איתרמי פעם, כד בדיחא דעתיה של כ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע, בשיחה פתוחה לאחדים ממקורביו, שאל אותם: "אילו רגעים, לדעתכם, היו הרגעים הנעלים ביותר בימי חיי עלי אדמות?!".
זה ענה בכה וזה ענה בכה, אחד ניסה לומר שלדעתו – היום הזה שרבינו השתדך עם בתו של כ"ק רבינו הזקן זי"ע בוודאי היה היום המאושר ביותר! השני ענה – כשקיבל רבינו הסערטיפיקאט (-אישור כניסה) להגיע לארץ ישראל בתחילת שנות המלחמה, אבל רבינו ביטל את דברי כולם, באמרו שאמנם היו אלו ימים נעלים ושמחים ביותר, אבל יש יום אחד שעולה על כולנה, ביום הזה הגעתי לתכלית חיי… ובלשונו: "הרגעים הנעלים ביותר בימי חיי היו, כשנלחמתי בגלי הים, והרגשתי שאלו הרגעים האחרונים בחיי, וראיתי שרק הקב"ה יכול לעזור לי, והרגשתי קירבה ודביקות עצומה בהשי"ת…".
היה זה ביום ט' תמוז, שנת תשכ"ו.
גם בשנה ההיא נסע רבינו למנוחת הנפש, כדי לאגור כוחות חדשים לימים הנוראים, רבינו שהה בחדשי הקיץ בערים שונות ברחבי הארץ, מתחילת חודש תמוז ועד אמצע חודש אלול, במשך החדשים הללו נסע רבינו לעיה"ק צפת, או לבית חלקיה וכדו', בימים הללו הוסרו מעליו טרדות ההמונים, לא קבלת קהל קבוע ולא ניחום אבלים ושמחות, ימים הללו היו בבחי' קודש קדשים, בהם עלה רבינו על יצועו בשעה תשע אחרי מעריב, וקם סמוך לחצות הלילה בין השעות 2-12 בלילה, והוגה בחלקי התורה הק' משוש נפשו, נגלה וקבלה, ועוסק בעבודת ה' בסילודין, בקדושה ובטהרה.
בשנה ההיא בחרו התלמידים בעיר 'בת-ים' למושב לו, בתוככי 'קרית באבוב' המתנוססת לתפארה, וזאת מחמת שמחוצה לה נמצא הים הגדול, ומשום צרכי רפואה, שסבל אז מאד על רגליו, המליצו לו הרופאים ללכת אל הים, כי גלי הים טובים מאד לזרימת הדם.
באחד הימים נסע רבינו לים, וגם רצה אז לטבול טבילה לשם טהרה. הוא חיפש אחר מקום שקט לחלוטין וריק מבני אדם, ושני הבחורים שליוו אותו – ר' איצקע כהן ז"ל, ויבלחט"א ר' יהושע ווייס, מתלווים מאחוריו, ואוחזים בו בחבל עב, ורבינו יורד לתוך הים.
לפני כן, גם הבחין רבינו בפלוני אלמוני שהגיע למכור את מרכולתו שהיתה בידיו. ורבינו – כדרכו עשה חשבון לעצמו שבודאי הלא הכל מושגח בהשגחה פרטית, ומה שפלוני הגיע דוקא בשעה זו, גם זה בהשגחה עליונה, ובכן, אמר לו רבינו שהוא מסכים לקנות ממנו את סחורתו, אך בתנאי שיעמוד סמוך למים וישגיח עליו משך הזמן שהוא נכנס לתוך המים, לפקוח עין עליו על כל צרה שלא תבוא.
הלה הסכים, אחרי ויכוח קצר מצדו עם המשמשים על הסכום שהוא רוצה תמורת סחורתו.
לאחר כמה רגעים שרבינו ירד לים – "וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים". הים סוער וגועש, הגלים שמגיעים בדרך כלל לגובה של 3-2 מטר, התנשאו עתה לגבהים של 6-5 מטר…! רבינו נמצא בסכנה מוחשית כל רגע, כמה וכמה גלים אימתניים עברו עליו, ובכל גל וגל שעבר עליו נענע לו בראשו, וכמעט שהוא טובע למוות, כשהוא מרגיש שהנה גופו נסחף ונמשך כמגנט אל תוך המים… ה"י.
האלמוני שרבינו העמידו לשומר, הרים רגליו וברח בעוד מועד… והמשמשים גם הם היו בפחד גדול לחייו של רבינו, ועמדו אובדי עצות, חיוורים כסיד… המצב היה נורא ואיום, כששני המשמשים כמעט היו אבודים בעצמם לתוך המים… ר' יהושע ווייס היה קשור עם חבל בידו לידיו של רבינו, והחזיק עצמו בשפת הים, ור' איצקע נשאר מבחוץ לשמור, אך גם שניהם נקלעו לתוך הסכנה האיומה.
רבינו ראה את המצב, והבין שאין שום דרך ומנוס להינצל בדרך הטבע… הרים עיניו לשמים והתחנן במר נפשו כי באו מים עד נפש, וצעק בקול: "רבונו של עולם, קיינער קען מיר נישט העלפן, נאר דו אליין קענסט מיר העלפן!". – אף אחד אינו יכול לעזור לי, רק אתה לבדך – "הושיעני כי באו מים עד נפש… אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה".
מיד בגמרו את דבריו, פתאום הרגיש באיזה כח עליון, כעין יד האוחזת בו, וכהרף עין מצא את עצמו על שפת הים, כל עוד נשמתו באפו.
מאז נהפך אצל רבינו הסיפור כ'סיפור חיים', תמיד היה מתרפק על אותם רגעים שהיה כבר כמעט תחת המים, כשברגעים האחרונים ממש אפילו לא צעק וידוי ושמע ישראל, אלא צעק בכל כוחו: "ט-א-ט-ע, קיינער קען מיר נישט העלפן, נאר די קענסט מיר העלפן, ה-ע-ל-ף מיר!!!"
פעמים אין-ספור חזר רבינו הקדוש זי"ע על הסיפור, ביחיד וברבים, כשלפעמים התבטא שאיזה כח עליון הפליט אותו החוצה, ופעם אחת נפלט מפיו הטהור: "שרו של ים אחז בי ומשך אותי החוצה"!
רבינו סיים אז את דבריו באומרו, שאילו היו מבקשים מהקב"ה באמת ובתמים מעומק הלב, כפי שהוא ביקש אז, בוודאי שהיו ניצולים מכל צרה וצוקה. (גל' קנין תורה)
('אור לישרים', הובא ע"י הרב פנחס זרביב, למעשה)