תחת אשר קינא לאלוקיו… (כ"ה, י"ג)
לכל אחד מאיתנו ישנם דברים שהיה חפץ לשנות. אם בחייו האישיים, אם ביחס לבני משפחתו וחבריו, ואפילו ברמה הציבורית. למשל, רוב בני האדם יודעים על שינוי מסויים שהיו רוצים לעשות בחייהם האישיים, שינוי רוחני או גשמי, תוספת שעת לימוד או, להבדיל, הכנסה נוספת. הם יודעים שהשינוי הוא טוב עבורם ויועיל להם, ובכל זאת – הם אינם עושים אותו…
כך גם ביחס לחברה: לרוב בני האדם יש רצונות נפלאים, לשפר את היחס עם בני המשפחה, הילדים, החברים בקהילה או בעבודה, או אפילו עבודת המידות פשוטה – לחייך יותר, לומר יותר מילים טובות, להפיץ אושר. ואפילו ברמה הציבורית – אנשים רוצים להפיץ רעיון חשוב, מסר מהדהד, משהו שנראה להם שישפר את פני האנושות – החל מרעיון רוחני וכלה במוצר גשמי. ובכל זאת, למרות השאיפות והכוונות הטובות, הרצון ההומה והרעיון הנפלא – זה פשוט לא קורה…
וזה חבל, חבל מאוד. הבה ננסה לדמיין את פני העולם, אם כל אדם היה מוציא מן הכח אל הפועל את רצונותיו ומאווייו, החיוביים כמובן. אנשים היו לומדים יותר, מתפללים יותר, מחייכים יותר ומאושרים יותר… אם כל אחד מאיתנו היה מיישם רק עשרה אחוז משאיפותיו ורצונותיו – העולם היה עולם נקי וחייכן, אנשים היו איכותיים יותר, ערכיים יותר, נפלאים יותר. זה היה משפר לנו בבת אחת את איכות החיים, ומשנה אותם לבלי הכר!
אז למה זה באמת לא קורה? למה לא כל אחד מאיתנו מיישם את שאיפותיו? למה אנשים – צעירים כמבוגרים, ילדים כנערים, מגיל בחרות ועד גיל זקנה, לא מצליחים להגשים את רצונותיהם?! התשובה היא פשוטה: כי זה נראה להם פרוייקט, משימת ענק, רעיון כבד. הם חשים שהסיכוי להצליח קטן, ולכן מתייאשים לפני הצעד הראשון…
כלומר, המחשבה שאולי לא נצליח, שהסיכויים שלנו נמוכים, שאיננו מסוגלים להוביל את האתגר הזה להצלחה – עוצרת אותנו מלהתחיל, מלנסות, מלעשות פסיעה אחת בכיוון הנכון. נכון שלפעמים זה נכון, ולא כל אדם הוא בעל יכולת להפוך את העולם ממש, אבל הדבר שבוודאות אינו נכון – הוא המחשבה שאיננו יכולים לעשות את הצעד הראשון…
הרי כל אדם שיש לו רצון, שאיפה, חזון או תוכנית – יכול להתחיל. צעד אחד, קטן, אבל דרמטי. להתחיל, לפעול, לעשות משהו. לא לחשוב שסיכויי ההצלחה נמוכים, לא לפחד אם זה ייכשל. פשוט לקפוץ למים, לנסות, לעשות צעד אחד!
אין זה משנה אם האתגר הוא להוסיף שעת לימוד יומית, וניתן להתחיל ב-10 דקות מדי יום, או בשעה פעם בשבוע. או שהאתגר הוא לכוון יותר בתפילה, ואפשר להתחיל בכמה קטעים. ואולי המשימה היא להתחיל לשמור את הפה והעיניים, ולהתחיל מיום אחד, משעתיים בכל יום. גם שאיפה לדעת את כל הש"ס, מתחילים לממש בבקיאות במסכת או בפרק אחד…
אותו הדבר גם ציבורית או גשמית: אם אדם רוצה להפיץ ערך יהודי, הוא לא חייב להתחיל בשלטי ענק, אפשר להתחיל בפליירים קטנים. אם אדם רוצה לחזק יראת שמים, הוא לא חייב לצאת להרצאות באולמות ענק, אפשר להתחיל בשיחות אישיות מלב אל לב. ולחילופין, אם אדם רוצה להתעשר, הוא לא חייב לחפש השקעה שתניב לו מיליון שקל בחודש הראשון, אפשר להתחיל בלעבוד עוד שעתיים, או לעשות תוכנית חיסכון קטנה…
הצעד הראשון לא נראה משמעותי, אבל הוא הכי משמעותי, הכי דרמטי, הוא שקובע אם תגיע ליעד, או שלא תתחיל להתקרב אליו. בכל תחומי החיים, הצעד הראשון הוא המכריע, וכל מה שצריך הוא לעשות אותו, בלי להסתכל על הסיכויים, בלי לחשב את המסלול איך נגיע ליעד, בלי להתפלסף על האחוזים הנמוכים שאולי נצליח…
בפרשת השבוע אנו למדים על פנחס בן אלעזר, שהמדרש מגלה כי 12 ניסים נעשו לו, שבלעדיהם לא היה מצליח לקנא לכבוד ה'. ואם הבורא היה כביכול צריך לעשות לו 12 ניסים, ואם הוא יצא לדרך נטול כל יכולת להצליח – לולא ה' עמו ומסייע לו ב-12 ניסים גלויים, אז מה עשה פנחס?! בגין מה מגיע לו שכר כה רב המובטח לו – הרי עשה בקושי צעד אחד?!
האלשיך הקדוש מגלה דברים מרטיטים: פנחס זכה בשכרו על הצעד הראשון! הרי כל מה שיהודי עושה – ה' עושה עבורו. כל מה שאנו זוכים בו – אנו מקבלים במתנה. כל מה שנדרש מאיתנו – הוא הצעד הראשון, הקפיצה למים, ההתחלה. ואת זה פנחס עשה – ועל כך הוא זכאי לשכר, על הצעד הראשון שבסוף הוביל למהפך!
כי הצלחה, בכל תחום, אצל כל אדם, מתחילה בצעד אחד, לפעמים קטן, כמעט לא מורגש, אולם זה הצעד המכריע ביותר, הדרמטי, המשפיע, שבכוחו לשנות את העולם. כל מה שצריך לעשות – הוא את הצעד הראשון, בכל הכח, בכל העוצמה, בלי לחשוש, בלי לפחד. לעשות את הצעד הראשון – וה' יסייע בידינו להגיע ליעד, להגשים את שאיפותינו!
שורות מחוללות תהפוכות…
הנשיא ה-33 של ארצות הברית, הארי טרומן, ייזכר בדפי ההיסטוריה כנשיא בתקופה רבת תהפוכות, שחולל שינויים רבים במדיניות הביטחון, החוץ והפנים, שינויים שהשפיעו על העולם כולו. הוא זה שקיבל את ההחלטה להשתמש – פעם אחת ויחידה בהיסטוריה האנושית – בפצצה גרעינית, אותה הטיל על יפן ובכך סיים את מלחמת העולם השניה.
אין ספק, כי מהלכיו וביצועיו של הנשיא, באותה תקופה הרת גורל, עניינו מאוד את אזרחי ארה"ב באשר הם. כולם התעניינו לדעת מה תוכניותיו ומה הנשיא חושב, אומר או מבצע, ולכן הוחלט כי הנשיא ישא נאום שבועי לאומה, שישודר בכלי התקשורת, נאום בו יפרט על חדשות השבוע החולף ויפרוש את משנתו לקראת השבוע הקרוב.
מומחים ואנשי מקצוע נקראו אל הדגל, חישבו מהו היום הרצוי ומה השעה הרצויה, והגיעו למסקנה כי הזמן השבועי הנכון ביותר לנאומו של הנשיא – הוא יום ששי בערב, בשעה 8 בדיוק. זה כבר זמן של סוף השבוע, אנשים נמצאים בבית רגועים, זה הזמן בו נאומו יזכה לשיעור ההאזנה הגבוה ביותר – זה הזמן המתאים!
כמעט כל האזרחים קיבלו את הבשורה בשמחה, רק מיעוט קטן, יהודים שומרי מצוות, שמעו את ההודעה בכאב עצור. לא, לא בגלל שתימנע מהם הזכות לשמוע את הנשיא, הם מוכנים לוותר עליה בחפץ לב למען שמירת השבת. אלא בגלל שיש יהודים כה רבים שמתקשים לשמור שבת כהלכתה, ועתה – הנסיון שלהם יגדל, ומי יודע אם יצליחו לעמוד בו. לא זו בלבד, הרי בכלי התקשורת ובצוותות הנשיא עובדים לא מעט יהודים, ועתה לא תהיה להם ברירה אלא לחלל את השבת!
כל יהודי נאנח לשמע הבשורה, אולם יהודיה אחת, הגב' ברל ע"ה, לא מצאה לעצמה מנוח. רבונו של עולם, הרי זה חילול שבת המוני! כמה יהודים שרוצים לשמור שבת – ייכשלו, כמה עובדים שהיו שמחים להיות בבית ולעשות קידוש עם המשפחה – ייאלצו לעבוד סביב נאום הנשיא! הרי זה קורע לב!
נטלה הגב' ברל עט ודף, ופשוט כתבה מכתב לנשיא:
'לכבוד מר הארי טרומן, הנשיא הנכבד, הבית הלבן, וושינגטון.
ראשית, אציין את תודתי לך על הנהגתך הנפלאה את מדינתנו, שאני נאמנת לה וחפצה בהצלחתה בכל מאודי. שמחתי לשמוע כי אתה מתעתד לשאת נאום שבועי, ובהחלט הייתי רוצה להקשיב לדבריך, לחוש חלק מהאומה…
אולם, בהיות ואני – ועוד אלפים כמוני – יהודים שומרי שבת, מועד הנאום לא מאפשר לנו זאת. איננו יכולים להפעיל אף מכשיר חשמלי בשבת קודש, ולכן לא נוכל להאזין לנאומך השבועי החשוב כל כך. לפיכך, מבקשת אני ממך שהנאום יתקיים במועד אחר, בתודה מראש!' – כתבה, חתמה, ושלחה את המכתב בדואר לבית הלבן, לא פחות ולא יותר…
תיבת הדואר בבית הלבן, מקבלת מדי יום אלפי מכתבים. ישנם מזכירים שכל תפקידם הוא לפתוח את המעטפות השונות, לעבור על המכתבים, וב-95% מהם – לשלח אותם לפח האשפה הקרוב, בלי צורך בהתייחסות. אזרחים משועממים, ליצנים מצויים, אנשים מכל העולם שולחים מכתבים לנשיא ארה"ב, די פשוט להניח שאת רובם המוחלט הנשיא אינו קורא…
הסיכויים כי מכתבה של הגב' ברל יזכה לגורל אחר – היו אפסיים ממש. אם היינו שואלים כל בר דעת, היה אומר שהמזכיר אפילו לא יטרח לקרוא את המכתב במלואו, כבר בשורה השניה ישליכנו לפח האשפה הצמוד אליו. נו, עוד אזרח שמתלונן על משהו שלא נוח לו, יש אלפים כמוהו, כל יום ויום!
ובכל זאת, הגב' ברל שלחה את המכתב. צעד אחד קטן, משהו שבכוחה לעשות. אין לה קשרים, היא לא ראתה מעולם את הבית הלבן, היא אפילו לא מכירה מישהו שפגש פעם את הנשיא… יותר מזה, הרי מועד הנאום נבחר בקפידה בידי צוות מומחים, היעלה על הדעת כי אשה אחת תשנה את ההחלטה המקצועית? ובכל זאת, הגב' ברל שלחה את המכתב, כי זה מה שהיא יכולה לעשות, זה הצעד הקטן שלה – למען קדושת השבת, לבל תחולל בראש חוצות!
חלף שבוע ימים, ולמרבה ההלם וההפתעה, בתיבת הדואר שלה נחתה מעטפה חתומה בחותמו של הבית הלבן. בתוכה, מכתב קצר וענייני, המאשר כי הנשיא קרא את המכתב והוא מתייחס לפנייתה בכובד ראש. לא עברו אלא שלושה שבועות, ובנאומו השבועי הצהיר הנשיא כי מעתה ואילך הנאום ישודר ביום אחר, לא ביום ששי בערב!
לא יאומן כי יסופר! – אין לדעת מדוע מכתבה זכה להתייחסות, למה מישהו קרא אותו, איך הגיע לנשיא, כיצד השפיע על החלטתו, ולמה דחה הנשיא את המלצות המומחים לנאום בליל שבת דווקא – ובחר להיענות לבקשתה. אבל העובדות ברורות: אשה אחת, שנראתה פשוטה ושגרתית, במכתב פשוט וקצר, הצליחה לשנות את מועד נאומו של נשיא ארצות הברית, וזיכתה המוני יהודים להימנע מחילול שבת קבוע!
סיפור מופלא זה, אותו סיפר בנה של הגב' ותואר בגיליון 'מאורות הדף היומי', הוא אלומת אור בוהקת שמאירה את המשמעות של צעד אחד שיהודי עושה בכיוון הנכון. למרות שהצעד נראה חסר סיכוי להשפיע, אף שנראה ששאיפתו של היהודי לא תצא מן הכח אל הפועל, אולם הוא עושה צעד קטן אחד – והמהפכה מתחוללת לה, קורמת עור וגידים, מתבצעת הלכה למעשה!
אחים יקרים! לא משנה איזו מהפכה תבקשו לחולל, בחייכם האישיים, הציבוריים, הקהילתיים. הכל מתחיל בצעד אחד קטן, שגם אם הוא נראה חסר סיכוי, לא משמעותי, אולי זוטר – הוא מסוגל לחולל שינוי כביר, להפוך את העולם, להוביל ליעד הנשאף! הבה לא נפחד, לא נירא ולא ניחת, אנו עושים את שלנו, את הצעד הקטן שלנו, וה' יתברך יהיה בעזרנו!
פנס קטן שבנה אימפריה…
הם היו שני בחורים, שלמדו בישיבה קטנה 'אור ישראל' בפתח תקווה, וחשקה נפשם להיכנס אל ה'חזון איש', לקבל את הדרכתו ועצתו בנושאים שונים. הם יצאו לבני ברק לעת ערב, ועד שנכנסו אל ה'חזון איש', התייעצו עמו ויצאו מלפניו, כבר היתה השעה מאוחרת יחסית, התחבורה הציבורית לכיוון פתח תקווה כבר לא פעלה…
יצאו השניים לרחובה של עיר, מחפשים אחר טרמפ לכיוון פתח תקווה. בני ברק של אז היתה כמה שכונות קטנות, כשביניהן שרועים פרדסים אותם עיבדו חקלאי בני ברק והסביבה. החלו הבחורים לתור אחר רכב שיוביל אותם לפתח תקווה, שוטטו וטיילו בשבילים שבין הפרדסים, ולפתע הבחינו באור פנסים מהבהב ממרחק…
'נפלא', הרהרו, 'עתה נמצא טרמפ, הלא הפנסים הללו הם כנראה פנסים של רכב, שנמצא על הגבעה. הבה נתקרב אליו' – אמרו זה לזה, ועלו במעלה הגבעה, לכיוון האור המנצנץ. ככל שהתקרבו הבחינו כי ככל הנראה לא מדובר בפנסי רכב, ובכל זאת, אם יש שם אור – משמע יש שם מישהו, אולי הלה יוכל לסייע להם לצאת מכאן לכיוון פתח תקווה…
הם הולכים ועולים לכיוון מקור האור, ואז הם מגלים כי מדובר באדם בגיל העמידה, המסתובב על הגבעה ופנס בידו, בעזרתו הוא סוקר את הגבעה, בוחן את אדמתה. הם התקרבו עוד, והופתעו לראות כי האיש הוא לא אחר מהגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל – הרב מפוניבז' שעלה ארצה, והוא זה שעומד על גבעה נטושה באישון ליל, פנס בידו, והוא מביט לכל עבר…
'נאבד לרב משהו?' – שאלו אותו הבחורים ביראת כבוד, 'ראינו שהרב עסוק בלחפש אחר משהו, בוחן את האדמה, מביט לכל עבר, כבר שעה ארוכה. אנו יכולים להצטרף ולסייע בחיפושים!' – הציעו מיד… 'אני לא מחפש, אני פשוט רואה!' – השיב הרב מפוניבז' קצרות, 'האם גם אתם רואים את אשר אני רואה?'
'איננו רואים דבר' – השיבו הבחורים במשיכת כתפיים, 'מה יש לראות כאן? רגבי אדמה, עוד ועוד ועוד, בגבהים משתנים לפי מבנה הגבעה. מה יש לראות כאן?'
התחייך הרב מפוניבז': 'רגבי אדמה? אוי, נו, האינכם רואים כי כאן יש חלקת אדמה מישורית – זה המקום המתאים לבנות היכל גדול ומפואר, שיכול לאכלס כמה אלפי תלמידים?' – אמר, והצביע על חלקת אדמה אחת. 'ומאידך' – הוסיף מיד והצביע על מורד הגבעה, 'כאן ניתן לבנות חדרי פנימיה, כאן יישנו התלמידים. שאלתם אם אני מחפש משהו? בהחלט, עודי מחפש היכן יוקם חדר האוכל, הרי לא שייך לבקש מאלפי הבחורים לחפש משפחות שיארחו אותם!'
הביטו שני הבחורים זה בזה, ומפני הכבוד – לא הגיבו מילה, כשבתוך תוכם גוברות הפליאה והתמיהה. גבעת טרשים, עומד עליה יהודי באמצע הלילה, וטווה לו חלום: בית מדרש, אלפי תלמידים, חדרי פנימיה, יש לו בעיה היכן ימוקם חדר האוכל… הם ביקשו לצבוט את עצמם לוודא שאינם הוזים, אכן כן, יהודי של צורה עומד ומפרט חזון דמיוני נטול כל סיכוי והגיון, וגם טורח לבזבז עליו את שעות הלילה היקרות… הם נפרדו ממנו בלי מילים, לא ידעו איך להגיב למחזה המוזר בו נתקלו…
חלפו שנים רבות, ואחד מאותם הבחורים שב ונקלע אל הגבעה. הפעם, ישיבת פוניבז' כבר היתה בנויה לתפארת, ההיכל המה אלפי תלמידים, חדרי הפנימיה היו צפופים, ומצאו מקום גם לחדר האוכל – שהיה צפוף עד אפס מקום. הוא ניגש אל ראש הישיבה, וסיפר כמתנצל כי באותו לילה הוא וחברו תמהו בליבם על ראש הישיבה, והנה – הוא ניצח אותם, חזונו הגדול קם והיה, חלומו התגשם, הישיבה עומדת וגם ניצבת, אלפי תלמידים לומדים בה!
ראש הישיבה נזכר, חייך, והשיב: 'האמת היא, שהגיונית – אתם צדקתם. הרי אני אדם זקן וחולה, עברתי את מאורעות השואה הנוראה, אני חלוש וחסר כוחות. כל האימפריה הזו – לא יתכן שאני בניתי אותה, הרי אין בי את הכוחות לכך. רק טיפש יאמין שאני עשיתי את כל זה…
כל מה שאני עשיתי – זה רק להתחיל. אני חלמתי. מדדתי את השטח. הסתובבתי על הגבעה עם פנס. שרטטתי. ביקשתי. בכל פעם עשיתי את הצעד הקטן שנדרש ממני, וזהו. את כל היתר – בורא עולם עשה לבד, אבא שבשמים בנה את הגבעה כולה. אני עשיתי רק צעד אחד קטן, ולפעמים עוד אחד…'
סיפור זה, כפי שסיפר הרה"ג רבי משה יוסף שיינערמאן שליט"א ומופיע בספרו אוהל משה, מטלטל את הלב, מסעיר את החשיבה. גם אימפריה תורנית ענקית – נבנית מצעד אחד קטן. כל הצלחה עוצמתית וכבירה – מתחילה מצעד אחד קטן. כל יעד שיהודי רוצה להגיע אליו, כל שאיפה שהוא מבקש להגשים – הכל מתחיל מצעד אחד קטן, מהאדם נדרש רק הצעד הקטן הזה!
הבה נעזוב את הסיכויים והסיכונים, נתעלם משיקולי ההגיון, פשוט נעשה מעשה. צעד אחד קטן, צעד שיחולל שינוי, צעד שיחולל מהפכות. הצעד הקטן שלנו – זה מה שנדרש מאיתנו. את השאר יעשה הבורא, הוא ישלים את המשימה לתפארת!
צעד קטן – אנרגיה גדולה!
בעת העמידה מול אתגר שנראה כדורש כוחות נפש אדירים, באופן טבעי אנו באמת מתקשים לעשות את הצעד הראשון. זה גם הגיוני – הלא כל בר דעת מבין כי הצעדים שאחריו הם למעלה מכוחותינו, אז למה לנו להתחיל בכלל?!
אלא שבעל ה'חובת הלבבות' מגלה, כי הכוחות שיש לאדם לפני הצעד הראשון – אינם דומים לכוחות שיעניקו לו משמים לאחר ביצוע הצעד הראשון. כלומר, אם יש לאדם כוחות מועטים, המספיקים רק לעשות את הצעד הראשון, הרי שרגע אחריו – יקבל כוחות למעלה מדרך הטבע, כדי להשלים את המשימה ולהגיע ליעד!
ובלשונו, בשער 'חשבון הנפש': 'כאשר האדם עושה מה שביכולתו – משיג אחר כך כוחות למעלה מדרך הטבע!' – הרי זה לא יאומן: כולנו יכולים לזכות בכוחות נפלאים, חזקים ועוצמתיים, למעלה מדרך הטבע. אלא שרק אם נתחיל בכוחות שיש לנו עכשיו, רק אז יוענקו לנו כוחות חדשים – ברגע שנעבור את מפתן ההתחלה!
לא משנה אם המטרה שלנו היא לעמוד בשיעור יומי קבוע – ונראה שזה למעלה מכוחותינו, או להתחזק ביראת שמים – ואנו חשים שאיננו מסוגלים לעמוד בנסיונות, או כל אתגר אחר. הכוחות שיש לנו עכשיו הם כלום, אין ואפס, לעומת הכוחות בהם נזכה לאחר שנתחיל. הבה נתחיל בכוחות שיש לנו עכשיו, ואז נקבל כוחות להשלים את המשימה!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע')