"איש אשר רוח בו", (כז יח)
הרה"ג רבי ליפא ישראלזון שליט"א, בן להבחל"ח – חתנא דבי נשיאה, הגאון רבי יוסף ישראלזון זצוק"ל, אשר זכה לעמוד ולשמש לפניו, ולחזות בעבודתו בקודש, מספר ממה שראו עיניו. כמי שידיו רב לו בעולמה של תפילה, פותח הרה"ג רבי ליפא שליט"א בתיאור מעבודת התפילה של זקנו הגדול:
"אין ספק שמי שהיה לידו בעת התפילה, עמד משתומם לנוכח העקביות והשליטה העצמית שלו מלוותר לעצמו על קוצו של יוד בכוונה בתפילה, בדקדוק דיני התפילה, והכל בשמחה ורוממות גדולה.
"תפילתו של סבא זצוק"ל הייתה כבן המתחטא לפני אביו, ברוגע ובריכוז רב, כמונה מעות. היו מקומות שהתחנן בהם 'כמי שעומד בשמים' (כלשון הרמב"ם תפילה פ"ה ה"ד), דומה כמי שמבקש ומתחנן על חייו: 'פתח ליבי בתורתך' 'והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך". התחנונים היו נשמעים כמי שנאמרים בפעם הראשונה בחייו.
"בתו הרבנית אויערבך ע"ה סיפרה לנו, כי במשך ארבעים שנה, בהן שימשה אותו מקרוב ועקבה אחר תפילותיו, הבחינה כי מעולם לא שכח 'רצה' או 'יעלה ויבוא'. אני הקטן יכול רק לתאר מה שראיתי בעצמי, בהתבונני מקרוב על התפילה של סבא זצוק"ל, ואספר על פעם אחת מאותן פעמים":
כשסיפרתי על כך ליבלחט"א, דודי רשכבה"ג מרן שר התורה הגרח"ק שליט"א, זלגו עיניו דמעות
היה זה בעשרת ימי תשובה בשנה האחרונה, מרן היה בחולשה שאין לתארה. אמנם אח"כ שב מעט לכוחותיו, עד שאושפז בחודש שבט, אך בעשי"ת דאגו שמא… ערב אחד מאותם לילות קדושים של עשרת ימי תשובה זכיתי להיות לצידו, ובעת שהתפלל מעריב היה נראה כי יש לחשוש בכל רגע שהוא עומד להתעלף.
קודם 'שמונה עשרה' הוא רצה לעמוד לתפילה (הוא היה סבור שה'עמידה' היא מעיקר השמו"ע- 'תפילת העמידה'). בשל מצבו הקשה, ניסיתי להניא אותו מהרעיון, אבל הוא לא ויתר. כמובן שסייעתי לו להתרומם, והשענתי את גופו הטהור כולו על הסטנדר שלידו, ובמקביל התכופפתי לכיוונו, והוא זי"ע נשען גם עלי. הוא רעד כולו מרוב מאמץ, וכך התחיל שמו"ע. התפילה נאמרה מתוך אפיסת כוחות, והטיתי אוזן לשמוע בכל הוספות התפילה- בזכרנו לחיים, המלך הקדוש, המלך המשפט, וכתוב לחיים- בכל אלו לא טעה כלל. נדהמתי למשמע אוזן, ולמראה הריכוז וכוח השליטה.
בימי הסליחות שלפני ר"ה, היה הסבא חלש מאד, ושאלתי אותו האם הוא מעוניין לומר סליחות לפני התפילה. הוא השיב "השנה אני פטור, כי אין לי כוח לכוון, וסתם לומר בלי לכוון – אין זה שווה כלום". אגב, כשסיפרתי על כך ליבלחט"א דודי רשכבה"ג מרן שר התורה הגרח"ק שליט"א, זלגו עיניו דמעות, והוסיף: "ראיתי את מרן החזו"א לאחר שעבר ניתוח, שהיה מאד חלש, ובימים הראשונים אפילו ברכת 'שהכל נהיה בדברו' קודם השתיה לא היה יכול לומר, וחלף חודש ויותר עד שיכול היה לברך את כל הברכות, (שכן אמירת הברכה בכוונה, לפני מלכו של עולם, נטלו ממנו כוחות גוף ונפש והיו מסוכנים לבריאותו הרופפת). אך הנהגה זו – אמר מרן הגרח"ק – שייכת רק לגדולים כמו מרן החזו"א וכמו ה'שווער', שהיו מכוונים בכל ליבם, אבל אנחנו שלא מכוונים כל כך, אין לנו את ההיתר הזה".
הרב ליפא ישראלזון שליט"א ממשיך ומספר מאשר ראו עיניו:
"בשעתו, כאשר עבר ניתוח לב והיה חלש מאד, שהיתי פעם אחת לידו ב'טיפול נמרץ'. המקום הכביד עליו מאד, והוא רצה לצאת משם, מאחר שכל העת יש בחדר תאורה, והאחיות מדברות, ולא היתה לו אפשרות לישון כדי לאגור כוחות. לילה אחד לפני שיצא משם עמדתי לצידו בעת חולשתו הנוראה. הבחנתי כי אינו ישן, והגשתי לידיו ספר עובדות שנשמעו מפי אחד מגדולי ישראל. הוא עיין בו, אך לא היה לו כוח אפילו לדפדף, אני דפדפתי, וכך הוא עיין בספר. אח"כ הוא עצם את עיניו הטהורות, אבל עדיין ראיתי כי אינו ישן כלל. הוא היה מחובר לחוטים וחוטי חוטים וצפצופים וכו', וממילא לא נרדם עד הבוקר. הבחנתי בכך להדיא, כיון שמפעם לפעם הניע את אצבעותיו אנה ואנה, כמהרהר בסוגיה…
"בבוקר שאלתיו: 'נכון שסבא לא הצליח לישון?' הוא ענה בחיוב. המשכתי: 'האם סבא מצליח לחשוב בלימוד בכזו חולשה?', והשיב בזה"ל: 'אם אני לא ישן, כל הזמן אני חושב בלימוד'. שאלתי שוב: 'ומה יעשו אנשי העולם שלא יכולים לחשוב בלימוד, שהתורה אינה מונחת כך במוחם?' סבא הגיב בצער: 'אכן נעבאך, מה הם יכולים לעשות בימים כאלו, מסכנים'. סיפרתי אחר כך את הדברים הללו בהתפעלות ליבלח"ט דודי מרן שר התורה הגרח"ק שליט"א, כיצד העיד הסבא זצוק"ל על עצמו שכל רגע חושב בלימוד, אך מרן שליט"א השיב לי בתמיהה, כאינו מבין את התפעלותי: 'ומה אתה רוצה שהוא יחשוב, על ציבעלע און אייער [על בצל וביצים]?'…"
***
לפתע הבחנתי כי עיניו של מרן הגראי"ל דומעות. שאלתיו "האם ראש הישיבה לא חש בטוב?" ואמר: "חלילה". "אם כן מדוע הדמעות?"
כתובת ביתה של משפחת ישראלזון, הלא היא רחוב חזון איש 5, בבית הגדול ששיכן שם את שמו גם רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. "רבות נכנסתי למרן הגראי"ל זצוק"ל, שהיינו שכניו, וכיוון שידע שאנחנו הנכדים משמשים במשמרות בבית הסבא מרן הגרי"ש, תמיד כשפגש אותנו היה ממהר להתעניין, מה ראינו אצל סבא. פעם אחת סיפרתי לו כי בליל אמש בהיותי בביתו של סבא, המתנתי עד שיקום ללימוד, כדרכו ללמוד מהשעה 2 עד 6 בבוקר, וסייעתי בידו לשבת ולהתחיל ללמוד.
"אח"כ כאשר כבר החל ללמוד, התיישבתי בחדר הסמוך עם גמרא פתוחה ושמעתי ממנו שיעור בפרק 'כל הבשר', קטע אחרי קטע, הוא למד את הגפ"ת וגם את הראשונים בסוגיה במשך 4 שעות, ותיארתי באוזני מרן את הלימוד שלו בקול ובנעימה.
"לפתע הבחנתי כי עיניו של מרן הגראי"ל דומעות. שאלתיו 'האם ראש הישיבה לא חש בטוב?' ואמר: 'חלילה'. 'אם כן מדוע הדמעות?' אמר מרן הגראי"ל בגילוי לב נדיר: 'אגיד לך, גם אני הייתי מתמיד (בענוותנותו התבטא 'הייתי'), אבל יותר משצריך כוחות נפש להיות מתמיד, צריך כוחות עצומים בשביל שהלימוד יהיה בקול גם כן. אומרים שמרן החפץ חיים היה לומד כך, אבל מאז מרן החפץ חיים לא שמעתי על עוד מי שיכול היה ללמוד כך עד זקנה, ואני מתפעל מאד', אמר ובכה…"
דבר ידוע הוא, שחוקיו וסדריו של מרן הגרי"ש זצוק"ל היו חוק בל יעבור
אכן כן, אך לא זו בלבד: גם הפסקת הלימוד על מנת לסייע לאנשים – היתה בסדר מופתי ובזמנים קבועים. סבא חתך מחייו ומתורתו למען הכלל והפרט, למרות שהיה לו קשה מאד. עולה בזכרוני אפיזודה מעניינת שחוויתי לפני 34 שנה בדיוק, בימי חודש אב, הימים שבהם לא התקיימה קבלת קהל, ומרן זצוק"ל יכול היה אז ללמוד ברציפות גמורה.
היה זה ביום שהתארס בנו הצעיר של דודי מרן שר התורה שליט"א, הלא הוא הגאון רבי יצחק שאול שליט"א, עם בת הגר"ב קורלנסקי זצוק"ל, (ונכדת מרן רה"י הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל). היה זה בתחילת חודש אב תשמ"ו. האמא, הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה, הגיעה לירושלים בצהריים לפני האירוסין, עם החתן ר' יצחק שאול לבשר לסבא על האירוסין. הם הגיעו לבית, אך סבא לא היה בבית. בדרך כלל היה שב מתלמודו בשעה אחת בצהריים, אך הפעם עדיין לא שב.
סבתא, הרבנית אלישיב ע"ה, אמרה לבתה הרבנית קנייבסקי ע"ה, שכיוון שבימים אלו אין כלל קבלת קהל, אולי החליט היום להמשיך ללמוד, וישוב יותר מאוחר. הם המתינו זמן ממושך, אך סבא לא הגיע. סבתא ביקשה ממני שאלך ואקרא לו מבית הכנסת. הלכתי לראות אולי הוא במנחה ב'תפארת בחורים' – אך לא. הלכתי לביהכ"נ 'אהל שרה', המקום שבו למד בשעות הבוקר כשהוא נועל את עצמו בפנים, ודפקתי על החלון ליד מקום מושבו הקבוע (שהרי לא היה לנו מפתח, ולעיתים נדירות היתה אפשרות להיכנס אליו לשם), אולם החלון לא נפתח וגם לא שמעתי את קולו. דפקתי חזק יותר, ואין קול.
אמרתי לעצמי שאולי בזמן שאני באתי לכאן, הוא הלך הביתה מהדרך המקבילה וכבר נמצא בבית. חזרתי הביתה – אך סבא לא נמצא. בדיוק הגיע הגר"י אפרתי שליט"א, וגם הוא כבר החל להיות מודאג, הלכנו לחפשו במקביל – הוא ל'תפארת בחורים' ואני ל'אהל שרה' ולא מצאנוהו. סבתא בקשה ממני, אפוא, ללכת ולקחת את המפתח מהגבאי של 'אהל שרה' על פי בקשתה המיוחדת, כיון שאולי קרה לו משהו.
עשיתי מיד כדבריה, פתחתי ונכנסתי, והנה אני רואה את סבא זצוק"ל יושב בפינה אחרת, לא במקום הקבוע, שקוע בלימודו. רק כאשר נגעתי בו קלות הוא התעורר מתלמודו, ולאחר ששמע על האורחים ובקשת הסבתא שיגיע הביתה לכבוד הביקור, נענה וקם ושב לביתו. שכן תמיד היו לו זמנים קבועים, אבל כאשר לא היתה 'קבלת קהל' נתן בשמחה רבה לזמן הלימוד 'לתפוס' גם את הזמן הזה. שאלתי אותו בדרך "דפקתי כל כך חזק, סבא לא שמע כלום?!", והשיב שאכן לא שמע כלום.
לא 'להתפלל דפים'…
אולי שמעתם הדרכה מפי מרן זצוק"ל בדרכי הלימוד?
לגבי 'עיון' ו'בקיאות', שמעתי לאחרונה מכלי ראשון – פלוני ת"ח ששאל את סבא כיצד למד בהיותו אברך צעיר – בקיאות או עיון? הסבא זצוק"ל הגיב: "מה זה בקיאות, ללמוד הרבה דפים ולעשות מערבולת בראש? זה לא לימוד… עיקר הלימוד שיהיה ברור". הוסיף התלמיד ושאל "אולי בקיאות זה לימוד הגמרא רק עם שיטת ראשונים אחת, ועיון זה לימוד הגמ' עם כמה שיטות?" והשיב: "יכול להיות, אבל העיקר שיהיה ברור!".
פעם התבטא סבא, לאחר שהוזמן לבחון באחד הכוללים שסיים את הש"ס, ש"שלושה מהאברכים הבינו מה שאמרו, אבל כל השאר 'התפללו דפים'"…
סיפרו לו פעם כי נותר כסף מסכום שהוקדש למפעל 'אבות ובנים', וישנה הצעה לייסד בכסף הנותר חברת 'גירסת משניות' לילדים. התבטא הסבא "'גירסה?!' בגלל שנשאר כסף אתם רוצים לקלקל ילדים ולהרגיל אותם לומר מילים בלי להבין? במקום זה תשאלו אותם כמה הלכות יש בכל משנה, שיבינו מה שמדברים!".
מעין זה, שאלוהו פעם מה עדיף לעשות לעילוי נשמת– ללמוד מעט ובהבנה, או הרבה פרקים משניות במהירות? והשיב: בוודאי מעט ובהבנה.
"סבא, מרן זצוק"ל", נזכר רבי ליפא שליט"א, "היה מתמוגג ממתיקות בעת לימודו, כידוע, ולפעמים היה חוזר על משפט אחד בסוגיא שוב ושוב בשמחה ובמתיקות, כמי שמתענג על מעדני עולם. אחי הגרא"צ שליט"א סיפר לי, כי פעם באמצע הלילה ספר הוא יותר משלושים פעמים(!) שהסבא חזר ואמר לעצמו בניגון – לאחר שסיים ללמוד קטע ברי"ף: "ואם הרי"ף לא מביא את זה, הרי, שהוא לא אחז מזה להלכה", הרהר לעצמו בנידון כמה שניות ואז ניגן שוב "ואם הוא לא הביא, סימן שהוא לא אוחז מזה", כך יותר משלושים פעמים.
"שנה אחת, כמה ימים לפני פסח, ביקש הוא שלא יכניסו אף אחד לחדרו. סיפר לי אחד התלמידים שליט"א, כי הציץ לראות מה הוא עושה, וראה שפתח את המשנ"ב הלכות פסח, בהלכה של שלושים יום קודם החג, ולמד אותה במתיקות כמו דבר חדש לחלוטין. מה ראה שם ועל מה כל כך התענג בהלכה זו, אינני יודע, אבל ראינו שהתחיל מתחילת הלכות פסח בגישמאק עצום".
בכל צרתם לו צר
מרן זצוק"ל חי מאד את עולמו הפנימי בבדד והשקט. לא ניכרו עליו אותות התפעלות כמעט בשום מצב. אתם ראיתם אותו כן במקרים שהוא נתן דרור לרגשותיו?
אכן רגשותיו של סבא זצוק"ל היו כבושים מאוד, ובמקרים רבים היה נראה כמגיב בקרירות, אך מי שידע להבחין ראה הרבה פעמים את תחושתו על פניו. כגון כאשר היה שומע בשורה רעה ל"ע, החווירו פניו כסיד והחריש בדממה מוחלטת. היה מאוד עירני לסביבתו. בכלל, הרי לא היתה אצלו פסיעה בחיים ללא חשבון, ובכלל זה הזהירות מכל פגיעה בזולתו.
כאשר התייעצתי על קשיים שהיו לי, היה מייעץ בקצרה ומברך, אבל גם כאשר חלפו כמה חודשים ואני כבר שכחתי מהעניין היה מתעניין לפתע: "ליפא, נו מה קורה בענין ההוא?" והייתי משתומם, כי מבחינה חיצונית היה נראה שבקושי היטה אוזן. על מידת הבין אדם לחברו של סבא זצוק"ל והזהירות בממונות כבר כתבתי עלי ספר 'עמודו של עולם', אך בכל זאת אספר מה שעולה בזכרוני כעת.
כל מי שפעם נכנס לבית מרן זצוק"ל, זוכר שהיה זה בית קטן, וחלק ניכר מכותלי הבית כוסה בארונות אשר הכילו מאות ספרים, ביניהם רבים שניתנו או נשלחו על ידי מחברים שונים בני זמנינו, עד שנוצר צורך להוסיף עוד ארון ועוד ארון, והבית כמעט נראה כמחסן ספרים.
פנינו אליו פעם אחת בשאלה, מדוע הוא משאיר בבית את כל הספרים הרבים, שבוודאי אינם חלק מסדר לימודו? הוא השיב: "אני חושש שמא אחד ממחברי הספרים יזדמן לביתי, ויווכח לדעת שהספר שנתן לי אינו נמצא, והוא עלול להיפגע". בשל כך, התמלא הבית על כל גדותיו במאות רבות של ספרים שונים.
***
'חמש דקות של בבא קמא!'
אנחנו מיטלטלים בימים טרופים. האם עולה בזיכרונכם איזו שמועה בענייני צרות הכלל ממרן זצוק"ל?
כמדומה שבעת שהיה נשאל "מה הרב אומר על המצב" – כזה או אחר, היה משיב: "כל אחד מכיר נגעי לבבו ויתקן מה שצריך, ותלמוד תורה כנגד כולם". זכורני עוד שדיברו פעם אודות כנס התעוררות וחיזוק, אמר מרן: "לפעמים בעת שעושים אסיפה ציבורית ומתכנסים, אכן הכינוס חשוב ונצרך, אבל אדם מרגיע את עצמו הייתי בכנס, והשתתפתי, הנה התחזקתי ועשיתי מה שצריך…" אך לא, כי את מה שהוא באמת צריך לתקן הוא עלול חלילה לשכוח, והרי 'לב יודע מרת נפשו' – את החלק הזה מוטל עליו לשפר ולתקן, ועל כך עליו לתת את דעתו".
בהזדמנות אחרת אמר פעם לתלמידו שליט"א: "אני רואה אנשים שכנראה אין להם שום עבירות. באים אלי עם בעיות ומצוקות, והם תולים בעבירות הדור או בעין הרע וכו', ולא חושבים על דברי חז"ל שאמרו: אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו".
אגב, כמדומה שברוב שנות חייו לא נהג לומר תפילת 'יום כיפור קטן', אבל בסוף ימיו, כאשר גדולי ישראל – והוא גופא בכללם – חתמו על איגרת הקוראת לומר תפילת 'יום כיפור קטן' מחמת ריבוי צרות שתכפו ובאו רח"ל, התחיל הוא עצמו להשתתף בתפילה זו.
באו פעם ממקום שבו אירעו כמה מקרים קשים, ושאלו מה לקבל על עצמם? הם מנו והציעו כמה דברים להתחזק בהם, אבל הסבא זצוק"ל אמר: "לא זה מה שחסר לנו, ולא זה מה שחסר לנו. מה שחסר לנו זה חמש דקות בבא קמא!", וסיפר להם שבעת שהיה בבית החולים [בשנת תשס"ג] קיבל על עצמו להאריך את השיעור בחמש דקות, ומאז היה השיעור מתארך בחמש דקות ולפעמים האריך בעשר דקות או רבע שעה. "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", הטעים הוא.
(מתוך מוסף יתד נאמן כ"ה בתמוז תש"פ)