הרב ישראל קליין
חזרתי בתשובה, בתחילה הכל הלך כל כך טוב, היה כזה תענוג, נהנתי מכל שבת ומכל חג, כל מצוה חדשה שלמדתי האירה לי באור יקרות, עשיתי אותה בחשק נפלא, כל קטע גמרא שלמדתי היה מתוק מדבש, אם זה היה איזה ביאור דברי אגדה בכלל הייתי ברקיע השביעי, כל סיפור על חז"ל ריגש אותי, בכלל כל חיי קבלו משמעות, הרגשתי שאני שווה, שיש לי למה לחיות, שיש לי סיבה לקום בבוקר. קלטתי פתאום שגם בצחצוח שיניים אני עושה את רצון האלוקים, הכל היה זוהר ומאיר, בנעימות שא"א בכלל לתאר.
עד שהעסק התחיל להתרסק, משהו נעשה אפור וחד גווני בסדר היום הקבוע, לקום בבוקר, ליטול ידים, להניח תפילין, זוהר מילות התפילה שכל כך התרגשתי מהם הועם, ועל כולנה התחלתי "לחטוף מכות" מלמעלה, אם כשהייתי חילוני ריק ופוחז, מתהולל ורץ ומדלג מריגוש לריגוש ללא שום תכלית, לא היה לי שום "נסיונות", פתאום הם צצו בחיי, אחד אחרי השני, בעיות בריאות, בעיות בשלום בית, מצוקה כלכלית. ואני בעצם לא מבין מה קורה? כשהייתי חילוני החיים היו יפים וטובים ודווקא עכשיו כשחזרתי בתשובה "מגיע לי" כאלו סטירות??!.
שאלה זו הציג יהודי נכבד שחזר בתשובה למו"ר הגאון רבי עזריאל טאובר זצ"ל והאמת ששאלה זו נמצאת בתוכנו. הרבה פעמים איננו מעיזים להוציא אותה בפינו, כמו אותו בעל תשובה, אבל רבים מאיתנו חוו חוויה דומה. הם עשו איזה ויתור גדול בבין אדם לחבירו וציפו שכמו בסיפורים היפים הם יזכו להארה שמימית, לחסד אלוקי יוצא דופן. לתדהמתם הם קיבלו את ההיפך הגמור, הם עשו מעשה נאצל בכל קנה מידה ולא רק שלא החמיאו להם על כך, לא רק שהם לא קיבלו "פידבק", להיפך, הם סבלו בשל כך בזיונות נוראיים.
מצב זה הוא המצב הוא המצב בו היה נתון אברהם אבינו אחרי מעשה העקידה, הוא עשה מעשה כזה "גדול" שאנחנו מכירים את גדלותו לפי שכרו, שהרי עד היום אנו אוכלים את פירות "מעשה העקידה", עד היום אנחנו מזכירים ורואים בו זכות עצומה בשבילנו.
לפי מנהג בני אשכנז אנו חוזרים ומציינים את העקידה בכל יום מימי הסליחות שלע שרת ימי תשובה. לפי מנהג בני ספרד יש פיוט הנאמר ברגש רב לפני תקיעת שופר העוסק ב"מעשה העקידה", הפיוט הנקרא "העוקד והנעקד".
והנה אחרי מעשה גדול כל כך, עצום כל כך, שבגינו אנו חיים עד היום, הוא צריך לחזור לביתו ולמצוא ששרה אמנו נפטרה ואין לו מקום לקוברה. זה סוג של "סטירת לחי", מדוע זה מגיע לי? היה לכאורה צריך אברהם לחשוב. מה לא טוב במה שעשיתי? איך אברהם אבינו אינו שואל שאלות ומקבל רצון השם באהבה ובתמימות. לדעת חלק מרבותינו הראשונים זהו הנסיון העשירי ולכאורה לדבריהם זה הוא הנסיון הקשה מכולם.
איזה נקודה של אור אנחנו יכולים לקחת לעצמנו מהדבר הזה? האם נוכל לנחש ולשער כיצד חשב אברהם אבינו ביחס לנסיון הזה? אולי נבנה גם אנחנו ונחשוב כך גם כן.
מו"ר הגר"ע טאובר זצ"ל, היה מספר על יהודי שבזמן המלחמה הצליח לחולל חבלה באחת מ"רכבות המוות" וכתוצאה ממעשה גבורה אמיץ זה, הוא הציל מאות יהודים ממוות בטוח, הוא ניסר את הטבעת שמחברת את הקרונות זו לזו וכתוצאה מכך, כאשר הקטר הממשיך לנסוע כמה קרונות נשארו על הרציף ולא נמשכו אחרי הקטר, היהודים הבינו מה קרה והצליחו להמלט מן הרכבת.
הנאצים השתוללו וירו לכל עבר, אבל כמה מאות יהודים ברחו ליער ונפשם ניתנה להם לשלל כאשר אותו יהודי חזר לדרגש, הוא חיפש את חתיכת הלחם אותה הטמין תחת השמיכה והיא לא נמצאת, כאשר היא נלקחה על ידי אחד האסירים שלא יכל לעמוד בפיתוי.
לחם היה שווה הרבה יותר מ"זהב", לחם היה שווה יותר מדירה, אותו יהודי מספר, בתחילה הרהרתי בליבי ואולי אמרתי בפי, ריבונו של עולם! כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, קיימתי כמה מאות עולמות, לא מגיע לי חתיכת לחם?! אמנם כעבור רגעים התעשתתי וביקשתי סליחה מהשם על המחשבות והדיבורים הללו.
השבתי לעצמי, ואמרתי הקב"ה נתן לך זכות להציל מאות יהודים ומגיע לך גם לחם???!!!
איזו מתנה נתן לך בורא עולם, שהצלתם נזקפת לזכותך, מה עשית בלי השם, ובכל זאת הקב"ה זוקף את הזכות הזו לזכותך. מה עוד מגיע לך?!…
כאשר האדם חי נכון את חייו, השקפת עולמו היא בהירה, הוא מרגיש בדיוק להיפך, בורא עולם זיכה אותי בזכות הגדולה לחזור בתשובה, להכיר את חיי האמת ומה עוד מגיע לי בחיים, כל מה שאקבל יותר מזה הוא רק "בונוס". אין מאושר ממני!! זכיתי להכיר את האמת של החיים, נכון שחזרתי בתשובה ועמדתי בנסיונות, אבל מי נתן לי את הכוחות לכך, מי הוביל אותי והביא אותי לכאן?!
זו אולי היתה מחשבתו של אברהם אבינו. הקב"ה קירב אותי אליו, הוציא אותי מאור כשדים מרפש וזוהמת הכפירה, אבי ואימי ואחי כולם נשארו נבערים מדעת, עובדי אלילים ואותי קירב המקום לעבודתו. הוא זיכה אותי לעמוד בעשרה נסיונות לפניו, הוא נתן לי את הכוחות, הוא שלח לי את החיזוקים ואת המחשבות הנכונות, הוא נתן לי את הנסיון וגם שלח לי את הכוח לעמוד בו. מה עוד מגיע לי, אחרי שזכיתי לכזו מתנה גדולה, להיות נרצה לפניו לשמשו ולעובדו.
כך תרגם התרגום את המילים "ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי" היינו כאשר הפריש אותי הקב"ה ממשפחתי שהיתה עובדת אלילים וקרבני לעבודתו, כלומר אברהם אבינו הרגיש את החסד הנורא הזה שקרבו המקום ובחר בו ומה לי לדרוש, מה לי לבקש יותר.
החפץ חיים זי"ע כאשר הוא היה עורך "חשבון נפש", הוא היה אומר: רבונו של עולם! זיכית אותי לחבר את החפץ חיים זיכית אותי לחבר את המשנה ברורה, את האהבת חסד, את הזכור למרים, את השמירת הלשון, מה אני עשית למענך? כלום!
אני הייתי עושה "חשבון הנפש" קצת שונה, רבונו של עולם הקמתי לך את ישיבת ראדין, כתבתי למענך את המשנה ברורה, חפץ חיים ושמירת הלשון ומה מגיע לי? שלא יהיה לי כסף לקנות יין לקידוש? שלא יהיו לי כסאות שלימים? למה אני צריך למכור בחנות ובקושי למצוא את פרנסתי?!
הוא אשר אמרנו אדם אשר יש לו את ההשקפה האמיתית, חושב בדיוק כמו החפץ חיים, מה מגיע לי כל מה שעשיתי הוא מתת השם.
היסוד, ראשית לכל, שאדם מכיר בחסד הגדול שהוא זוכה להיות מחובר לאמת, מחובר לנצחיות, לדברים האמיתיים של העולם, וממילא שום דבר לא מגיע לו, הוא לא מחפש שיתנו לו כלום על זה, כי זה האושר הגדול בחייו שהוא השיג את האמת של החיים.
כך מתאר לנו הרמב"ם את אברהם אבינו (רמב"ם הלכות תשובה פרק י) העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא, עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, כאשר אתה "תלמיד של אברהם אבינו" ועושה האמת מפני שהוא אמת. אין לך אכזבות כי אין לך צפיות, די לך בזכות הגדולה שזכית לעשות את האמת
(מתוך עלון 'שלהבת' 162, בשינויי עריכה)