"מה טובו אוהליך יעקב" (כד ה)
סיפר לי הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'ר' חיים עוזר' בבני ברק, שהוא הכיר בחיפה יהודי זקן ירא שמים, שזכה לשמש את ה'חפץ חיים' זצ"ל לעת זקנותו.
פעם אחת היה ה'חפץ חיים' במצב של 'בדיחא דעתיה'. אנחנו צריכים לדעת שאצל אנשים כאלו ה'בדיחא דעתיה' לא הגיע מכך שאכלו איזה צ'ולנט טוב… אי אפשר לדעת אצלם, כי הכל זה סוד שבסוד – "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
זו היתה שעת הכושר, שה'חפץ חיים' דיבר על עצמו: "עפעס, משהו הלא עשינו בחיים!" – כך אמר.
ה'חפץ חיים' לא פרט, רק אמר: 'משהו', ואז הוסיף: "נו, אגיע לשם למעלה, ובשביל ה'משהו' הזה הקב"ה ודאי ירצה לשלם לי. אם הקב"ה ייתן לי את הסטנדר ואת הגמרא – זה תשלום בשבילי. אם לא ייתן לי את זה, מה שישלם לי, זה לא זה!"…
ה'חפץ חיים' רצה להמחיש ליושבים בשולחן לידו – "יתנו לי את הסטנדר עם הגמרא? זה תשלום!".
מדוע אני מספר זאת? כדי שכל אחד מאיתנו יעריך וירגיש את ה"מה טובו אהליך יעקב", שנדע להודות לקב"ה "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש", ולחזק עוד ועוד את "הקול קול יעקב", ואז נזכה ש"אין הידיים ידי עשו".
***
מספרים כי רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל אמר פעם בלשון שאלה: "כאשר אגיע לעולם האמת, עם מה אבוא?!", ההייליגער רבי ברוך בער שואל את עצמו במה יבוא לשם!…
והוא השיב: "אם בתורה – יאמרו לי: 'וכי זו תורה?!' אם ביראת שמים – יאמרו: 'וכי זו יראת שמים?!' ימחקו לגמרי את המעשים שלי".
"אמנם", כך אמר, "בדבר אחד אוכל לבוא לשם. אוכל לומר בלב שקט: 'רבונו של עולם, אהבתי יהודי!' כי כאשר בא לקראתי, אוהו! כמה שמחתי לקראתו, הנה בא יהודי! בזה אוכל לבוא לעולם הבא".
***
הרב שך זצ"ל עבר ניתוח קשה מאד. בבית החולים היתה אחות, אשה חילונית, שהעריכה והכירה שהמאושפז הוא אדם גדול, שיש להתנהג אליו בדרך ארץ מיוחדת. היא היטיבה עמו ועם התלמידים, אפשרה לתלמידים להיכנס כאשר הרב רצה, והשתדלה לעשות למענו את הטוב ביותר. עד כדי כך, שכאשר השתחרר מבית חולים, לא נתנה רשות לאף אחד להעביר את חפציו לרכב, אלא רק היא בעצמה, כי היה לה רצון לזכות לעשות משהו לכבוד הצדיק.
טרם צאתו, פנה אליה הרב שך ואמר לה: "יש לי בקשה אליך".
– "איזו בקשה יש לרב ממני?"
– "אני מבקש ממך, שתפסיקי לעשן".
לאדם הרגיל לעשן, הפסקת העישון היא דבר קשה מאד. ובכל זאת הרב שך ביקש ממנה: "תפסיקי לעשן, יהיה לך טוב בחיים!".
השיבה לו: "רבי, כיון שביקשת אני מפסיקה לעשן!"
בדרך מבית החולים שאלוהו התלמידים: "מה היה הענין בבקשה הזו, מה הנפקא מינה לראש הישיבה אם היא תעשן או לא?"
והרב שך הסביר להם במתק לשונו: "תראו, לאחות הזו אני חייב הכרת הטוב, היא עזרה לי בבית החולים. הכרת הטוב המעולה ביותר היא, לעשות לה טובה רוחנית. כאשר מתחסדים עם יהודי ברוחניות זה החסד הגדול ביותר! להחזיר אותה בתשובה – הרי זה לא פשוט במצבה… אבל דבר אחד כן אפשרי: היא מעשנת, כל ימות השבוע וגם בשבת. לומר לה לא לעשן בשבת – היא לא תשמע, לכן אמרתי כי מטעמי בריאות כדאי שלא תעשן כלל. את זה היא הבינה. אם היא, אכן, תפסיק לעשן, הרי תפסיק גם בשבת, והרווח גדול מאד, כי גם סיגריה אחת פחות בשבת היא רווח מאין כמוהו. בכך הועלתי לה בהכרת הטוב".
לנו אין מושגים כאלה. אנו חושבים כי עד שלא תופסים בחור מהרחוב בתל אביב, ומושיבים אותו להיות בחור ישיבה, לא עשינו דבר… מהרב שך יש ללמוד שלא! הצלת יהודי פעם אחת מחילול שבת – הכל כדאי!
אין דברים קטנים ברוחניות!
***
חסיד בא לפני רבו ושאלתו בפיו: "מה הנפקא מינה שיש ביני לבין הרב'ה? הרי שנינו אוכלים תפוחים, ובכך אנו שווים. שנינו מברכים ברכה לפני האכילה ואחריה – וגם בכך אנו שווים.
"אם כן מהו ההבדל הגדול שיש בינינו?".
נענה רבו ואמר לו: "אני מחפש להודות לקב"ה ולברך לשמו, אלא שאין לברך ברכה לבטלה, וכדי שאוכל לברך אני אוכל תפוח. ואילו אתה מחפש לאכול תפוח, אלא שאין לאכול בלי ברכה, וכדי שתוכל לאכול לכן אתה מברך".
"נמצא אפוא", סיכם הרב'ה, "שההבדל בינינו הוא שאני אוכל תפוח כדי לברך, ואתה מברך כדי לאכול תפוח!"
השאלה המרכזית היא, היכן מונח ראשו של האדם – בתפוח או בברכה?
כל אחד יכול להתבונן בעצמו: כמה ראש הוא שם באוכל, וכמה ראש הוא שם בברכה שלאחריו? אם את האוכל הוא אוכל במתינות, עם כל הגעשמאק, תוך שימת דגש על כל פרט, ואת הברכה הוא ממלמל בכמה שניות – הריהו מוכיח בזאת שאצלו הגשמיות היא העיקר…
לעומת זאת מי שזכה להבין כי האוכל הוא רק היכי תמצי להגיע אל המטרה שהיא עבודת הבורא, ועושה מהאוכל טפל ומהברכה עליו עיקר – הריהו מוכיח בזאת שהרוחניות היא העיקר בחייו.
כשהייתי ילד, היה אבי ז"ל לוקח אותי לשמוע את פה קדוש וטהור, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ואני זוכר שפעם שמעתי ממנו דיבור שממש זיעזע אותי. א שטיק אמת. הוא נתן זעקה: "מיר לעבן אין כפירה!" – אנו חיים בכפירה!
דבריו היו לפלא. הוא הרי לא מדבר בפני אנשים ברחוב דיזנגוף… הוא מדבר לפני ציבור של יראים ושלמים. על אלו חיים של כפירה הוא מדבר?
הוא הסביר: אנחנו סוברים שאם אנחנו אוכלים – האוכל מבריא אותנו. הרי אם לא נאכל שלושה ימים – גופנו יחלש, וכשנאכל – גופנו יחזק, הוי אומר: האוכל מבריא אותנו.
זוהי כפירה גמורה. מי לעבן אין כפירה! האוכל הוא רק השתדלות! הבריאות היא מהקב"ה!
אין הכי נמי, אם אדם לא עושה את ההשתדלות שהוא מחוייב בה, ולא יאכל – הקב"ה לא ייתן לו בריאות. אבל בסופו של דבר צריך לדעת, שלא האכילה היא שנותנת את הבריאות, ושום השתדלות לא תעזור לבריאות, אם הקב"ה לא ייתן אותה.
בספר 'חובות הלבבות' (שער חשבון הנפש) כתוב, שחובת ההשתדלות אינה על מותרות. אדם צריך להאמין באמונה שלמה שבין אם ישתדל ובין אם לא – בסופו של דבר יהיה לו אותו דבר. כל אחד יקבל את מה שהקב"ה קצב לו.
סיפר רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, שמשמים מראים לו זאת עין בעין, בכל פעם מחדש, בכל נסיעה שהוא נוסע לגיוס כספים לישיבה: אם הוא נוסע לשוויץ – הכסף מגיע מלונדון. אם הוא נוסע ללונדון – הכסף מגיע מאמריקה… וזאת כדי להראות לו: ההשתדלות היא הכרח, אולם הישועה אינה מגיעה מחמתה, אלא מהשי"ת.
בימים עברו אנשים, גם הפשוטים שבהם, חיו במוחש את הציפיה למשיח ולגאולה השלמה.
שח רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: בתקופה שלמדתי בישיבה לא היו חדרי אוכל בישיבות. הבחורים, ואני בתוכם היו אוכלים 'טעג' [ימים] אצל בעלי הבתים שבעיר. בוקר אחד, כאשר בעל הבית שאצלו התארחתי הלך לעבודה, הבאלעבוסטע שאלה אותו: "משה! מה אתה רוצה שאכין לך לארוחה?".
הוא היה עונה בטבעיות גמורה: "תשמעי, לאה! אם המשיח יבוא – אל תכיני כלום. נרוץ שנינו יחד לירושלים. אם, חלילה, הוא לא יבוא – תכיני אטריות"…
למחרת אכלתי שוב באותו בית, ושוב אני שומע את הבאלעבוסטע שואלת את בעלה, עם יציאתו לעבודה: "משה! מה אתה רוצה שאכין לך היום לארוחה?".
שוב ענה בטבעיות גמורה: "תשמעי לאה! אם המשיח יבוא – אל תכיני כלום. נרוץ שנינו יחד לירושלים. אם, חלילה, הוא לא יבוא – תכיני שעועית".
א מוראדיגא זאך! כך חיו את המשיח!
"אחכה לו בכל יום, שיבוא".
('לקט מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן)