בפרשתן (כב ה-ו) "הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי, ועתה לכה נא ארה לי את העם', ופירשו בזה (עי' שפת אמת תרל"ב ד"ה כסה), כי 'קליפת' בלק ובלעם היתה לתלות את כל הנעשה בעולם שהם נעשים בדרך הטבע, וזהו שאמר 'הנה עם יצא ממצרים', כלומר שיצאו מעצמם בכוחם ועוצם ידם, והנה כסה את עין הארץ, ר"ל, עם ישראל מכסים את ה'מבט הארצי' – 'די ערדישע בליק', שאין תולים כל המקרים והמאורעות שכולם נעשים בדרך כל הארץ ובדרך הטבע, אלא מאמינים שהכל מן 'השמים', ולא היה יכול בלק לשאת זאת, ועל כן שלח לקרוא לבלעם שיקלל את בני ישראל.
איתא בזוה"ק (ח"ג קצט:), כי ב' האותיות הראשונות של בלק ובלעם הרי הם 'בלבל', וביאר בזה הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע, שהוא על דרך שמצינו בהמן שרצה 'להומם ולאבדם' (אסתר ט כד), והיינו 'להומם', וכמעשה זה ממש היו בלעם ובלק, שרצו לבלבלם מאמונתם הטהורה שמקורה בישוב הדעת. ובזה יתבאר מה דאיתא עוד בזוה"ק, שב' האותיות האחרונות של שמם בלעם ובלק עולה לתיבת 'עמלק', כי מתוך ה'בלבול' יביאו את היהודי לבחינת עמלק שהוא בגימטריא 'ספק', והיינו להטיל ספקות ולקררו לגמרי מאמונתו, ובבחי' "אשר קרך", לשון 'מקרה', שהכל הוא במקרה ח"ו.
אמנם כאשר יתחזק האדם באמונה פשוטה שהכל מן השמים, והקב"ה הוא מנחה אותו בכל צעד ושעל, ייעלמו כל הבלבולים והדמיונות, ואם ידליק בקרבו את אור האמונה – ינוסו כל הצללים, ויזכה ליישוב הדעת, וכבר כתב הרה"ק מקאברין זי"ע באחד ממכתביו: "כל הון דעלמא לא ישוו לשעה אחת שאיש ישראל עומד ביישוב הדעת, ובדעה מיושבת".
ואכן כל עבודתו ועמלו של היצר הרע – לבלבל מוחו וראשו של האדם, כי שם היא תחילת הנפילה, ואולי לכך המשילו חכמים את היצר הרע לזבוב (ברכות סא.), כי הוא דוגמת הזבוב שאין בכוחו להזיק כלל, ואינו כי אם מרחש סביבות האדם, ובזה רוצה הוא לבלבל אותו, ולהוציאו מיישוב דעתו, שיעזוב את 'באר האמונה' ויפול ל'באר שחת'. והדברים אמורים הן לגבי בין אדם לעצמו, הן בבין אדם לחברו וגם לענייני בין אדם למקום. בבין אדם לעצמו – פעמים רבות שאדם מחשב לעשות כזאת וכזאת, ורבות מחשבות בלב איש, אך לבסוף משתבשים כל התכניות (פלענער), וכדאמרי אינשי 'א מענטש טראכט און גאט לאכט' (האדם חושב והקב"ה צוחק)…
וכן גם כלפי בין אדם לחברו, כאשר נתבונן במעשה דפרשתן – הנה בלק ועמו נבהלים כהוגן מבני ישראל העומדים בסמוך לגבולם, והם קוראים לבלעם שיבוא לקללם פעם אחת ושתיים – שרים רבים ונכבדים, וכל טצדקי עשה בלק בהלוך ושוב, כדי להרוג את ישראל כיון שחשש מהם "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלחוך השור את ירק השדה", אבל באמת כל זה לא היה אלא פחד שווא שאין בו ממש, שהרי בני ישראל נצטוו מזה עידן ועידנים שלא להילחם עמהם – "אל תצר את מואב"… ובני ישראל לא חשבו עליו כלל, והוא כבר הפך עולמות, והכל בטעות גמורה (הוסיף על כך ת"ח אחד, ומדוע בלעם לא העמיד את בלק על טעותו, מדוע לא אמר לו – אסור להם לריב איתך… כי רצה להרוויח את הכסף והכבוד) – כיו"ב נדמים אנו בשעה שאנו מדמים כי פלוני רוצה להרע לנו, ומשנה ורוצה להזיק לנו וכיו"ב רבות מ'דמיונות' הגוזלים מאיתנו את שלוות הנפש, ומפריעים לנו מלישון בלילה על משכבנו, אף מוציאים אנו על כן ממון רב, והרי אין כאן אלא דמיון בעלמא – על סמך אלו דמיונות וראיות הוכחת שפלוני בא להזיקך?…
בדרך צחות מספרים 'מעשה', באחד שנזקק בדחיפות לסכום מעות אשר לא היו בידו, ובלית ברירה החליט ללכת לידידו לבקש ממנו הלוואה. בדרכו 'נפלה' בלבו מחשבה שמן הסתם לא ירצה הלה להלוות לו אלא ישיב פניו ריקם, אך מיד דחה מחשבה זו, כי מהיכי תיתי שרעהו לא ירצה להיטיב לו? אולם המחשבה הראשונה נקבעה במוחו וניקרה בו כל הדרך כיתושו של טיטוס, עד ש'דמיון' זה נהפך כמציאות ממש, והתרגז עד מאד, כשהוא אומר לעצמו: הן תמיד השתדלתי בטובתו ומדוע 'רשע' זה משיב רעה תחת טובה, מה פשעי ומה חטאתי? וככה המשיך לילך בדרכו כשכולו 'אש להבה', והוא רותח וזועם על 'נבזותו' של רעהו לשעבר, שאינו עומד לימינו בשעת דחקו…
כשהגיע לבית רעהו, נקש על הדלת ותיכף משנפתחה זעק בחמתו: "איני צריך את הטובות שלך… אל תלווה לי… ואיני חפץ להכירך מיום זה והלאה!!", וטרק את הדלת בחזקה עד שנשמע הקול ברחוב השני… והלה עומד נדהם ואינו יודע מה הוא שח, ואיזו הלוואה בראשו?…
וכן במקרים רבים, בניין המריבה והמחלוקת נבנה על 'יסודות' של טעות גמורה ודמיון פורח, אך השטן אינו מוותר על ההזדמנות שנקרתה לפתחו, ואינו נותן מנוח וזמן לחשוב על הטעות ולעצור את המחלוקת, וכך מתגוללים רבים מאחינו בני ישראל, בצרות וייסורים של המריבות ופירות ביאושיהם, מחמת איזו טעות שווא בתחילת הריב. פלוני כועס על רעהו שלא הזמין אותו לנישואי בנו, ובאמת הלה לא התכוון לכך כלל, רק אירעה טעות ברשימותיו או עיכוב במשלוח ההזמנה, והנפגע כבר נכנס לריב ומדנים, וזה משיב לו כגמולו על פי תילי תילים של השערות, שמבין מדוע משנהו כועס עליו, וכך בונים אנשים תילי תילים של מריבות, הם וב"ב וכל הנלווים עליהם, על דברים שלא היו ולא נבראו וגם לא עלתה על ליבם, שנאת חינם כפשוטו…
וכדבר הזה הוא גם לעניינים בבין אדם למקום, וכפי שהובא בספר 'לקט אמרים' להגה"צ רבי יעקב מאיר שעכטער שליט"א, וכך איתא שם, ובספר אחד ראיתי, שבארצות רחוקות קיים מין עוף השוכן על אילן גבוה, ושם באותה ארץ נמצאים גם מיני נחשים השואפים לטרוף את אותן העופות, וכך היא תחבולת הנחש – שאינו יכול לעלות על העץ אשר שם הציפור, הנחש מתקרב אל העץ אשר עליו העוף וכראותו שהציפור רואה אותו, הרי הוא פוער את פיו בקצף גדול לעיני הציפור, וכראות הציפור ממרומי העץ את פי הנחש אשר יכסוף לטרוף אותו, הרי הוא נבהל עד עמקי נשמתו – ובמקום להישאר על עמדו – בידיעה שממילא אין הנחש יכול להגיע אליו, או לכה"פ לברוח ולעוף משם, שאז בוודאי לא יגיע הנחש אליו, הרי הוא נכנס לייאוש עמוק מחוסר אונים, וכופף את ראשו במורא גדול עד שיפוגו ממנו כל רגשותיו – ונופל ממרומי העץ ארצה לתוך פי נחש ערמומי זה…
ומשל זה אמור אף לדידן, כי רבים אשר מתייאשים מעצמם, אף בלא שיש להם באמת סיבה לפחד מהיצר, וללא עמל ויגיעה של הבעל דבר הרי הוא כובשו תחת ידיו… עלינו לזעוק עליו – מה לך כי נתייאשת? הרי אין כל כח ביצר לכבוש ולטרוף אותך, קום ברח לך, הגביה עוף מעלה מעלה אל אביך שבשמים, ותראה שכל טכסיסיו של היצר היו רק 'דמיון' להפחידך – להביאך לידי ייאוש, ותו לא מידי.
שח הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א, מעי"ת בני ברק יצ"ו, מה שסיפר לו יהודי נכבד מתושבי ענגלאנד (אנגליה), שלפני כחמש שנים עבר משבר כלכלי קשה מאד, ונאלץ להכריז על עצמו כ'פושט רגל', כאשר מלבד החובות העצומים שהשתרגו על צווארו בסכומי עתק, עוד נתקע עם מחסנים מלאים בסחורה שלא הצליח למצוא מי שיתעניין בה. לפני כמה חודשים אף העלה בדעתו שאולי 'בא מועד' להשליך את כל סחורתו לאשפה, כי לא היה נראה שעוד יגיע 'עת לחננה' – לקנות את הסחורה אפילו במחיר הקרן.
אלא שאז התרגשה ובאה לעולם צרת המגפה ה"י, ושינתה 'סדרי בראשית'. ומה היתה הסחורה שבאוצרותיו? מסכות (Masks)… אין צריך לומר עד כמה קפצו הכל על המקח, ואכן מכרם במחיר כפול ומכופל מערכם לפני חמש שנים, ולא זו בלבד שכיסה את חובותיו, עוד נותר עם רווח נאה. הרי שלך לפניך – פעמים שמתגלה בחוש כי מסובב כל הסיבות ית"ש מהפך את ה'המתנה' ל'מתנה'…
עוד אמר הרב שליט"א דבר נאה ומתקבל, כי מדרך הבריות לשאול על העבר למה אירע כך וכך, ואילו כלפי העתיד שואלים מה יהיה, והנה 'למה' עולה למנין ע"ה, גם 'מה יהיה' עולה למנין זה, וראה זה פלא: 'בטחון' אף הוא בגימטריא ע"ה, חושבנא דדין כחושבנא דדין, ללמדך שה'בטחון' מסלק כל שאלות, חששות, פחדים וספקות הן העבר – 'למה', הן על העתיד – 'מה יהיה'…
******
בפרשתן (כב לא), "ויגל ה' את עיני"… הנה רבות מצינו בדברי חז"ל ובקורות הימים, ענין זה של 'יגל ה" – כי אדם המהלך בזה העולם אינו רואה את הנעשה לפניו, אף דברים הווים במציאות, עד שהקב"ה "פוקח עוורים" – פותח עיניו והכל נגלה לפניו. כיו"ב מצינו גבי פרנסתו של אדם, וכביאורו של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע (חקת, בפסוק) במה שציווה הקב"ה את משה 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו' (כ ח), ומקדים להביא את ביאורו של הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זי"ע בדברי המדרש: "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם, מן הכא (בראשית כאי ט) 'ויפקח אלוקים את עיניה'" – וז"ל: "כי לעולם כל הנצרך לכל בריה מוכן בכל מקום ובכל עת, רק שמוסתר מעין הגשמי, וכשהקב"ה מאיר עינו רואה שהכל לפניו". וזה היה רצונו ית' באמרו 'ודברתם אל הסלע', שיפקחו עיני בני ישראל, ויראו כי המים מוכנים להם כבר בסלע.
וכבר נודעה הסגולה למציאת אבדה לומר דברי המדרש הללו 'אמר רבי בנימין וכו". ובאמת אין זה 'אמירה' ולחש בעלמא… אלא המכוון בזה שישריש בעצמו את האמונה הטהורה, שהקב"ה מספק לאדם כל צרכיו וכבר הכין לו ישועתו, ואינו זקוק אלא שיפתח ה' את עיניו, ומיד 'ימצא' את אבדתו העומדת ומזומנת לו מכבר.
מעשה בחסיד 'תמים' ששמע מפי רבו דברי חיזוק בעניין הביטחון, ובתוך דבריו אמר כי הבוטח בה' באמת לא יחסר לו מאומה והקב"ה יספק לו צרכיו. החסיד שהיה איש תם וישר קיבל את הדברים כפשוטם ולהלכה למעשה, מיד הודיע לבני ביתו בקול גדול, כי הוא עוזב את 'עבודתו', ולמחרת הוא יוצא אל היער הסמוך לעיר, שם ישהה בבקתה קטנה ויעסוק בתורה ובעבודה במשך שבוע ימים, ואין צורך לדאוג לו למזונות, כי סמוך ליבו בטוח בה' שישלח לו דברי מזון להחיות נפשו.
והנה לאיש זה היה שכן 'לץ' אשר שמע את שיחתו, הלה גמר בדעתו לעקוב אחריו לראות את מעשיו. נטל עמו מאכלים ויצא אחריו, ואכן ראה אותו לומד בהתמדה מרובה, ולאחר מכן עומד ומתפלל ובסיום התפילה שטח את בקשתו כדבר בן אל אביו, "אבי שבשמים, פרנסני, כי רעב אנכי… ושלח לי אוכל להשיב נפש". 'עוד הם מדברים, ואני אשמע' – השכן שמע את התפילה הנרגשת, מיד השליך מע"ג האילן שהסתתר עליו פת לאכול ומים לשתות… אותו צדיק עמד משתאה לראות כיצד הקב"ה מקבל מיד תפילתו, כי אכן 'לא יבושו ולא יכלמו כל החוסים בו', וחזר לתלמודו בעוז ותעצומות.
למחרת היום, תשו כוחותיו ושוב ביקש להקב"ה שרוצה לאכול… וכמעשה מאתמול כך מעשהו היום, השכן העומד על משמרתו לעקוב אחריו שוב שלח לו אוכל 'משמיא'… וכך חזר הדבר נשנה מידי יום ביומו עד כלות השבוע, ושב האיש לביתו שמח וטוב לב. פגע בו אותו 'לץ', והתעניין לפי תומו היאך עבר עליו השבוע האחרון, והאם באמת היה לו לאכול כדי צרכו, וסיפר לו בהרגשות כיצד זכה לקבל 'לחם מן שמים'…
אמר לו ה'לץ': "לא מהשמים היה הלחם אלא מעשי ידי אדם… אני עמדתי שם, אני שמעתי את תפילתך ואני זרקתי את האוכל ממעלה למטה", השיב לו הלה מיניה וביה: "וכי מי הכניס לראשך שיגעון זה, להתחקות אחרי במשך שבוע שלם, ולתת לי מפתך לאכול, אם לא הקב"ה בכבודו ובעצמו?… לא היית אלא שלוחו של הקב"ה, כי הרבה דרכים למקום"…
סיפר הרה"ק ה'דברי שמואל' זי"ע, כי פעם דרש ה'אור החיים' הק' לפני אנשי קהילתו, ובדבריו הציע להם להיות מתלמידי רבי מאיר האומר (אבות ד יב) 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', ומעתה יעסקו בעסקיהם ובמסחרם, רק בשלושת הימים הראשונים שבשבוע, ובשאר הימים יעסקו רק בתורה. והוסיף להבטיחם, כי הוא ערב בדבר שפרנסתם שהורגלו בה לא תתמעט, ולא יחושו כל מחסור.
ואכן, כל בני העיר יחדיו שמעו בקולו ועשו כדבריו, וממילא נשתנו למעליותא כל אורח חייהם, בתוך שבועות אחדים הורגלו גם אלו שעמדו עמם בקשרי מסחר ומלאכה, שאין להם עסק ודיבור עמם מליל רביעי בשבת ועד ראשון בשבת, ומאז שרתה הברכה במעשיהם ולא חסרו מאומה מקצבת פרנסתם, אף שקיצרו הרבה בזמני עסקיהם.
כך נמשך הדבר כמה שנים, עד שיצא ה'אור החיים' הק' ממקומו ללכת לארץ ישראל, ופנה זיוה של מרוקו. מאז גבר יצרם אט אט, והחל מטיל ספקות באמונתם התמה שמיעוט עסק אינו מפחית מרווחיו, עד שנשתכחה מהם ה'קבלה טובה' שקיבלו על עצמם בעוד רבם בעירם, ושבו לנהל עסקיהם בכל ימי המעשה. אפס הם סברו שבכך יכפילו את הכנסתם. אך למעשה גילו שאדרבה, לא נוספה פרוטה אחת לכיסם, ועם כל עמלם הגדול לא השיגו דבר. וראו עין בעין שצדקו דברי רבם ופרנסה הקצובה לאדם מן השמים אינה תלויה במשך עמלו (מסוד שיח חסידים).
(מתוך 'באר הפרשה' בלק תש"פ)