מה אתם סבורים וכי בגילכם לא שיחקתי?!
אחיו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל,
סיפר שבילדותו ארע שביום חורפי, היה מזג אויר סוער וגשום עד שנראה היה שכה סוער שלא ניתן יהיה להגיע למלמד, אולם אשה כאמו לא תוותר, היא הייתה נושאת אותו על כפיה כדי שלא יפסיד ולו יום אחד מלימוד התורה. בשנים מאוחרות יותר כשהיו שני בניהם בני ישיבה היתה תקופה שהאמא הלכה מרחקים גדולים ברגל, כדי לחסוך את דמי הנסיעה ולתתם לבניה הלומדים בישיבות.
לימים, בשיחת מוסר שמסר רבינו לתלמידי ישיבה אמר: "מה אתם סבורים וכי בגילכם לא שיחקתי?! אהבתי לשחק ולעשות כל מה שאתם אוהבים לעשות והיו לי נסיונות, אפי' גדולים יותר ממה שיש לכם היום. אמנם כאשר הגעתי לתוס' קשה או לסברא שמגיד השיעור אמר ולא הבנתי על בוריה – לא המשכתי הלאה! נעצרתי והתפללתי בלבי להשי"ת שאבין. ואמרתי לעצמי, הלא למה הקב"ה עושה שיהיה לי קשה, הרי גם הוא רוצה שאצליח, אלא מה שאקבל יותר שכר ועמלתי להבין היטב וברוך ה' שלבסוף הבנתי.
לימים כשנשאל ע"י בחור, האם הוא סבור שכל אחד יכול להצליח, ענה גלויות: "אני עצמי בכשרונותי וסביבת מגורי לא הייתי כאחד שצפוי לגדול תלמיד חכם, אולם זכיתי וגדלתי, כי הכל תלוי בכח הרצון". אותו תלמיד הוסיף והקשה "הרי הרבה ניסו ולא עלתה בידם" ענה רבינו: "יתכן שהרבה רצו לעשות כן, אך מי שירצה באמת ויעשה וישקיע ברצינות יצליח".
(מגדלתו ומרוממתו)
והנה הוא מבחין בדוד הגדול קם משנתו, נוטל את ידיו ניגש אל ארון הספרים, חיבק ונישק את כרכי הש"ס
כשהיה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל,
נער צעיר בן ארבע עשרה הגיע לביקור בארץ ישראל יחד עם הוריו, במהלכו בקרו בבית הדוד ראש ישיבת מיר הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל שביקש שיאותו להשאיר את בנם בישיבה למשך שנה ונעתרו לבקשה. רבי נתן צבי שהתגורר באותם ימים בבית הדוד, ראה לילה אחד מחזה מופלא שנחרט עמוק בליבו. בכל לילה כשהיה הולך לישון בשעה מאוחרת היה רבי אליעזר יהודה עדיין שקוד על תלמודו וכשהתעורר בבוקר כבר היה דודו שוב רכון על תלמודו. בוקר אחד קם ר' נתן צבי מוקדם מהרגיל והנה הוא מבחין בדוד הגדול קם משנתו, נוטל את ידיו ומיד כשסיים ניגש אל ארון הספרים, חיבק ונישק את כרכי הש"ס, אח"כ הוציא גמרא בבא קמא ונשק לה בלהט. לאחר מכן החל לומר את ברכות התורה בשקט, אך ברגש רב – רגש שנספג היטב בעצמותיו של רבינו לכל ימי חייו, בפרט היה מספר שנקוו דמעות חמות מעיניו כשהגיע לבקשה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
לאחר שחזר לארה"ב, דודו רבי אליעזר יהודה לא נח ולא שקט ובמכתב להוריו כתב "יקירי, כבר עברו שנתיים מאז עזב בנכם היקר והחביב עלי ביותר ה"ה מר נתן שיחי' את ארצנו הקדושה, זמן שלא תיארתי לי מראש עת עוזבו והפרדו מאיתנו ואני באמת דואג עליו כי סגולותיו אשר חונן בהם מה' עומדות לנגד עיני ואני רואה בו את האפשרויות להגיע לגדולות בעז"ה".
לא קל היה בימים ההם לחשוב ברצינות על צעד שכזה, לעולות את הבחור ארצה, נער אמריקאי צעיר טיפוסי שאהב לעשות את כל מה שבני גילו אהבו לעשות, לשחק בכדור וליהנות ממנעמי העולם הזה, בן למשפחה אמידה שהתגוררה בשיקאגו.
קשה היה לחשוב לעזוב את המשפחה והחברים ולנסוע לישיבה בארץ ישראל, עבור הוריו היה הדבר קשה שבעתיים לבד מן המצב הבטחוני הרעוע, קשה היה להם להיפרד מבנם אהובם. אולם בסופו של דבר גברה תשוקתו העזה של הנער ללמוד דוקא בישיבת מיר בירושלים ולמרות כל הקשיים הסכימו ההורים לממש את רצונו.
(בכל נפשך)
בהיותי בחור צעיר, אש הקודש בערה בקרבי. ליבי אמר לי: מה אתה ישן, הרי צריך להציל את כל העולם
ה"חפץ חיים" זצ"ל סיפר על עצמו: בהיותי בחור צעיר, אש הקודש בערה בקרבי. ליבי אמר לי: מה אתה ישן, הרי צריך להציל את כל העולם – שכולם יחזרו בתשובה ויהיו יהודים טובים!
אבל בשלב מסוים התבוננתי במציאות וחשבתי – וכי יכול אני להציל את כל העולם?! הרהרתי והגעתי למסקנה שאכן את כל העולם אינני יכול. כיון שכך – החלטתי – לכל הפחות את אנשי המדינה בה אני חי אציל.
אבל המדינה גדולה מאוד, ואחר כמה ימים הגעתי למסקנה כי הדבר אינו מעשי. לכל הפחות אציל את אנשי המחוז של עיירתי ראדין.
שוב התבוננתי ושאלתי את עצמי – וכי אפשרי הדבר להציל בשטחים כל כך נרחבים, עיירות ומחוזות?!
טוב – נכנעתי – אם זה לא יצליח, לכל הפחות אחזיר בתשובה את אנשי העיירה בה אני מתגורר – ראדין.
פעלתי רבות להגיע למטרה הזו, שכל אנשי עיירתי יהיו טובים ומופלגים, ללא חטא, אבל לא צלחה דרכי.
טוב – אמרתי לעצמי – ישראל מאיר! כנראה שתפקידך להציל את עצמך ולתקן את ישראל מאיר.
באותה שעה החלטתי להניח לכל האנשים מסביב, ולהשקיע את מיטב הכוחות כדי לתקן את עצמי – להיות נקי ושלם ולעלות במעלות.
ומה היה בסוף? כולם יודעים. רבי ישראל מאיר זצ"ל, הכהן הגדול מראדין, הציל את עצמו והציל גם את כל העולם כולו.
מה הוא לא עשה! באלו תחומים הוא לא נגע בספריו – באנשי הצבא, בכלל ישראל, בכל מקום. ה"חפץ חיים" זצ"ל, בספרים שחיבר, הציל את כלל ישראל והגביה את הדור כולו.
זהו שנרמז בפסוק: "ובערת הרע מקרבך" – אם תתקן את עצמך, ומכאן ומזה ועל דרך זו – תשפיע על כולם, ומחמת כך – "וכל ישראל ישמעו ויראו".
(יחי ראובן- דברים | הגאון הצדיק רבי ראובן אליצור קרלנשטיין זצוק"ל)