לצאת מקייב ביום שני, ערב ההילולא, בשעה שתים עשרה בצהריים. חישבתי שאגיע בשעה שש אחר הצהריים ללודמיר, שלוש שעות לפני השקיעה, מספיק זמן כדי לארגן את המקום לאורחים הרבים.
ביקשתי מיהודי שיזמין לי מונית לשעה שתים עשרה, אבל הנהג לא הגיע. חיכיתי לו. מכוניות באות והולכות, אנשים נוסעים לדרכם, ואני מחכה. השעון מראה על השעה אחת, אחת וחצי, שתיים, שלוש… העצבים מאיימים לפקוע. אני נוטה לחוש כעס על אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם, ועוצר את עצמי רגע לפני. הרי ברור שה' מנהל את העולם, וגם בקייב יש מנהיג לבירה.
הוצאתי מכיסי את 'כדור ההרגעה', קונטרס שער הבטחון, למדתי כמה שורות, שהזכירו לי שאני רק שליח והקב"ה יסדר הכל על הצד הטוב ביותר, ונרגעתי. כמו כן התחזקתי בדברי הרה"ק ר' שלמה מקרלין, שלא יהא לבך חלוק על המקום – שצריך האדם לדעת שבכל מקום שהוא שם הוא בהשגחה פרטית מאת הבורא, ואסור לאדם שיהא לבו חלוק על המקום שהוא שם. אם הקב"ה שם אותי כאן, אז כאן הוא עכשיו מקומי ולא בשום מקום אחר.
סוף סוף בשעה חמש הופיע הנהג של חברת ההסעות בטנדר גדול. התקשרתי מיד לחברה: מה קרה לכם? טנדר שולחים לי? אני בן אדם אחד, ועלי להגיע במהירות במכונית נוחה וקלה, לא בטנדר גדול ומקרטע. הם התנצלו והודיעו שישלחו מכונית, ונהג הטנדר ייקח אותי במכונית שישלחו. הם ביקשו שאמתין חצי שעה נוספת עד שיגיע הרכב הקטן. בינתיים נהג הטנדר המתין שם.
עודי מחכה לרכב הקטן, והנה אני מקבל שיחת טלפון מהרב ישראל מאיר גבאי, בה הוא מודיע לי שראש עיריית לודמיר מסרב נחרצות להשכרת הבניין העירוני. הוא חושש בגלל המצב הבריאותי העולמי, ואינו מוכן שאנשים שאינם מקומיים יתאכסנו בבניין שלו. "ניסיתי לשכנעו שמדובר באנשים זהירים ששומרים על כל ההנחיות", אמר לי הרב ישראל מאיר, "אבל הוא בשלו: השנה לא משכירים את הבניין".
רצף התקלות והאכזבות איים להכריע אותי. לא הצלחתי בשום דבר שאני עושה! הכל תקוע. כאילו עומד מישהו ושם לי רגל בכל מקום שאני רק פונה אליו. המחשבה הזאת, שמישהו עושה לי דווקא, שוב הציתה בי את הרעיון הפשוט ש'המישהו' הזה הוא רק הבורא יתברך. נזכרתי בשיעור של ר' דוד קלצקין, שבו הוא אומר שעלינו מוטל לבחור בטוב והשאר בידי שמים. הרגשתי שעשיתי השתדלות רבה מדי ולא התפללתי מספיק.
דבר ראשון, הלכתי למקווה כדי להיטיב את הבחירה בטוב. המקווה הוא סגולה ידועה לאמונה ומסוגל נגד כעס. כעס בגימטריה מאה וחמישים ואחת (עם הכולל), ומקוה – מאה חמישים ואחת. המקווה מגביר את האמונה ומכריע את הכעס. דבר שני, ניסיתי להסיח את דעתי מן העניין ונעמדתי להתפלל מנחה ולהתחנן להקב"ה שיתקנני בעצה טובה מלפניו ואעשה הישר והרצוי בעיניו.
לאחר מנחה, מלא אמונה ובטחון, הפעלתי את הראש, והחלטתי להתקשר לארץ ישראל, לידידי ר' יהודה זילברמן שליט"א, יהודי נפלא המתמצא בעניינים אלו. יש לי קשר קבוע איתו בכל הנוגע להכנסת אורחים בלודמיר. שאלתי אותו אם יש לו עצה בשבילנו.
הוא שאל אותי אם יש לי מקום להקים בו אוהל, ופתאום נזכרתי… הרי לפני שבועיים הטריד אותנו ראש העיר בעניין הנקיון של השטח. בשביל מה נעשה כל זה, אם לא בשביל שנוכל להעמיד שם את האוהל?
"אז אם יש לך מקום להעמיד את האוהל, ואתה עדיין בקייב, יש לי עצה מצוינת. יש שם חנות שמוכרת אוהלים. תקנה אוהל גדול ותקים אותו סמוך לציון".
איך ניקח את האוהל עד לודמיר? צריך רכב גדול…
אופס! מה הבעיה – שלחו לך טנדר! זוכר איך התרגזת והתעקשת על מכונית שעדיין לא הגיעה? הטנדר כאן, לידך, ובו נהג שמוכן ומזומן לקחת אותך בכל רגע שתחפוץ.
מיד אמרתי לנהג הטנדר שלבסוף אנחנו נוסעים איתו בטנדר. הנהג אכן הסכים, ואנו ביטלנו את הדרישה למכונית. נסעתי למפעל, קניתי שם אוהל גדול, שולחנות וכסאות והכל בחמש מאות דולר שלקחתי מתרומת הנדיב. העמסנו את האוהל ואת כל הציוד, והנה אני סוף סוף בדרך ללודמיר. נוסע עם האוהל הגדול, ועדיין מצפה לישועה שהכל יסתדר במקום.
כשהגעתי למקום היו שם אברכים מלונדון. אחד מתוכם, בעל חוש טכני מפותח, עזר לי בכל ליבו וגופו. הוא קרא את ההוראות באנגלית ויחד איתי הציב את האוהל על מקומו באופן הטוב ביותר. האברך סיפר לי לאחר מכן, שלפי התוכנית הוא בכלל לא היה אמור להיות כאן בשעה הזאת, אבל משמים הוא התעכב כדי לזכות להקים את האוהל. וכך הוקם אוהל שלם ליד הציון, ביום כ"ב בתמוז, יום ההילולא של הצדיק, עניין גדול לכשעצמו.
זכינו לראות עין בעין, שכל שרשרת התקלות היתה למעשה ההכנה המדויקת שהובילה להצלחת האירוח לכבודו של הצדיק, הרה"ק רבי שלמה מקארלין, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל להיוושע בדבר ישועה ורחמים ולזכות לגאולה השלימה בקרוב ממש.
('גיליון השגחה פרטית')