כותב הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:
רבות נכתב על הריגתו של גדול הדור הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי״ד. יש מספר פרטים שרציתי לעמוד על דיוקם בתור אחד שנותר שריד ופליט מגטו קובנה, והיה עד ראייה לראות כבלע את הקודש כשנלקח להריגה.
הדבר ידוע ומפורסם, שגאון הדור הקדוש, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי״ד, היה בביתו של הרב הגאון הצדיק והקדוש רבי אברהם גרודז׳נסקי זצוק״ל הי״ד בסלבודקה, בטרם לקחו אותם הרשעים הארורים הפרטיזנים הליטאים להריגה. הפרטיזנים הליטאים התחילו לחטוף אנשים מבתיהם כדי להובילם לפורט השביעי בקובנה. כל האזור היהודי בסלבודקה היה בסכנת מוות. מי שהצליח להתחבא במקומות מסתור – במרתפים, בעליית גג או במחסנים – ניצל לעת עתה. בד״כ רצו הרוצחים להרוג אנשים צעירים, כדי שבעתיד לא יהיה מי שילחם נגדם. אנשים זקנים הם מיעטו לקחת להריגה. אחר כך היה להם זמן כדי לרצוח את כולם, אבל אז נגזרה גזרה משמים כגזרת עשרה הרוגי מלכות.
ידוע, שהקדוש הגאון רבי אברהם גרודז׳נסקי ביקש מהגאון הקדוש רבי אלחנן שידרוש בענייני השעה ובענייני קידוש השם. רבי אלחנן התחיל לדרוש, ואז נכנסו הרוצחים הפרטיזנים הליטאים לתפוס את כולם. כשראו את הקדוש הגאון רבי אלחנן וסרמן – לקחו אותו, ואילו את הקדוש הגאון רבי אברהם גרודז׳נסקי השאירו בינתיים ברחמי שמים. לרוצחים הליטאים היה תענוג עילאי לרצוח קדוש וצדיק כרבי אלחנן הי״ד. באותו היום חטפו ואספו כשלוש מאות איש, רובם גדולי תורה וצדיקי עולם. איזור החטיפות היה סביב לישיבה – שם גרו רוב בני התורה. את כולם אספו והובילו על הגשר שהוביל מסלבודקה לקובנה דרך רחוב לוקשה, להר הירוק, לפורט השביעי.
התאריך המדויק היה יום ראשון י"א בתמוז, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. אחי רפאל ואני הלכנו ברחוב לוקשה ליד הבית שבו גרנו כדי להביא אוכל למשפחה. כבר היינו סמוך לביתנו, כשלפתע ראינו מרחוק את הקדושים מסלבודקה עוברים את הגשר ואת הרחוב שליד הגשר ומובלים שמאלה לרחוב שלנו ע״י הרוצחים. הם הגיעו לרחוב לוקשה פינת רחוב מאפו – שם היה בנין גדול שנקרא 'בית העם' אשר שימש ליהודים כאולם להופעות שונות. נעצרתי לראות את הקדושים – אולי אזהה אחד מביניהם.
מצידם ומאחוריהם הלכו עשרות פרטיזנים ליטאים מלאי סדיזם וצמאי דם, כשהרובים והכידונים בידיהם מוכנים לירי בכל רגע. הם הובילו את הקדושים בשורות – שלושה בכל שורה – ושמרו שאף אחד לא יוכל לברוח. בשורה הראשונה באמצע הלך הגאון, צדיק יסוד עולם, הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצוק״ל הי״ד, ואחריו שלוש מאות איש מסלבודקה, רובם תלמידי חכמים, שאת חלקם זיהיתי אף מרחוק. הבחנתי גם במורי ורבי שלימד אותנו ב'תפארת בחורים' בבית המוסר בקובנה, והיה מהמצוינים בתלמידי ישיבת סלבודקה.
המראה היה נורא ואיום. ידענו שזו דרכם האחרונה והם הולכים להיהרג על קידוש השם. הרחוב כולו התרוקן מיד ממעט היהודים שהיו בו, משום שכולם פחדו שיתפסו גם אותם ויצרפום לשורות ההולכים להריגה. הקדוש רבי אלחנן הלך בראש מורכן ופניו להטו. הוא היה שקוע במחשבה עמוקה כאילו הוא לא נמצא כעת בעולם הזה, אלא בדרכו לקבל פני שכינה. תמיד היה ידוע שעל פניו של הגאון הצדיק הקדוש רבי אלחנן לא נראתה בת צחוק. כל יום היה אצלו כמו יום כיפור, וגם כעת – בהליכתו לעקידה, בעומדו בראש השורה – היה דבוק בקונו, ולרגע לא הפסיק מעומק מחשבתו ומהדביקות בבורא עולם לפני עלייתו על קידוש השם לגנזי מרומים.
הוא הלך כפוף כשעיניו הקדושות מביטות לארץ. אחריו הלכו כולם בשקט בלי להוציא הגה בקבלם דין שמים באהבה. על אף אחד לא ראיתי פחד ורעדה אלא רק רצינות, כמו בתפילת נעילה ביום הכיפורים. אף אחד לא השמיע בכי או צעקה. כל אחד התייחד במחשבותיו. ברגע הראשון תהיתי מי מוביל את מי: הפרטיזנים הרוצחים הליטאים את קדושי ישראל, רבי אלחנן, חבריו ותלמידיו, או להפך. רק הרובים והכידונים שבידי הרוצחים החזירו אותי למציאות ולראיית האמת המרה.
איני יכול לתאר עוד את המראה הכואב הזה, אך ראינו בחוש את שריפת בית מקדשנו. אני ואחי רפאל חזרנו מיד לביתנו. חששנו שעלולים לקחת גם אותנו. השומר מלינובסקי סגר בעדנו את דלת הכניסה ושמר שאף אחד לא יכנס. נכנסנו וסיפרנו להורינו את שראינו. מיד נעמדנו כולנו ליד החלון שפנה לרחוב, מוסתר בווילון עבה, וראינו איך מובילים את הקדושים לעקידה. עמדנו ובכינו. הנה ספר תורה מהלך, נר החיים עתיד להכבות. ראינו בזה את חורבן עם ישראל וטעם חיינו ניטל. גדול הדור שמגן עלינו הולך לעקידה, ואין בידינו להצילו! אין מי שיעמוד לנו! היינו המומים, שבורים ורצוצים, לקחו מאיתנו את נזר עם ישראל. מי יגן עלינו – על השרידים, כשעמוד הדור, צדיק יסוד עולם, נלקח מאתנו?
(גיליון 'יאיר נזרו')