התורה הקדושה פותחת את הפרשה בשבחו של פנחס ומעלה על נס את מעשה קנאותו.
קנאות כנגד הרשעים היא מידה גבוהה ומאד נעלית, ואינה מסורה ללב כל אדם. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. רק ברי לבב אשר יודעים בבירור מוחלט, כי אין להם שמץ של פניות פסולות ומידות מושחתות, רשאים לקנא קנאת השם. אך מי שלא הגיע לדרגה זו, יזהר לבל יקרב לאחוז במידת הקנאות.
"קנאות מוכרחת להיות במאת האחוזים לשם שמים"
הגאון רבי שלמה קאהן שליט"א, גאב"ד 'קהל עדת ישראל' מלבורן באוסטרליה, מספר כי בחג החנוכה באחד השנים, שמע את מורו ורבו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', נושא דברים בישיבתו 'חכמי לובלין', וכה אמר:
"בכל מצוה ופעולה שאדם עושה ופועל, אם רוצה לזכות בסייעתא דשמיא, הוא מוכרח שתהיה כוונתו לשם שמים, לכל הפחות שישים אחוזים מתוכה. אולם בקנאות לא מספיק שישים אחוזים, וגם לא שבעים או שמונים, האדם מוכרח שתהיה פעולתו במאת האחוזים לשם שמים".
שמעתי מאחד מתלמידי הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', הגדרה מאד נכונה בשמו: אך לפני כן הקדים אותו תלמיד ואמר: "איני יודע אם היה מישהו בדור האחרון שהיה כה דבוק בשכינה כמו המשגיח, ואם היה מישהו בדור האחרון שהיה כה איכפת לו על חילול השם יותר מהמשגיח. כך שעל פי האמת הוא היה הקנאי האמיתי לכבוד שמים הגדול ביותר שחי בדורנו, כי לא היה דבר שחשוב לו יותר מכבוד שמים".
"למרות כן", המשיך התלמיד ואמר, "הוא התנגד נחרצות לעשות פעולות חריגות, שיש בהן איזו פגיעה בבני אדם וביזויים, גם אם לפי המבט החיצוני נעשו לשם שמים. בכל הזדמנות שדיבר על כך יצא מגדרו, וצעק נגד זה בכאב מנהמת ליבו. הוא אמר, כי אנשים מטבעם אוהבים לעשות רעש והמולה, ובמקום להכיר את התאווה הזאת שקיימת בהם, הם רואים בעיני עצמם פעולות אלו כפעולות לשם שמים, ועושים עוולות ועוונות חמורים. זו אינה יראת שמים אמיתית ופנימית, זו היא פעולה חיצונית שנובעת מאכזריות ורוע".
לכן היה אומר המשגיח: שלא יהין שום בן תורה, להאמין בעצמו, כי הוא מסוגל ויכול לעשות מעשה או פעולה של פגיעה וזלזול לכבוד השם יתברך, ולפעול עם אש הרתיחות והכעס הבוערת בו, לא בדיבור ולא במעשה. כי פעולות אלו אמורות להיעשות בנקיות, כולן להשם. שתהיה נובעת אך מאהבת השם ויראתו, בלי תערובת של חשבונות אחרים. פעולה טהורה וזכה שנובעת מתוך אהבה עזה להשם יתברך. זוהי מדרגה נדירה מאד שזוכים לה אך יחידים, ולא כל הרוצה להתהדר באיצטלא זו ראוי לה, לכן יש לעשותן רק לאחר קבלת הוראה ברורה מגדולי התורה".
"עם זאת", הוסיף המשגיח, "הכאב על חטא ועוון צריך להיות אצל כל יהודי ויהודי במחשבה. אדם צריך לעבוד על עצמו להגיע למדרגה גבוהה, שיבער בו רצון אמיתי שיתרבה כבוד שמים בעולם, ושיכאב לו כאב פנימי על חילול כבוד שמים. אבל לפעול על פיו למעשה צריך זהירות יתירה".
עד כמה נזהרו גדולי ישראל בנקיות מעשיהם נלמד מהעובדות הבאות:
מספרים על הסבא מסלבודקה, מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, כי כאשר התגורר עדיין בעיירת סלבודקה שבליטא, היה נוהג עם תלמידיו בתקיפות רבה, וחינכם בצורה קפדנית, נוקבת מאוד ובלתי מתפשרת. כאשר היה רואה פגם במעשיו של תלמיד, הכניסו לחדר, הוכיחו על פניו כהוגן והעמידו על מקומו.
אולם אירע פעם, שחרג הסבא ממנהגו. היה זה כאשר אחד התלמידים עשה עוולה גדולה, והיה בכך פגיעה בכבודו של הסבא. הסבא פשוט הבליג, התעלם לגמרי מהמקרה ולא הגיב מאומה. הסבא הסביר מדוע מתעלם: "הרי אותו תלמיד פגע גם בי, וחוששני כי התוכחה שלי לא תהיה נקיה לגמרי, יהיה בה תערובת של נגיעה על הפגיעה בכבודי, ולא לטובתו של התלמיד גרידא".
אציין בדרך אגב, כי שמעתי מאבי מורי זצוק"ל, כי מורו ורבו הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, ראש ישיבת 'היכל התלמוד' בתל-אביב ונכדו של הסבא, אמר לו פעם, כי רק בליטא נהג הסבא עם תלמידיו בתקיפות וקפדנות, אולם כאן בארץ ישראל שינה לגמרי את גישתו החינוכית, והחל לנהוג עם תלמידיו ברוך ובנועם, כאב רחימאי.
בהזדמנות מסויימת הטעים הסבא את פשר השינוי: "הרי צריך להתאים את אופי החינוך לנסיבות הזמן. כשבאתי לארץ ישראל נוכחתי כי כאן לא אצליח להשפיע לטובה על התלמידים בדרך זו, לכן שיניתי את דרכי".
אספר עוד מעשה מאלף נוסף, התואם לרוח הדברים:
באחת השבתות, בעיצומה של התפילה הלוהטת בבית מדרשו של האדמו"ר הצדיק הנודע מאנטוורפן, רבי יענקלה מפַּאשוֶוערסק זצ"ל, הבחין הרבי בקבוצת יושבי קרנות בשולי בית המדרש שמפטפטים דברי חולין וליצנות בקול רם. מיד שלח הרבי את משמשו להשתיקם ולהזהירם על חומר העוון.
אולם האזהרה הועילה לזמן קצר, וכעבור דקות אחדות שוב נשמעה שיחה ערה מירכתי בית המדרש. הרבי עמד במקומו והביט בהם מבט נוקב, כשעל פניו ניכרים סימני כאב על חילול קדושת בית הכנסת, בית המקדש מעט.
הגבאי רימז לרבי כי הוא מוכן לגשת אליהם שוב, ולהזהירם בצורה תקיפה יותר. אך הרבי הניף את ידו כאות ביטול, והורה לו שלא לגשת אליהם שנית.
לאחר התפילה הסביר הרבי לגבאי: "הנה בפעם הראשונה כשביקשתי לך למחות בהם, זה נבע מתוך רצון אחד ויחיד, שלא יחללו כבוד שמים וכבוד בית הכנסת. אולם בפעם השניה אילו הייתי מורה לך למחות בהם שוב, יתכן שהיה מעורב בזה גם רצון נוסף, תרעומת סמויה שיש לי עליהם על שפגעו בכבודי והעזו להמרות את פי! ואם אין המחאה נאמרת במאת האחוזים, עם כוונה נקיה וזכה לשם שמים, מוטב שלא תיאמר!".
רבי אליעזר יהודה משבח את הקנאי שנטש את הישיבה
אחד מגדולי ירושלים ונקיי הדעת שבה, היה הגאון הצדיק רבי לייב טורדס'ס זצ"ל, ונמנה על אנשי אמונו ותלמידיו הקרובים של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, וכל ימיו עמד במסירות רבה לימינו בכל ענייני מלחמות הדת שניהל בעיר הקודש והמקדש.
כאשר נסתלק רבי יוסף חיים לבית עולמו, פרש רבי לייב מכל ענייני המלחמות ועסקי הציבור. ישב לו בקרן זוית והמשיך לעבוד את בוראו ביראה וסילודין.
לידידיו ומכיריו שתמהו מדוע נטש אותם, השיב רבי לייב נכוחה: "מלחמה נגד הפרצות היא בהחלט ענין גדול וחשוב, אבל רק כאשר היא נעשית על פי דעת תורה. אולם כשאינה על פי הוראת חכמים, זה מסוכן ממש כמו מחט שנתחבה בבשר החי. במקרה כזה כל עוד יש למחט ראש, הוא שומר עליה שלא תתחב פנימה ותיכנס עמוק מדי, וגם כאשר נתחבה יש תקווה להוציאה משם. אולם כאשר ניטל ראש המחט, שוב אין כל ערובה שהמחט לא תתחב עמוק מידי, מבלי יכולת להוציאה משם…"
בספר 'סיפורים ירושלמיים' מובא, כי כעין זה השיב הגאון הצדיק רבי יודל מירער זצ"ל, מבני חבורתו של מרן הגאון הקדוש רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, לאלו ששאלוהו מדוע לאחר הסתלקות רבו חדל מלהשתתף בהפגנות ומחאות נגד פורצי גדר. הן בצעירותו כאשר התגורר עדיין בעיר בריסק, הוא ביצע בלהט כל משימה של גדירת גדרים והעמדת הדת על תילה, שהוטלה עליו על ידי רבו הגדול.
השיב לו רבי יודל: "כל עוד רבינו המהרי"ל דיסקין זצ"ל היה חי, עומד על גבינו ומכוון את דרכנו, היה זה בחינה שהראש קיים, אז גם רגלינו היו קיימות. אולם עתה כשהוסר הראש גם הרגליים אינן קיימות עוד". אחר כך הוסיף ואמר: "בלי הראש חוששני שזה לא לשם שמים".
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור נפלא שנוגע לענייננו:
בשנותיה הראשונות של ישיבת מיר בארץ הקודש, הגיע באחד הימים נשיא המדינה לבקר בהיכל הישיבה. ביקור זה היה אמור להועיל לישיבה מבחינה כלכלית, ולשמש כמנוף להתפתחותה ושגשוגה. לכן ניאות ראש הישיבה, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, לקבלו בגינוני כבוד כפי שמתאים ומקובל להעניק לאישי ציבור ועסקנים.
סערה גדולה פרצה בעקבות הביקור. אחדים מבני הישיבה – בעיקר אלו שנמנו על בני הישוב הישן, אשר חרטו על דגלם את שיטת ההתבדלות המוחלטת – התקוממו נוראות, ובעקבות כך היו כמה אברכים ובחורים שעזבו את הישיבה בהפגנתיות. אחד מהם היה הרב הצדיק רבי מנחם הכהן פישר זצ"ל.
סיפר לי אחד מבניו של רבי מנחם, כי כשהיה עדיין ילד צעיר, כמה חודשים לאחר שנטש אביו את הישיבה, הוא הסתובב בבנין ישיבת מיר, ורבי אליעזר יהודה פגש בו ושאלו: "לך קוראים פישר? אתה בנו של רבי מנחם?", הילד השיב בחיוב לשתי השאלות, ורבי אליעזר יהודה הגיב ואמר: "אביך הוא ירא שמים גדול!".
הילד השתומם מהדיבורים החיוביים שדיבר על אביו, ושאל את רבי אליעזר יהודה: "כיצד ראש הישיבה אומר כן? הרי אבי עזב את הישיבה לא מכבר, עם נימה של ביקורת כביכול על הנהגת הישיבה?"
רבי אליעזר יהודה השיב בפליאה: "מה השייכות. מסתמא אתה יודע כי אצלי מסתובבים הרבה בני תורה ותלמידי-חכמים, ולא כולם רואים איתי עין בעין כל דבר וענין. למרות כן אני מכבד ומוקיר את כולם, את כל הסוגים והמינים. כל מי שעמל ויגע בתורה ומחדש חידושים ובא להשמיע אותם באוזני, אני משתדל לתמוך בו כלכלית".
"כך גם מה שעשה אביך שנטש את הישיבה", הפטיר רבי אליעזר יהודה, "הוא עשה זאת רק משום שהיה סבור כי כך הוא רצון השם. אמנם אני מבין אחרת ממנו, אבל אין לי ספק כי הוא עשה זאת מתוך יראת שמים, ולכן אני מעריך אותו".
עוד ציין לי בנו של רבי מנחם, כי על אף שאביו עזב את הישיבה עם ביקורת מסויימת על התנהלותה, המשיך רבי אליעזר יהודה לשלוח לו משכורת מידי חודש בחודשו, באמצעות גיסו הגאון הצדיק רבי דב סוקולובסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ויראה', כדי שלא תמוט רגלו ויוכל להמשיך לשקוד על תלמודו הלאה מאין מפריע. כי ידע שנהג כפי שנהג מטהרת נפש ויראת שמים, ולכן הוא ראוי לכל הערכה!
בנו של רבי מנחם סיפר לי עוד, כי למרות שאביו היה סוער במזג רוחו, וחרד מכל סטיה מהקו שקיבל מרבותיו, חרד עוד יותר לכבודם של גדולי ישראל האחרים, ונזהר מכל סרך של זלזול בהם.
אני עצמי הייתי נוכח פעם, כאשר נכנס רבי מנחם בליל שבת קודש להתפלל בבית כנסת מסויים בירושלים, שם קבע את מקום תפילתו, ובו התפללו עוד רבים מחבריו בהשקפה. לפתע הוא ראה מאן דהו מרהיב עוז לחלק כתבי פלסתר, מלאי זלזול וליצנות כנגד אחד מגדולי הדור. הוא שאג עליו כארי, שאגותיו האיומות הרעידו את כל הנוכחים: "עוד פעם אחת שזה יקרה, אני אדאג לסגור את בית הכנסת על מנעול ובריח!" – אמר בנחרצות.
חבריו היו בטוחים כי הוא שותף מוחלט איתם לדרך, אך נוכחו לראות כי הוא איתם בדעה אחת רק כאשר אין הפעולות גובלות בזלזול כנגד גדולי הדור.
זכות וטהרת לבבו של הרבי מסאטמאר
מורי ורבי הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל סיפר, כי בצעירותו סמוך לנישואיו, כאשר גר בשכונת 'בית ישראל' הירושלמית, התאכסן שם בשכונה במשך תקופה ממושכת הרבי הגאון הקדוש בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זצ"ל. כידוע צדיק מופלא זה נשא בעוז ובגבורה את רוח המלחמה כנגד הציונות ומוסדותיה, וניהל מאבק איתן לא להיות שותף בה וליהנות מתקציביה.
רבי חיים היה עולה מידי פעם לבית מדרשו, לחזות בשגב עבודתו בקודש, ופעם כאשר בא ביום הפורים, היה הרבי מסאטמאר שתוי ומבושם כהוגן, וכשנכנס יין יצא סוד, פנימיותו התגלתה. למרות שכל השנה לבש רוח קנאות ודיבר בחריפות, כנגד כל מי שלדעתו סטה מדרך רבותיו, בסתר ליבו ראה רק טוב על עם ישראל, והרבה להמליץ טוב על כולם. לא קטרג על שום עדה וחוג, אלא אדרבה בירך את כל הבאים בצל קורתו בחום, בטוב לב וסבר פנים יפות.
"ראו בבירור", הפטיר רבי חיים בהתפעלות, "כי המלחמות שניהל לא נבעו אצלו חלילה ממידות רעות, רגזנות או כעס וכדומה, אלא מטוהר נפש נשגבה".
אצל הרבי מסאטמאר היתה תופעה מאוד מעניינת; אותם חילוקי דעות על שיטה ודרך, שהיו קיימים בינו לבין גדולי ישראל האחרים, מעולם לא העיבו כל עיקר על עצם ההערכה וההוקרה שרחשו לו אותם גדולי ישראל אשר עמדו על טיבו, ורבים מהם העלו על נס את היותו איש צדיק אמיתי, ואישיות סגולית ומקיפה. עמוד אש בתפילותיו הלוהטות ועמוד צדקה וחסד.
הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד ה'עדה החרדית' בירושלים, ציין כי שמע פעם מפה קודשו של הרבי מסאטמאר, כי למרות שהנהיג את דעותיו ושיטתו באמיצות וזקיפות קומה, ולחם בעקביות ובעוז ללא חת ומורא, כדי להעמיד בבהירות את שיטתו ודרכו, הקפיד מאוד שלא לבזות ולחרף את האחרים, ומעולם לא דיבר ברבים כנגד שום גאון וצדיק שאחז אחרת ממנו.
כך היה גם כאשר ביקר בארצות הברית, הגאון החסיד רבי יעקב העניך סֶנְקֶבִיץ' זצ"ל, ראש ישיבת 'שפת אמת' גור, לצורך מגבית שקיים לטובת ישיבתו. הוא נכנס אל הרבי מסאטמאר רק על מנת להתברך, וכלל לא העלה על דעתו לבקש מהרבי לתמוך כספית במגבית. אך טרם עזב את החדר הוציא הרבי מכיסו תרומה הגונה, מסר לראש הישיבה, ואמר: "זה עבור ישיבת גור".
לגבאי שתמה על כך, השיב הרבי: "וכי מה לומדים שם ב'שפת אמת' מתמטיקה? פוליטיקה? לומדים שם תורה וגמרא, ומדוע לא לתמוך בהם?!".
אני נזכר שכאשר הגיע הרבי מסאטמאר לביקור בארץ הקודש, כמדומה בשנת תשכ"ה, נכנס אבי מורי זצוק"ל, לבקר באכסניה שלו בבני-ברק, והרבי קיבלו במאור פנים ובחום.
הרבי שאל את אבא: "מה מעשיו?", ואבא השיב: "מחנך". התעניין הרבי: "היכן?", ואבא נמנע מלהשיב. הרבי בפקחותו הרבה, הבין כי הסיבה שאבא לא משיב לו, כיון שהוא עובד במוסדות 'החינוך העצמאי', אשר כידוע הרבי לא היה מרוצה ממסגרת זו, בגלל שנטלה תקציבים מהמדינה, ומיד אמר: "מדוע אתם מתביישים במקום עבודתכם? הרי אני באופן אישי יכול לקחת אחריות להקים מוסדות על טהרת הקודש בירושלים ובבני-ברק, אבל המוסדות היכן שאתם עובדים – לוקחים אחריות על כל ערי הפיתוח – מדן ועד באר שבע… ודאי יש להם הרבה זכויות!".
הרבי הוציא מכיסו סכום כסף מכובד, והעביר לאבא כדי למסור להנהלה.
למדים אנו, כי למרות שהיה הרבי מסאטמאר בוער כאש לכבוד שמים בכל מאודו, כאשר פנו אליו אנשים בבקשה שיסייע להם בענייני צדקה חסד, הניח את השקפתו בצד ופעל עם רגש יהודי חם שפעם בו, מבלי לבדוק בציציותיו של במבקש, לאיזה חוג הוא משתייך ובאיזו השקפה הוא דוגל.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')