הדברים הללו הסעירו את רוחה של הרבנית אלישיב ע"ה והיא אמרה: "באחד הימים פרצה שריפה בבית, תפסתי את הפרימוס הבוער בידי, כשאני נכווית, וטיפלתי בכיבוי השריפה בעצמי, לא הזעקתי אותו ולא אמרתי לו כלום כדי שלא יופרע חלילה באמצע הלימוד. אז מה רוצה אותו יהודי, שארשה לו להפריעו באמצע הלימוד?"

"מה טובו אוהליך יעקב" (כד ה)

במשך שנים רבות, נמשך ניסיון העניות המר. לבני דורנו, מדובר במצב בלתי נתפש. בני דור השפע, שכל מה שרוצים מצוי בהישג ידם – אינם יודעים מה הפירוש לגדל משפחה של למעלה מעשר נפשות, בדחקות מחרידה, כשאף הלחם והצרכים המינימליים אינם בטוחים דיים.

בבית המדרש 'אוהל שרה' שקד רבינו על תלמודו. לבו הומה, ביודעו שבביתו מתקיימים אשתו וילדיו על פת לחם, וכולי האי. לבו הרחום מחשב להתפקע כשהוא נוכח במאמציה העצומים של הרבנית לייצר אוכל במצב של יש מאין כמעט, עם מעט הפרוטות שיש בבית.

אולם אהבת התורה של רבינו גוברת על הכל. הרחמים גואים, רגשי הלב עולים על גדותיהם, והעמל בתורה ממשיך במלוא התנופה ובכל העוצמה.

למאמצי העמידה בניסיון הגדול, היה לרבינו שותף מלא: הלא היא הרבנית הצדקנית ע"ה, שמסרה נפשה ממש כדי לא להפריעו מלימודו ולו לרגע אחד.

סבול סבלה הרבנית את ענייה בשקט. במאמצים על אנושיים, גידלה ילדיה עם המעט שהיה.

על שני עקרונות מקודשים הקפידה הרבנית ע"ה במצבים הקשים ביותר: על ארוחותיו של רבינו, שלא יחסר בהן מאומה. ועל אווירת השמחה והחדווה בבית.

במעט הפרוטות שהגיעו אל הבית, הקפידה הרבנית לרכוש לחם לאכול, ואם נשארו מספר פרוטות כדי לקנות בהן מעט יותר, היה האוכל המעולה מוקדש לבעלה הגדול היושב ולומד בהתמדה עצומה בבית המדרש.

בזמן שהיתה אם רבינו בחיים, היה האוכל המשובח מוקדש גם בעבורה. לעצמה ולילדים הסתפקה הרבנית במועט שבמועט.

דבר נוסף שעליו הקפידה הרבנית ע"ה בכל כוחה – אווירת השמחה בבית.

כשאנו משוחחים עם בתה, הרבנית ישראלזון, שחוותה את חיי העניות, היא מספרת שמעולם לא שררה בבית אווירת דכאון או עצבות ח"ו. אכן, המחסור היכה בכל פינה בבית, אולם רבינו והרבנית השרו בבית אווירה ניחוחה ורגועה, עד שלא חשו בני הבית שום קנאה בשכנים, שהיו משופעים באמצעים רבים וחיי הועלם הזה שלהם היו נוחים יותר.

מבחינת רבינו וזוגתו הרבנית הצדקנית, העולם הזה לא נועד כדי לחיות בו חיי רווחה. העולם הזה נועד לקנות בו מעלות רוחניות, ואם ההסתפקות במועט היא מעלה רוחנית גדולה, הרי שצריך כך לחיות בעולם הזה.

הרבנית ישראלזון תחי' משחזרת: לאחר נישואיי כשנכנסתי לגור בבית, בית שיש בו יותר רחבות מבדירת הורי, היתה לי הרגשה שיש כאן יותר מידי עולם הזה, יותר מיד נוחות. אמא ע"ה כל כך הרגילה אותנו, שהעולם הזה נועד לחיי הסתפקות במועט, עד שכשרווח מעט יותר לא יכולנו לסבול זאת.

מעשה באחד מבני הבית שקנה לתומו כרטיס הגרלה כלשהו, לגודל מזלו עלה כרטיסו בגורל וזכה במקרר. בלבו גאתה שמחה גדולה, שכן גם אם בבתים רבים שכן המכשיר החדש, הרי שבבית משפחת אלישיב עדיין השתמשו בבלוקים של קרח שנמכרו בעגלה הסובבת ברחוב. בלוקי הקרח הללו לא היו נוחים לשימוש בלשון המעטה, בימי שרב היה הקרח נמס וקשה היה לנהל את הבית בתנאים כאלו.

אולם הרבנית הצדקנית ע"ה עומדת כצוק איתן; מקרר זה יותר מידי 'עולם הזה', והיא לא מכניסה את הדבר הזה הביתה.

אולם מכיוון שהמקרר לא נקנה אלא עלה בגורל, לא הועיל לה מאומה, וביום אחד ניצב המקרר בבית, למרות מחאותיה של הרבנית ע"ה.

גם לאחר שהמקרר נמצא בבית, לא העזה הרבנית לגשת ולהשתמש בו. פנתה אל השכנות והודיעה להן על האפשרות מעתה ואילך להשתמש במקרר שבביתה, היא עצמה לא הצליחה להתרגל לקיומו ול'עולם הזה' הטומן בקרבו…

פנתה אל אחת השכנות והתחננה בפניה: "אנא השתמשי את במקרר ראשונה, אולי בכך אצליח להתרגל אליו".

שבר את רגלו

ביתו של רבינו, שנבנה בסטנדרטים העתיקים, שהיו נהוגים בתקופת הקמת שכונת 'מאה שערים', הכיל בקרבו שני חדרים צנועים.

שני החדרים לא נבנו בגובה שווה, ומכורח המציאות היתה מדרגה בין שני חדרים.

לימים עמדה מדרגה זו לרבינו לרועץ.

בימי זקנותו נתקל במדרגה ושבר את רגלו באופן חמור, דבר שהיה עלול אף לסכן את חייו. לאחר שאושפז בבית החולים, פרש למנוחה ולהתאוששות בבית חתנו הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א בשכונת בית וגן.

בינתיים נזדרזו בני המשפחה ושכרו פועלים שיעקרו את הרצפות, יטפלו בדירה ויביאוה למצב שאין צורך במדרגה בין שני החדרים.

אלא שמחמת המלאכה נתערערה יציבות הגג, וכדי לייצב את הגג הניחו מוטות פלדה בגובה הגג מצד לצד.

אותם מוטות פלדה כיערו את מראה הגג, ועל כן הוסיפו תקרה נוספת שכיסתה את מוטות הפלדה ושיוותה לחדר מראה נאה.

לאחר שהתאושש רבינו, ומצב בריאותו איפשר את חזרתו לביתו ולנהל את סדר יומו, החזירוהו לביתו. כשנכנס לבית וראה את השינוי שנערך, הביע את חוסר שביעות רצונו מכל ה'שיפוצים' שנערכו בדירה.

כשנישאל רבינו מפי בני המשפחה מדוע אינו מרוצה וממה, אמר: "מכל מה שנעשה כאן, לשם מה נעשו השיפוצים?"

התנצלו בני המשפחה ואמרו:" השיפוצים נערכו כדי ליישר את הרצפה, היתה בזה סכנת נפשות".

אלא שהדברים לא הניחו את דעתו של רבינו.

"ומה עם התקרה?", שאל רבינו.

אמרו לו בני המשפחה: "הגג היה מלא בברזלים ובמוטות פלדה, ואין זה נאה לגור בצורה כזאת". הפטיר רבינו ואמר: "אלו מותרות!"…

"אולי נמכור את השעון התלוי בחדר הפנימי"

בן רבינו, הגאון רבי בנימין אלישיב מספר: "בשנות ילדותי היה לומד מתוך דחקות נוראה. היו פעמים שהגיעו מים עד נפש. זיכרון ילדות אחד חקוק בי, דו-שיח שנקלט באזניי. שמעתי את אמי מורתי ע"ה מציעה לאבא: 'אולי נמכור את השעון התלוי בחדר הפנימי'…

"לבי נצבט בקרבי, ואף אבא הביע את הסכמתו למכירת השעון, דבר המראה עד היכן הגיעה הדחקות והעניות, ועל כל זה התגבר אבא ועסק בתורה בהתמדה עצומה למרות הדוחק העצום".

לא בגלל שטעלע ולא בגלל פוסק הדור

קשה לאתר ולתמצת את מסכת חייה של הרבנית ע"ה, ואת גודל הקרבתה למען לימודו של בעלה הגדול, אך נקודה אחת מתוך המסכת המופלאה חייבת לעמוד מול עינינו, כדי שנתבונן בה היטב ונלמד ממנה דרכי עבודת השי"ת.

באותן שנים קשות וארוכות, שבהן התמסרה הרבנית ע"ה כליל ללימודו של רבינו ללא סייג, מתוך דחק ועניות, לא עשתה כן מתוך מחשבה שבסופו של דבר יקבל בעלה 'שטעלע' [משרה], ודאי שלא חלמה אז שבעלה יהיה לפוסק הדור ורבן של כל בני הגולה, והיא התמסרה לבעלה ה'מתמיד', משום שתפקידו העיקרי של האדם הוא ללמוד תורה לשמה בהתמדה גדולה!

בשנותיה האחרונות, כשנתרבו המפריעים בעסקי ציבור, היה קשה לראות את צערה ואת כאב לבה.

לפעמים היתה ניגשת ומתחננת ממש בפני עסקני הציבור ודומיהם, שיניחו לרבינו ללמוד תורה, וכשלא הצליחה להדוף את צבא המפריעים, היתה מתאוננת בכאב בינה לבין עצמה: "חבל שהנחתי לו אז ללכת לבית הדין, הלא אמרתי לו שאני מוכנה להצטמצם ולא לדרוש כלום, ובלבד שיישאר ב'אוהל שרה', עכשיו משהתפרסם שמו בעולם לא נותנים לו ללמוד".

מסירותה כלפי לימוד התורה הקדושה, לא היתה מסירות כלפי פוסק הדור ומנהיגו, אלא כלפי המתמיד הכמעט אלמוני והבודד מבית המדרש 'אוהל שרה'.

הלימוד שלו קודש קדשים

בביתה השרישה הרבנית ע"ה בכל הדרכים, את החשיבות של ההתמדה ושל התורה שהוא לומד. כשהיה לומד בחדרו בבית, אסור היה להיכנס ולהפריעו מלימודו, כי הלימוד שלו קודש קודשים בעיניה.

את החינוך הזה קיבלה בבית אביה הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, וכן מחמיה אבי רבינו, וחמותה בתו של הגה"ק בעל ה'לשם' זיע"א, שהיו דרים יחדיו בבית, והם השרישו אצל כולם שהעולם כולו סובב סביב ההתמדה בתורה. הרבנית ע"ה התעלתה בענין זה למדרגות בלתי נתפסות. עיקר חייה סבבו סביב התמדתו הנוראה ולימוד התורה של בעלה.

אחד מבני רבינו מתאר: "גדלנו בבית שהכל סבב סביב לימודו של אבא.

"אמנו לא פסקה מלהלל ולשבח את אבינו.

"היא סיפרה לנו כל העת שיש לנו אבא גדול בתורה, ושאסור להפריע לו במלאכתו החשובה. גם הסבא היה מראה לנו חיבה יתירה, והוא ניהל בעצם את כל הבית במשך ימי חייו".

"טיפלתי בשריפה לבד כדי לא להפריעו מלימודו"

לפני שנים רבות היה הדבר. הגעתי אל הבית ומצאתי את הרבנית ע"ה בפנים זועפות.

"הגיע לכאן יהודי נכבד וביקש להיכנס אל החדר הפנימי, אמרתי לו שאי אפשר להפריעו באמצע הלימוד.

"אותו יהודי ששאלתו דחקה בו עד מאד התרגז ואמר: 'מה יקרה לו אם יפסיק מעט מלימודו?'"

הדברים הללו הסעירו את רוחה של הרבנית ע"ה עד מאד. "באחד הימים התלקח הפרימוס ופרצה שריפה בבית, בעת שהיה באמצע לימודו", סיפרה הרבנית. "תפסתי את הפרימוס הבוער בידי, כשאני נכווית, וטיפלתי בכיבוי השריפה בעצמי, לא הזעקתי אותו ולא אמרתי לו כלום, כדי שלא יופרע חלילה באמצע הלימוד. אז מה רוצה אותו יהודי? שארשה לו להפריעו באמצע הלימוד?"…

 

('מתוך הספר 'גדולה שימושה)