ביקש החזון איש: "ספר לי עליהם. רצוני לדעת במה זכו בכזה בן"
סיפר הרב גדליה שוורץ זצ"ל מארצות הברית,
שפעם נכנס אל מרן החזון איש זצ"ל כשרבינו מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א, יצא מחדרו. כששמע החזון איש שרבי גדליה היה בלונדון, התענין: "האם הכרת את הוריו של הבחור שיצא מכאן?!"
ענה: "כן, הכרתים היטב!"
ביקש החזון איש: "ספר לי עליהם. רצוני לדעת במה זכו בכזה בן".
ענה: "פעמים רבות ביקרו אצלו נצרכים בבית מסחרו, והיה נוהג להכניס לכיסיהם כסף כדי שלא ירגישו ויתביישו, העניק להם 'מתן בסתר'."
שמע החזון איש וביקש: "ספר עוד!"
סיפר: "הייתי שם בעת חוליו של אביו. הוא ביקש שיתרמו סכום כסף לצדקה, לרפואתו. נדבו הנוכחים סכום כסף רב מאד 'בעבור שרבי אשר יקום ויבריא מחליו.
כששמע, ננער רבי אשר. התיישב במיטת חליו, והרעים בקולו: "לא עושים תנאים עם הקדוש ברוך הוא הטוב והמיטיב! אתם תתנו בלי כל תנאי. והוא יעשה כרצונו וירחם עלי"!"
כשמוע החזון איש אמר: "דיינו, איני צריך לשמוע יותר, די לי בכך כדי להכירו, ולהבין מדוע זכה בכזה בן!".
*
מורי ורבי הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל אמר, שאם אין לבני הישיבה כסף לעשות בו צדקה, אין הם פטורים מחובת החסד, והם יכולים לקיימו ברוחניות. והנהיג שבני הישיבה מקדישים שעה ביום לעזור לאחרים בלימוד.
וראיתי מתלמידי הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל שאמרו בשמו, שכשם שצדקה בממון גורמת לבעליה להתעשר, אף ברוחניות כן, ואם מפריש מעשר מזמנו לחלוק כשרונותיו וידיעותיו עם אחרים, יזכה להתעשר שבעתיים ברוחו!
(מתוך הגדה של פסח 'ויגד משה')
זוג שווה אלפיים אך לעגיל אחד אין שום ערך
הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א:
משה ואהרן מהווים סמל לדורות בהנהגה בין אחים גדולים. אהרן היה הבכור והיה גדול בנבואה ממשה, כפי שאמר הקב"ה למשה: "ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות ז, א). מכל מקום משה רבינו הוא שעלה למרום להוריד את התורה, התוכח עם המלאכים ואף ניצח אותם!
למרות התפקידים השונים שקיבל כל אחד מהם, היו אוהבים ביותר זה את זה, ולא היתה ביניהם שום קנאה ושום שנאה. הכתוב כותב את שמותיהם בסדר שונה – לפעמים "הוא משה ואהרן", ולפעמים "הוא אהרן ומשה", לומר שהיו שווים, כיבדו זה את זה, ולא הרגישו מעלה יתרה אחד על חברו.
מהראנ"ח, הלא הוא רבי אליהו בן חיים מגדולי חכמי קושטא, סיפר כי באו לפניו שני סוחרי יהלומים שישפוט ביניהם. שטח האחד את טענותיו: רעי הסוחר נסע לאמסטרדם, מסרתי לו זוג עגילים בשווי אלפים דינרי זהב, ביקשתי ממנו למכור אותם, והבטחתי לו כי כל רווח שיצליח להשיג מעבר לאלף ושמונה מאות דינרי זהב – יהיה שלו.
בפועל נסע הסוחר, הציע את העגילים למכירה, וגרם להתלהבות גדולה. אנשים הסכימו לשלם לו אפילו שלושת אלפים דינרים תמורתם, אלא שהכל תלוי במזל, ואפילו עגיל התלוי באוזן, כשבא להעביר את הסחורה לידי הקונה, התברר לו שעגיל אחד נעלם ואיננו.
הקונה, כמובן, ביטל מיד את הסכמתו לקניה והסוחר התייאש ממציאת העגיל השני. איך יוכל לדעת היכן אבד לו? כששב לביתו ניגש תכף ומיד לבית ידידו, סיפר לו על האבדה הגדולה, החזיר לו את העגיל שבידו, ונתן לו אלף זהובים תמורת העגיל שאבד.
התרעם הלה: אלף בלבד? מה אוכל כבר לעשות בעגיל אחד? וחברו טוען לעומתו: אתה הוא שאמרת לי במו פיך ששוים הוא אלפיים דינרי זהב, ואם כך – כל אחד מהם שווה אלף.
כך באו שניהם לדין לפני מהראנ"ח, והוא הכריע כי על הסוחר לשלם אלף וחמש מאות דינרי זהב תמורת העגיל שאבד. הוא נימק את פסק הדין בכך שזוג שווה אלפיים אך לעגיל אחד אין שום ערך, מלבד האבן ומשקל הזהב שבו, ואת כל ההפרש צריך המאבד לשלם.
הרי לנו מציאות ה'זוג' מעניקה יופי וערך מיוחדים לכל אחד מן החלקים!
כיוצא בכך במשה ואהרן. כל אחד מהם הכיר בעובדה שהוא ואחיו מקבלים ערך מיוחד דוקא בשל היותם שניים! ערך זה לא היה מתקבל אם היו כל אחד לבד! מכך נבעה הערכתם זה לזה.
(מתוך דורש ציון )
וכי 'פוסק הדור' צריך לעיין בספרים?
זהירותו המופלגת של מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל :
ליהודי אחד בארץ ישראל היה שאלה בהלכה, והוא החליט להתקשר אל מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל לשמוע את דעתו בענין. הוא התקשר בשעה עשר בבוקר ולא שם לב שבארצות הברית השעה היתה שלוש לפנות בוקר.
הגר"מ פיינשטיין ענה לו, וללא הקדמות האיש שאל את שאלתו וחיכה לקבל את תשובתו של ר' משה. אבל במקום לענות, התנצל ר' משה וביקש ממנו להישאר על הקו לכמה דקות.
חשב האיש לעצמו, וכי 'פוסק הדור' צריך לעיין בספרים? הרי כולם יודעים שר' משה יודע את כל התורה כולה ומשיב מיד אפילו על השאלות הכי סבוכות!
אחרי חמש דקות חזר ר' משה לטלפון, וקבע את דעתו בשאלה, וביאר לשואל את המקורות והדרך שהביא אותו לפסק ההלכה. ואז להפתעת השואל שאל אותו ר' משה לשמו, ולכתובת שלו בארץ ישראל. היהודי לא הבין למה פוסק הדור צריך את המידע הזה, אבל בלי להסס הוא אמר את שמו ואת כתובתו. לאחר שבוע הוא קיבל צ'ק בדואר מר' משה, ועם הצ'ק היה פתק הסברה, וכך כתב לו ר' משה זצ"ל:
"כשהתקשרת אלי בשלוש לפנות בוקר, לקחתי זמן ליטול את ידי ולומר ברכת התורה לפני שעניתי לך. אף על פי שאני יודע שהיית מוכן לשלם על השיחה, אני רואה את עצמי אחראי לזמן שעיכבתי אותך על הקו, שלא היה אלא לתועלת שלי – כדי שלא אדבר דברי תורה בלי לברך, לכןאני שולח לך צ'ק על בערך חמש דקות של שיחה בינלאומית".
(מתוך אוצר פנינים ועובדות מרבותינו ע"פ "לפניו נעבוד" עמו' תקכ"ז)