אחד מהערכים הקריטיים שעל ההורים להנחיל בבית, הוא הערך של אמונת חכמים.
הרמב"ן בפרשת במדבר (א, מה) מעורר תמיהה: מה הצורך בידיעת מספרם המדויק של בני ישראל? לאיזה עניין הדבר נדרש? הקב"ה הרי יודע בדיוק מה מספר בני ישראל, גם ללא שום מניין. ואם נאמר שהמטרה היא כדי שמשה ואהרן ידעו את מספרם המדויק של בני ישראל – לשם מה?
הרמב"ן מביא שני הסברים: האחד, להודיע חסדו, שבשבעים נפש ירדו למצרים, ועתה הם כחול הים. טעם נוסף שבו אנחנו רוצים להתמקד, ונעתיק את לשונו הזהב: "כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והנודע אליהם בשמו, יהיה זה לו בדבר הזה זכות וחיים… כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים"…
אנו מגלים כאן דבר נפלא: כל עניין ספירת בני ישראל היה רק כדי שיזכו להיזכר אצל צדיקי הדור; ממש כמו קופות החסד בימינו… הכול בעצם לשם הזכרת השם אצל צדיקים. הקב"ה רצה שכל אחד ואחד מעם ישראל יוזכר לטובה לפני אדון הנביאים.
יש כאן חינוך לעם ישראל מייד בעת התהוותם לעם: להעריך ולהוקיר את כוחם של צדיקים וגדולי תורה וכוח ברכתם. הדברים אינם נחלת חוג זה או אחר, אלא עניין הנוגע לכלל ישראל כבר מתקופת משה רבנו. כך אנחנו נכנסים לעניין חשוב, והוא החינוך לאמונת חכמים.
@ מציאות ושמה: ציות
חונכנו על היסוד שמבהיר כי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" קשורים זה בזה; האמונה בה' קשורה באמונה בצדיקי וגדולי הדור – במשה עבדו; זה ללא זה אי אפשר. ההיסטוריה הוכיחה, שכל אלו שזלזלו באמונת חכמים, ילדיהם כבר זלזלו באמונת ה' רח"ל, כך שאין בזה פשרות.
אנו אמונים על דברי חז"ל על הפסוק: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" – דורשים חז"ל: "אין לך אלא כהן שבימיך". אנו יודעים: "יפתח בדורו כשמואל בדורו". הזוהר הקדוש אומר כי איתפשטותא דמשה בכל דור ודור… הקב"ה הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו. לכל דור יש ניסיונות משלו, אתגרים וקשיים משלו, ובכל דור יש 'משה רבנו' שאותו צריך לכבד.
בנושאים אלו, כמו ברוב התחומים, ההצלחה בחינוך תלויה בעיקר בדוגמה האישית שאותה אנחנו מקרינים לילדינו. בית שיש בו הערכה לגדולי הדור, הוא בית שמגדל ילדים הספוגים באמונת חכמים.
כל הדיבורים למיניהם, הבאים למעט ולזלזל בציות לדברי החכמים, נובעים ממקום חלש, ממקום של רצון לילך בשרירות ליבי. אין כאן שום עניין אידיאולוגי, וחשוב מאוד שכל מי שסבור כי בהגיע האדם לגיל מסוים כבר אסור לומר לו מה לעשות, ידע לפחות מנין נובעת תפיסת עולמו.
ההיפך הוא הנכון. אחד היסודות ביהדות הוא הציות להלכה, לתורה ולדעת תורה בכל תנאי ובכל מצב; למרות הדעות האישיות, למרות חוסר ההבנה, ואפילו כשזה נראה לכאורה מופרך וחסר היגיון. עלינו להשכיל ולהבין שדעת תורה היא ההיפך מדעת בעלי בתים. לפעמים דווקא כשזה לא מסתדר עם השקפת עולמך, זה עצמו מראה שזו דעת תורה היונקת את מסריה ממקורות התורה; דעה שנבנתה מהמון שעות של חשיבה תורנית טהורה; דעה שינקה את סגנון החשיבה שלה מדפי גמרא רבים, מסברות רבות בראשונים ודיוקים רבים באחרונים.
כשלומדים הרבה, ומשתדלים לרדת לעומקם של דברים, להבין למה הרשב"א חשב כך, ומדוע הוא פירש את הסוגיה באופן שונה ממהלך הריטב"א, מקבלים דעת תורה. מוח שמתייגע להבין מהו יסוד המחלוקת בין פסיקת הרמ"א לפסיקת המחבר, מתרגל לחשוב ישר, מתרגל לחשוב נכון, ובעיקר לחשוב 'תורה' דיג.
כשניקח אדם מהשורה, ונבדוק ממה מורכבות דעותיו, מי מעצב את השקפת עולמו, ומנין הוא שואב את הפרשנות שהוא נותן למאורעות החיים, נראה שהנתונים שבהם הוא מזין את מוחו מגיעים מעיתונאים שאת דבריהם הוא קורא בשקיקה, מאנשים שלא בדקו כל כתבה שלהם, אם היא תואמת את דעת תורה, ומי מדבר על כאלו שמוזנים גם מכלי תקשורת שאין רוח חכמים נוחה מהם. אדם כזה – דעתו מעוצבת מדעתם של אנשים שאין בינם לבין התורה כלום. בהמשך, הדעה מוזנת משעות על גבי שעות של פטפוטי סרק, של שיחות בטלות של הולכי רכיל למיניהם, והנה לנו מתכון מושלם ל'דעת בעלי בתים' שהיא היפך דעת תורה.
@ דרכים שונות, יעד שווה
הציות לגדולי הדור אינו סותר את העובדה שיש דעות שונות. זו היא הנהגת עם ישראל מימות עולם. עם ישראל נחלק לשבטים מייד כשהפכנו לעם, איש על מחנהו ואיש על דגלו, וזה ראוי ורצוי, כל עוד משעבדים את הלב לאבינו שבשמיים.
בקריעת ים סוף הלך כל שבט בשביל משלו, אבל המדרש מציין שהיו שם כמין חלונות שדרכם ראה כל שבט את השבט הסמוך, ללמדנו: אנו צועדים בדרך המיוחדת לנו, אבל רואים, מכירים ומוקירים גם את זולתנו, כי תכלית הכול היא להגיע לצד השני, למעמד קבלת התורה. כך לענייננו: בני איש אחד אנחנו, "כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך", וכולנו רוצים לעשות את רצון אבינו שבשמיים.
למה הדבר דומה? לאדם הרוצה להגיע לירושלים; יש לפניו אפשרות להיכנס לכביש ירושלים-תל אביב הרגיל, אבל הוא יכול לבחור גם בכביש 443. מכשיר הניווט נותן כמה וכמה דרכים חילופיות, אך אין שום סתירה בין האופציות, אם כל אחת מביאה אותך אל היעד. וכך גם בתחום הרפואה. רופא עיניים אינו בר פלוגתא של קרדיולוג או של אורתופד; כולם רוצים שהאדם יבריא וירגיש טוב.
עם ישראל הינו קומה שלמה, כל אחד ממלא תפקיד אחר בעניין, כל אחד משלים את חלקו היקר לכלל ישראל.
רבותיי… לגדל ילדים מאמינים אפשר רק על ידי התעסקות בחיובי, על ידי התפעלות מגדלותו בתורה של הרב, מעוצם צדקתו, פרישותו וקדושתו, ללא שום השוואות, וללא צורך בביטול אף אחד אחר.
היום אנחנו מגזריים מאוד; כל אחד מתחתן ומחנך בתוך מסגרת משלו, כך שכמעט אין קשר קרוב עם אנשים מחצרות או קהילות אחרות. זה גורם לפעמים, אצל צעירים במיוחד, שמחוסר ידיעה – מתקבל רושם כאילו מדובר בשתי דרכים שונות. לכן היום חשוב ביותר השדר וההערכה ההדדית. הבית חייב להיות מקום סטרילי, מקום שבו לא מבטלים אף אחד, מקום שבו מכבדים כל גדול, כל חצר וכל קהילה, למרות השוני המנטאלי והשוני בנוסח או בהנהגות.
אבא שלוקח את ילדיו לראות תלמידי חכמים, אבא ההולך להתברך מאדמו"רים שונים ורבנים שונים, מחדיר בילדיו אמונת חכמים. ואל לו לדאוג, זה לא יהיה על חשבון החיבור לקהילה שאליה הוא שייך; אדרבה, זה רק יחזק את הערך ששמו אמונת חכמים.
עלינו לזכור שלילדים אין מסננים כמו למבוגרים, הם מתייחסים למילים כפשוטן. כשאבא אומר שבגלל המזגן הדלוק בלי הגבלה ייגמר בסוף הכסף, מבחינתם – הפירוש הוא שהכסף ייגמר. כשאימא אומרת: "אני עוד אהיה חולה בגלל התנהגותכם", הם בטוחים שהיא תהיה חולה. כך שתמיד יש להקפיד על ניסוחים סבירים. ולענייננו, כשהילדים מבחינים במשהו של חיסרון בכבוד גדולי התורה, הדבר מתפרש אצלם כביטול מוחלט.
עלינו לשמור על ביתנו, מבצרנו, שיהיה צח ונקי. נלמד מהדורות שלפנינו, שבהם כל אחד הגיע ממקומו ומחצרו, והיו מכבדים באמת גם את האחרים. ובזכות הציות והביטול לגדולי ישראל נזכה בגאולה השלמה.
לקבלת גישה להרצאות ותכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>