ישראל וייס
הענן השחור שכיסה את שמי אירופה, החל להתפוגג לאטו. בנות הברית כבשו במהירות את שטחי השליטה של גרמניה הנאצית, פלשו לתוך גרמניה עצמה וכתשו אותה ללא רחמים. כשהמלחמה הסתיימה, כבר נשלטה גרמניה על ידי שלושה צבאות שונים, אף לא אחד מהם היה גרמני.
הניצולים במחנות המוות, התקשו להאמין שהנה הם נחלצו ממות לחיים. במחנה בוכנוואלד שרד הרב משה אהרן יונגרייס זצ"ל, ואחת הניצולות מאושוויץ היתה העלמה מרים חיה בלבן ע"ה. מותשים, חולים, חלשים וחסרי כל, שבו השניים, כל אחד בנפרד, לג'ונג'וש עיר מגוריהם. לפני המלחמה לא הכירו זה את זו, אבל אחריה, כשמספר היהודים ששרדו את התופת היה נמוך כל כך, השידוך רקם עור וגידים במהירות ובאופן טבעי.
הם התחתנו כשהם חסרי כל. בקושי בגד ללבוש היה להם. הם לא העזו לחלום אז על דירה משלהם, שלא לדבר על חצר קטנה ורכוש נוסף.
אבל בבעלותם היה אוצר נדיר ומיוחד במינו, אוצר שמעטים זכו לשאת כמותו בתוכם: השאיפה העזה להקים משפחה ולחנך את ילדיהם לעבודת ה' בכל מחיר ובכל זמן.
הרב משה אהרן יונגרייס, החליט אז שכדי לעבוד את ה', עליו להעפיל לארץ הקודש ולהתגורר בה. חשקה נפשו לקיים בהידור את המצוות התלויות בארץ, ובני הזוג שמו את מגמתם לארץ הקודש.
סרטיפיקטים הם לא הצליחו להשיג, לעלות באופן חוקי לא היתה להם אפשרות. אבל הם לא וויתרו. המתינו בתור עד שהצליחו לעלות על אחת מספינות המעפילים. ספינה רעועה וישנה, שידעה ימים יפים יותר ובכל זאת ששו ושמחו הנוסעים שעליה, על ההזדמנות שנקרתה להם, להעפיל אל ארץ הקודש.
הם שטו בחדווה, וכשהתקרבו לארץ החשיכו את התאורה התקדמו בלאט, בניסיון לחמוק מתחת לעיניהם הבוחנות של הבריטים הארורים. אבל הם, הבריטים הבחינו בספינה, וכמו עוד ספינות רבות אחרות, גם זו נקשרה לספינה גוררת של חיל הים הבריטי, ונשלחה לקפריסין.
בני הזוג יונגרייס לא נשברו. הם התאכזבו מאוד, אבל המשיכו לקוות ולייחל שיזכו להגיע לארץ הקודש. ואכן, אחרי תקופה במחנה המעצר הקפריסאי, הגיע זמן גאולתם הפרטית, והם זכו להתנפל על אדמת הקודש ולחבוק את רגבי עפרה.
את דרכם הם עשו למושב 'הזורעים', השוכן לא הרחק מעיר הקודש טבריה. שם, במושב, התגורר אחיו של הרב יונגרייס, שהספיק לעלות לארץ עוד לפני המלחמה הגדולה, ולקבוע את מושבו במושב הדתי.
"האווירה במושב לא היתה מאוד תורנית, בלשון המעטה", מספר בנם הג"ר מאיר יונגרייס שליט"א. משגיח בישיבת 'אור לישרים' בבית שמש. "אבל לאבא לא היתה ברירה. הוא השקיע את כל כולו בחינוך שלנו, הילדים, וגם בניסיון להשפיע ולהפיץ תורה סביבו ככל האפשר.
"במשך 49 שנים הוא מסר שיעור 'דף היומי' ברציפות. במרוצת השנים עברו אצלו משתתפים רבים בשיעוריו. הוא לא ויתר, גם בתקופות קשות. השיעור היה חייב להמשיך והוא אכן המשיך במסירות נפש אמיתית.
"אני זוכר שבערוב ימיו, ישבתי על יד מיטתו בבית החולים. הוא כבר היה חלש מאוד, ואני ראיתי שהוא קצת מדוכדך ומדוכא בייסורים. רציתי לשמח אותו ושאלתי אותו אם הוא רוצה ללמוד.
"הוא שמח מאוד על הרעיון, פתחתי גמרא, בדף בו הוא אחז, הוא היה קצת בפיגור אחרי הדף היומי בגלל האשפוז. התחלתי ללמוד לקרוא את הגמרא והוא הקשיב, אבל פתאום ראיתי שעיניו מלאו דמעות.
"מה קרה אבא", שאלתי אותו, והוא השיב: "זה נקרא ללמוד? זה נקרא ללמוד? אני בפיגור של שבעה דפים מהדף היומי. תראה מה נהיה ממני, אני כבר זקן ולא יכול ללמוד. אם אני לא יכול ללמוד, איזה טעם יש לחיים שלי? איזה טעם? למה לי חיים בכלל אם אין תורה בחיים האלו?".
"המשפטים האלו היו משפטים ששיקפו את כל מסכת חייו רצופת האתגרים והקשיים העצומים. הוא תמיד שרד בזכות הגמרא, ותמיד דיבר על התורה ועל השאיפה שלו ללמוד עוד ועוד. כך הוא הצליח לחנך את ילדיו לתורה ויראה, למרות התנאים מסביב, למרות שילדי השכנים לא בדיוק יצאו יהודים חרדיים, החינוך שלו ושל אמא היה חזק יותר מכל השפעה סביבתית חזקה ככל שתהיה.
"לפני שנים, כשהייתי בשנת האבל על אבי", מספר הרב יונגרייס, "הגעתי להשתתף בחתונה של תלמיד בישיבה שלי, גר צדק שהתחתן, ומאחר ואין לו משפחה יהודית, כמובן שאנחנו, אנשי הצוות בישיבה שימשנו לו כהורים ושמחנו מאוד בשמת החתונה שלו.
"לאחר התייעצות עם פוסקי הלכה נאמר לי שאני צריך לבוא לחתונה, אבל מאחר ואני בשנת האבל על אבי, כיבדו אותי וכשהגעתי לומר מזל טוב, הפסיקו את המוזיקה.
"ישב שם רבה של קוממיות, הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות. וכששמע שעוצרים את המוזיקה שאל מה הגורם לכך. אמרו לו שיש כאן אחד, המשגיח בישיבה של החתן, קוראים לו יונגרייס והוא בשנת אבל על אביו אז עצרו את המוזיקה.
"הרב מנדלסון קרא לי ושאל אותי, אתה יונגרייס? איזה יונגרייס? אבא שלך היה הרב יונגרייס ממושב 'הזורעים'? אוי ואבוי, עצוב לשמוע…".
התפלאתי מאיפה הרב מנדלסון מכיר את אבי, והוא סיפר לי: "כשהתחלנו עם הפעילות למען שמירת השמיטה בארץ הקודש, הסתובבנו בין המושבים והקיבוצים בצפון, ודיברנו עם אנשים על כך שקרבה שנת השבע שנת השמיטה, ובשנה הזאת אסור לעבוד ולחרוש את השדה. צריך לנטוש את האדמה ולסמוך על הקב"ה שיפרנס אותנו.
"אנשים הסתכלנו עלינו במבט מוזר, והמשיכו הלאה בעיסוקיהם. אף אחד לא הסכים לשמוע אותנו. אבל היה אחד, הרב יונגרייס ממושב 'הזורעים'. הוא הכניס אותנו לביתו, קידם אותנו במאכל ובמשקה, ולאחר מכן כששמע את מטרת בואנו נרתם מיד והצהיר שהוא כמובן ישמור שמיטה, ולא זו בלבד אלא שהוא הצטרף אלינו ועבר איתנו בית בית, גם במושב הזורעים וגם במושבים רבים באזור, הוא הכיר את החקלאים וידע עם מי אפשר וכדאי לדבר, וכך הצלחנו לבוא ולגייס עוד כמה חקלאים למטרה הקדושה הזאת של שמירת שנת השמיטה, דבר שאז לא היה קיים במציאות כמעט…".
"היום אנשים רבים תוהים איך יוכלו לחנך את הילדים שלהם לתורה ויראת שמים, כשיש בחוץ כאלו ניסיונות ופיתויים", אומר הרב יונגרייס.
"ובכן, אני חושב שזה הפיתרון. לקיים את המצוות בשמחה ובהתלהבות. כמו שההורים שלי עשו, ועובדה שהם הצליחו להעמיד דור מכובד מאוד של מאות נכדים ונינים, כולם הולכים בדרך התורה והמצוות, רבים מהם מגידי שיעורים, אנשי חינוך, מרביצי תורה ועוד, וכל זה בתוך מושב שרוב בניו לא יצאו תלמידי חכמים מופלגים בלשון המעטה.
"איך? על ידי קיום המצוות בשמחה. מכל הלב. כשאבא שלי היה מדליק נרות חנוכה, הוא ואמא שלי, שניהם היו מנגבים דמעות של התרגשות בברכת 'שהחיינו'. הם דמעו מהתרגשות. כשנכנסו לסוכה, איזו שמחה היתה! כשאכלנו מצות, אבא היה נזכר איך במחנה בוכנוואלד הוא אכל כזית מצה שהם אפו במסירות נפש עילאית.
"אמא שלי תמיד היתה מספרת לנו בחנוכה את נס החנוכה הפרטי שלה. היא היתה במחנה והיו שולחים אותה לעבוד במפעל לייצור פצצות, עבודה בכפייה כמובן. בעמדה לידה, ישבה אשה גויה שזאת היתה הפרנסה שלה, ואמא שלי עבדה בלי לקבל שום תמורה.
"לכן, הן עשו ביניהן הסכם. אמא שלי היתה מניחה לה כל יום כמה רכיבים שייצרה בארגז של הגויה, הגויה היתה מוסרת את הרכיבים ומקבלת תשלום בהתאם, ואמא שלי לא הפסידה כלום כי ממילא לא שילמו לה על עבודתה. בתמורה, הגויה היתה נותנת לאמא קצת בירה, או מרגרינה או פרוסת לחם, כל פעם היתה נותנת לה מעט מזון.
"כשהגיע חנוכה אמרה לה אמא שהיא לא רוצה אוכל. עכשיו היא רוצה לקבל נר וקופסת גפרורים. הגויה שאלה לשם מה היא זקוקה לקופסת גפרורים ונר, ואמא השיבה שיש לה יבלת שהיא רוצה לשרוף…
"בלילה הראשון של חנוכה, היא אספה סביבה את כל האסירות שישנו בבלוק שלה, בירכה ברטט ובהתרגשות את שלושת הברכות והדליקה את הנר הראשון של חנוכה.
"לפתע נפתחה הדלת, והשומרת הנאצית מהאס אס עמדה בפתח. כל האסירות פשוט קפאו על מקומן מפחד.
"אמא סיפרה לנו שהיא הבינה שעוד מעט יירו בה למוות. לא היו שם רחמים ולא שום הבנה. היא קיבלה על עצמה שאם תזכה להינצל, היא תגיד כל ערב את פרק ק"כ בתהילים לפני שתשכב לישון, כל ימי חייה.
"דממה שררה בבלוק, אף אחת לא פצתה את הפה, ואמא חשבה שאם היא לא תדבר ותקבל על עצמה את האחריות, עלולה הנאצית לירות למוות בכל הנוכחות או בחלקן.
"היא צעדה קדימה והודתה ב'פשע'. "אני הדלקתי את הנר", אמרה, "זה בגלל שיש כאן פשפשים, הם מציקים לנו, ולכן אנחנו מנסות להתמודד איתם על ידי הנר, להבריח אותם החוצה…".
כשאמא שלי היתה מספרת את הסיפור, היא היתה צוחקת צחוק מר ומציינת שהאסירות בבלוק טענו אז שהנאצים הם אלו ששמו להן את הפשפשים כדי להציק להם. ברור שתירוץ כזה לא היה אמור לרכך את לבה של הנאצית הארורה. אבל הקבלה הטובה שלה פעלה את פעולתה, והנס אירע. הנאצית רק הזהירה אותה לבל תהין להדליק שוב אש בשטח המחנה, הסתובבה והלכה לה.
"מעניין לציין שמקרה דומה מאוד היה גם עם אבא שלי…", מספר הרב יונגרייס. אבי מורי מצא נייר ועיפרון במחנה בוכנוואלד. הוא זכר בעל פה את כל מגילת אסתר, היה לו זיכרון יוצא דופן, וכך במשך תקופה לפני פורים הוא כתב את כל המגילה על הנייר, ובליל פורים הוא אסף סביבו עשרות אסירים וקרא בשקט ובחשאי את המגילה מעל גבי הנייר. זכר לנס הפורים, פרסומי ניסא בתוך המקום שבו היה הסתר הפנים הגדול ביותר בהיסטוריה…
"לימים שאלתי אותו, אבא, מהיכן הכוחות? איך אפשר ככה להיות דבוק בקב"ה כשאתה רואה את התופת הזאת מול העיניים? רודים בך, משמידים אותך, מלקים אותך בפרגולים, מעבידים אותך בכפייה, כל המשפחה שלך הושמדה ואתה מודה ומהלל, אתה עוד מברך 'שהחיינו'? איך זה אפשרי?
"אבל אבא הסתכל עלי ולא הבין את השאלה. "מה זאת אומרת איך אפשר? לכך נבראנו. אנחנו בסך הכל ממלאים תפקיד. הקב"ה מנסה אותנו, ואנחנו התפקיד שלנו זה לעמוד בניסיון ולהמשיך לקיים מצוות וללמוד תורה בשמחה".
"הקו הזה, של קיום מצוות בשמחה בכל מצב ובכל זמן, היה המאפיין המרכזי באישיות שלהם, וזה הסוד של החינוך לילדים, בדור שלהם וגם בדור שלנו.
"אמא שלי ע"ה נפטרה לפני שמונה שנים. לפני כן, כשהיתה בגיל מופלג אירע מקרה מצער מאוד במשפחתנו.
"למחרת אחד הנכדים ניגש לאמא שלי ושאל אותה, סבתא, מה את אומרת?
אמא אמרה לו דברים חודרים ללב: "אני לא יודעת מה לומר, אבל אני אגיד לך מה אמרתי היום בבוקר בתפילה. התפללתי שחרית, ודיברתי עם הקדוש ברוך הוא. אמרתי לו, אבא יקר, אתה זוכר שכשהייתי בת שלוש התייתמתי וגדלתי אצל סבא וסבתא שלי.
"מאז ידעתי שאתה אבי יתומים. אתה האבא שלי, ואתה האבא הכי טוב בעולם. אחר כך הגיעה השואה הנוראה, סבלתי סבל רב, איבדתי את כל משפחתי, אבל ידעתי שאתה האבא הכי טוב בעולם. האמונה שלי לא התערערה אפילו לרגע אחד בודד.
"עברתי צרות קשות. איבדתי נכדה שנרצחה בפיגוע הי"ד, ומה אמרתי? השבח לבורא עולם, הוא טוב ומטיב הוא האבא הכי טוב בעולם.
"עכשיו ניסית אותי בניסיון נוסף, ומה אני אומרת? תודה לך הקב"ה, תודה לך. אני עדיין אוהבת אותך וסומכת עליך שאתה עושה מה שהכי טוב, וכל הדברים האלו זה רק ניסיונות שאתה מנסה אותי.
"אבל יש לי רק בקשה אחת, אבי שבשמים. אתה רואה שאני מאמינה בך למרות הכל ועל אף כל מה שעברתי. אני גם מצהירה שלא משנה מה יעבור עלי מכאן והלאה אני אמשיך להאמין. אז בבקשה אבא, אל תנסה אותי שוב, אני אמשיך להאמין, אבל הכאב של האובדן גדול מנשוא…".
"אסיים בעוד נקודה אחת חשובה", מסכם הרב יונגרייס את הדברים, "לאמא שלי היו כ-350 נכדים כשהיא נפטרה. היא ידעה כל אחד מהנכדים באיזו ישיבה הוא לומד, באיזה שיעור הוא. למה? כי זה היה הכי חשוב לה בעולם, שהנכדים יתחנכו לתורה ועבודה. כשנכד היה נכנס ללמוד בישיבה, היא היתה באותו יום אומרת תהילים בדמעות שליש שיצליח בתורה וביראת שמים. כל נכד זכה לתפילות חמות ונרגשות באופן פרטני, לא רק תפילה כללית על כולם, היא התפללה על כל ילד, וכל נכד וכל נין באופן פרטני שיצליח בתורה וביראת שמים. ואכן, התפילות פעלו את פעולתן, ובנוסף גם אנחנו ראינו מה באמת חשוב בחיים, והפנמנו את זה. ולוואי שנזכה להעביר את זה לילדים והנכדים שלנו באותה התרגשות שבה קיבלנו את זה מהורינו".
גבורה אמיתית.ונסיונות מעל הטבע.אנשים יחידי סגולה
אין עליהם אנשים מיוחדים מכל הבחינות.חיו למען הכלל ולא נגעו בזבוב לרעה רק ידעו להודות להודות ולהלל את ה'
אני מכירה אותם