את המעשה דלהלן שמעתי מפי המגיד הנודע, הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל.
בבני ברק היה חי בדור שלפנינו זקן ישיש אחד, הנקרא "רבי דוד דער מתמיד", שהיה מתמיד גדול ונפלא ושקדן עצום בניצול כל הרגעים בשלימות. עד כדי כך הגיעה מידת התמדתו בתורה הקדושה שלא היה בא לביתו ולמשפחתו כי אם לכבוד שבת קודש, וכל ימות השבוע היה אוכל וישן בבית המדרש ברוב התמדתו, כי לא רצה להפסיד את זמן ההליכה לביתו חזרה וכו' [וזה היה בהיותו בגיל שמונים בערך, כאשר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל הכירו].
פעם שאלוהו כיצד זכה להגיע למדרגת אהבת תורה נפלאה כל כך, שבגיל זקנה ושיבה, כשכבר אין כוחו עמו, הוא יושב ושונה בהתמדה נפלאה כמו בחור צעיר?
פתח רבי דוד המתמיד וסיפר: בנערותי למדתי בישיבת 'וולוז'ין' המעטירה אצל הגאון בעל "בית הלוי" זצוק"ל. באותם ימים לא היה לי חשקת התורה כלל וכלל, לא אהבתי ללמוד, ולא מצאתי בזה כל ענין; רק הייתי מסתובב בריקנות ומשוחח עם בחורים על דא ועל הא, הכל הייתי עושה, רק לא ללמוד…
יום אחד הזמין אותי ראש הישיבה -הגאון רבי יושע בער – לשיחה נוקבת. הוא טען בפני לאמור: "הלא תדע כי איתא בגמרא (ברכות ו.) שאפילו יחיד שיושב ועוסק בתורה – שכינה כנגדו ,שנאמר (שמות כ, כ) 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. אם כן, בכל פעם שהנך פותח את הגמרא, הרי באה השכינה הקדושה לשבת עמך, ונעשית לך חברותא; גם הקב"ה פותח את הגמרא לעומתך; כאשר הנך סוגר את הגמרא, הרי מוכרח השם יתברך גם כן לסגור את הגמרא כנגדך, ואין לשער גודל הצער שנגרם בזה לשכינה הקדושה! למה אתה מצער כל כך את השכינה?"
המילים המועטות הללו שדיבר עמי ה"בית הלוי" – סיים רבי דוד המתמיד – שנאמרו באש קודש מעומק נהמת ליבו הטהור, חדרו מאוד אל עומק לבבי ופעפעו בי כל הלילה. לא מצאתי מנוחה ומרוגע לנפשי. חילחלו הדברים מאד בתוכי, כיצד מצער אני כל כך את השכינה הקדושה?! לאחר אותו לילה שהתהפכתי על יצועי בבכיות נוראות ובחרטה עמוקה, הרגשתי שהפכתי לאיש אחר לגמרי, ומיד למחרת רוח חדשה התעוררה בקרבי, ומאז לא יכולתי בשום אופן לעזוב הגמרא!
מאז ועד היום, כל ימי חיי מפעפע בי זה המוסר שהוכיח אותי הבית הלוי, אף עד ימי הזקנה ושיבה! בכל פעם שפותח אני את הגמרא מזכיר אני את מאמר חז"ל הנ"ל, שכל היושב ושונה – שכינה הקדושה פותח גמרא כנגדו, ושוב אינני מסוגל לסגרה…
אבי זצ"ל גילה לי מעט מסודות סדר לימודו
בלילה חורפי אחד קר וקפוא, כאשר כמעט לא יצא איש מביתו נכנסתי אצל אבי הגאון הצדיק זצ"ל בעל "מעדני השולחן", ומצאתיו יושב והוגה ביגיעה גדולה על חיבור ספריו. ברוב שעות היום והלילה לומד היה בלי חברותא, והיה כותב ומסדר את ספריו, וכשנצרך ללבן שאלות ועניינים סבוכים היו לו את החברותות שלו.
כאשר נסבה השיחה אודות מה ששאלתי ממנו, כיצד יכול הוא לשבת שעות על שעות בלי חברותא – גילה לי אבי זצ"ל מעט מסודות סדר לימודו, וכך אמר: "כאשר מתיישב אני ללמוד, יודע אני שהשם יתברך יושב עמי בעסק התורה, כפי שהעידו בנו חכמינו ז"ל הנ"ל בכל דבר שאני לומד ומסכם לעצמי הבנת הענין, סידורו וצורת עריכתו על גבי הספר, הרי אני כמתייעץ בדבר עם הקב"ה בכבודו ובעצמו היושב לנגדי כעת, ואז מרגיש אני אם השם יתברך מסכים עמדי בתורה זו או שאין זו תורת אמת! ובכן אינני יושב לבד כלל וכלל!!!"
*
לפני למעלה ממאה שנה, התקיים באחד מבתי הכנסת הותיקים שבשכונת שערי חסד שבירושלים קרתא דשופריא, שיעור לבעלי בתים. אחד מבני השיעור היה אדם מוזר מעט. הוא הגיע מרוסיה ללא שום מכר ומשפחה. בראותו שמתקיים שיעורי ומי בבית הכנסת התיישב לו בקצה השולחן. הוא לא הבין כמעט כלום ממה שלומדים, ועם זאת התמיד להגיע אל השיעור מידי יום ביומו. מתוך שלא הבין את החומר הנלמד היה נרדם וישן. ברם, תופעה מוזרה היתה אצלו, שמדי פעם בפעם תוך כדי מהלך השיעור היה נתפס בחרדה קצת, נרעד קלות, וממשיך בנמנומו. כך היה מתנהג ימים הרבה. אילו היה מתישב כך בישיבה בין בחורים, בודאי היו לועגים ומתלוצצים על התנהגותו המוזרה… אבל באותו שיעור ישבה חבורה חשובה של אנשים נכבדים ויראים ולא זלזלו בו חלילה. הם הניחו לו בהתנהגותו המוזרה, אף שהיה מאד לפליאה בעיניהם, על מה תופשת אותו חרדה ורעדה כזו מידי פעם ומדוע בכלל מקפיד הוא כל כך לבוא יום יום אל השיעור, כאשר בין כך ובין כך אינו מבין כלום?
ויהי היום, ושלג כבד מאד ירד בירושלים. היתה זו סופת שלגים בלתי נשכחת, המתרחשת אחת למאות שנים, עד שכינוה אנשי ירושלים בשעתה: "השלג הגדול והנורא". השלג נערם ברחובות לגובה רב, שיבר הרבה עצים וכו' ולא היה אפשרי כמעט לאת מן הבתים.
כמובן, שביום זה לא ההין איש לצאת מביתו. אף אחד מבני החבורה לא בא אל השיעור. מגיד השיעור, שהיה אדם ירא ושלם, עשה חשבון לעצמו, שמא בכל זאת יבוא מאן דהוא אל השיעור. הוא החליט שאסור לבטל קביעות שיעור, יצא מביתו והלך במסירות נפש, תוך כדי התבוססות מסוכנת בשלג, והגיע לבית המדרש. שם להפתעתו מצא אדם אחד בלבד שבא אל השיעור, הלא הוא מיודענו הנ"ל, שלא ויתר על שום יום בשנה לבוא אל השיעור, וגם אל השלגים היה רגיל כבר מימי שבתו ברוסיה…
מתוך שהיו שניהם לבד באותו יום, הרגישו התקרבות מיוחדת בינהם על שטרחו במסירות נפש להגיע אל השיעור, כאשר כל בית המדרש ריק. התפתחה ביניהם שיחה לבבית, שבמהלכה הציע מגיד השיעור בעדינות את פליאותיהם זו תקופה ארוכה: למה לו לבוא בכלל אל השיעור כאשר אינו מבין? ואם הוא כבר מגיע ומתנמנם – מה זו החרדה שנתקף בה מפעם לפעם?
בהפתח סגור ליבו סיפר האיש : אני נולדתי במלכות רוסיה הרשעה בעת שלטון הצער הרשע והאכזרי ניקולאי, ימח שמו. בזמני נהגה עדיין גזרת הצאר הידועה לשמצה, הנקראת "גזרת הקנטוניסטים", שהיו חוטפים ילדים רכים בגיל שבע או שמונה, קורעים אותם מחיק אימותיהם ולוקחים אותם לצבא הצאר למשך עשרים וחמש שנות שרות, עד ששכחו לגמרי את בית הוריהם ואת דבר יהדותם, והעבירום על דתם כדי שיהיו נאמנים אך ורק לצאר ולארץ רוסיה!
כמובן, הסביר האיש, לאחר שעברו רוב שנות ימי נערותי בריחוק כל כך מן היהדות, אינני מסוגל להבין מה שאני לומד, לכן אינני מבין את הנלמד.
אולם זכורני מימי שרותי בצבא, שמתוך שרצו לחנך את החיילים שיהיו נאמנים לארצם ולמולדתם, היו מעמידים אותנו לפתע בשורה, ועורכים לנו מבחן פתע… כאשר היו שואלים ובוחנים את שמות כל אנשי הקבינט והממשל הרוסי. אנו החילים היינו צריכים תמיד לזכור ולשנן שוב ושבו את כל שמות השרים והמיניסטרים, ואת כל עובדי הממשלה לפרטיהם, עד העובד הזוטר ביותר… והיה אם מישהו שכח שם אחד, או התבלבל בידיעת תפקידו המדויק במהלך המבחן, היה ענשו על כך חמור ביותר! לכן סיפר האיש, היינו משננים כל העת את שמות השרים וחברי הקבינט ואת תפקידיהם במשרדי הממלכה.
כשעליתי ארצה, והשתחררתי מעולה של רוסיה, ניסיתי להתחיל בלימוד התורה, אבל לצערי לא הבנתי כלום… אבל דבר אחד ענין אותי מאד, מי הם חברי הקבינט "שלנו"? מי הם אותם חכמים ושרים שהעמידו דת על תילה?! ומתוך שהורגלתי בצבא לשנן תמיד את שמות חברי הקבינט הייתי נמשך מעצמי לשנן גם את שמות חברי הקבינט שבגמרא הקדושה [להבדיל אלף אלפי הבדלות!] לכן בכל פעם שמוזכר שם של תנא או של אמורא בגמרא, אני ממש נתפס ברעד ובחרדה, ביודעי שזה האיש הוא מחברי הקבינט מקבלי ההחלטות 'שלנו', ואני נתקף ביראת הכבוד כלפי זה האמורא, כמו שהורגלתי. חדרה בנפשי יראת כבוד מיוחדת להזכרת שמותיהם של "חברי הקבינט" – התנאים והאמוראים הקדושים
כשזכו משתתפי השיעור לחגוג את מסיבת 'סיום הש"ס', מצא מגיש השיעור הנעלה הזדמנות טובה לספר את סיפורו של האיש. הוא הוסיף ואמר שהיה מוכל להחליף את כל הש"ס שהוא למד ולימד שיעור, עם הש"ס של אותו יהודי, מחמת גודל הנחת רוח שנעשה בזה למעלה!
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')