"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (יט יד).
מפסוק זה דרש ריש לקיש (ברכות סג:) 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה', שזאת התורה תתקיים רק באדם כי ימית עצמו עליה.
ללא לימוד אינו חי!
ה'חשק שלמה' ידוע היה כגאון הגאונים, עד כדי כך שכשהוא היה עלם צעיר בגיל י"ז, כבר ידע את כולא שמעתתא ותלמודא בעל פה, והיה יודע לקרוא בכל מקום בש"ס שהיו מצביעים לו דפים שלמים ישר והפוך כפשוטו בעל פה.
גאון זה קיים בנפשו את 'ממית עצמו עליה' במלא מובן המילה. במסירות נפש עילאית שקע באהלי תורה, בלא להביט על עצמו ועל צרכיו כלל ועיקר. וכידוע שהתבטא עליו מרנא החפץ חיים זצ"ל, שלא היה בדורו אדם המוסר נפשו לתורה כמוהו.
המעשה דלהלן יבהיר לן באפס מה, עד כמה המית עצמו על התורה, כפשוטו. וכך היה מעשה:
החשק שלמה זצ"ל נפל פעם ל"ע למשכב והיה במצב סכנה של ממש, הרופא שבדק אותו חקר ומצא שחוליו נובע מחמת שאימץ את מוחו למאוד, על כן, פסק הרופא, מחויב הגאון לחדול מלימודו לתקופה של זמן מה, עד שישוב המח אל איתנו וייצא מכלל סכנה.
הרופא אך סיים את דבריו ויצא את הבית, ולאלתר תוך כדי דיבור קפץ החשק שלמה ממיטת חוליו כנשוך נחש, אץ רץ כל עוד נשמתו בו לארון הספרים, העמיד והערים על שולחנו ערימת ספרים מכובדת ובן רגע שקע בתלמודו כמימים ימימה כאילו ולא אירע דבר.
בני ביתו שחששו לחייו, ניסו בכה ובכה לשכנעו לציית לרופא להפסיק מלימודו, כי הוא מסכן את חייו. ההפצרות לא הועילו מאומה הוא המשיך בלימודו תוך כדי ביאור מעשהו, וכה אמר: 'אמנם צודקים דבריכם כי ע"י הלימוד הנני נכנס לסכנה, אך גם ללא לימוד תורה נפשי בסכנה, כי אין סכנה גדולה יותר לנפש האדם מביטול תורה, 'על כן', סיים הגאון את הסברו 'מעדיף אני למות מתוך תורה, מאשר למות מתוך ביטול תורה!', ולאלתר שב וצלל בתלמודו.
ודברים כאלו אמר רבי יונתן (שבת שם) על הפסוק דילן 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה …שנא' "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה'.
ואליבא דאמת, התורה יש בה סם חיים והיא סגולה לרפואה כדכתיב 'ולכל בשרו מרפא' ובהדיא שנינו
(אבות ו ז) גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה, וכן כתיב (משלי ג טז) "אורך ימים בימינה".
וכך הוי, הגאון החשק שלמה התיישב ללמוד, המית עצמו באהל תורה וזכה לחיים באריכות ימים ושנים.
דף גמרא 'להחיות את הלב'
ה'ישועות יעקב' בדרשותיו, כשחפץ היה לשׂבר את שומעי לקחו מהי אהבת התורה אמיתית, מסירות נפש לתורה ו'ממית עצמו עליה', היה מספר את הסיפור דלהלן שאירע עם מרנא ה'קדושת לוי' הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, שהוא עצמו היה עד לה.
וכה סיפר ה'ישועות יעקב':
היה זה בערב יום הקדוש יום הכיפורים, מיד אחרי נשואי, בעודי סמוך על שולחן חותני בעיר יערוסלב. החג פרס את כנפיו, השמש שקעה כבר וביהמ"ד המקומי מלא היה כולו בתושבי העיר. לפתע נפתחו דלתי ביהמ"ד, ואדם שאינו מוכר נכנס להיכל, כשהוא כולו אחוז שרעפים וכולו אומר אימה ויראה מפחד יום הדין ומפחד יושב תהילות ישראל. ללא נטילת רשות ניגש תיכף האורח הזר לעמוד התפילה, כסה את פניו בטליתו ובקול זעקה פתח מיד ב'על דעת המקום ועל דעת הקהל'… המתין מעט, ובשאגת ארי בקול חוצב להבת אש פצח בתפילת 'כל נדרי' בבכי ובתחנונים.
הקהל כולו, הגבאים ושליחי הציבור, שהשתוממו למאוד על המתרחש, ועל האורח שתפס ללא אומר את מקומם של בעלי התפילה והחזנים, נסוגו אחור מרוב ההתלהבות וההתעוררות שהשרה אותו אורח זר על כל הקהל הקדוש, ובהכנעה מלאה פתחו גם הם את פיהם בכובד ראש בתפילת היום, כשכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים באימה.
כשהסתיימה תפילת כל נדרי סברו שעתה יפנה האורח הזר מקומו לבעלי תפילת ערבית, אך לא, האורח לא זז ממקומו, ובנוסח מרטיט וכובש לב פתח האורח בתפילת ערבית, קורא 'ברוך שם' בקול רם, פותח בנגינת 'יעלה תחנונינו' וכוותיק ורגיל ממשיך לאורך התפילה כולה כאילו ובמקומו הטבעי הוא.
סיימו הקהל תפילת ערבית, והאורח עודנו עומד במקומו משורר שיר הייחוד ברוב רגש, וממשיך באמירת ספר התהילים במתינות ובכוונה. הציבור שבו לבתיהם וכששבו בהפציע אור השחר פגשוהו באותו אורח שעדיין עומד על מקומו, והוא מסיים רק עתה את ספר התהילים. ובגומרו את התהילים כבר הגיעה שעת התפילה ותיכף המשיך והתחיל ה'בעל תפילה', הלא הוא האורח העלום, את תפילת השחר מ'אדון עולם' ועד סופו, כך גם בעת קריאת התורה, הוא עלה לבימה והחל לקראות בתורה.
לאחמ"כ, שב בחזרה למקומו לתפילת המוספין, במתיקות נפלאה ברוממות הרוח והנפש, כשהקהל כולו משתומם ונסחף אחריו לפסגות רמות, שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפיו באימה וביראה בסדר עבודת הכהן הגדול.
בלא עייפות וללא לאות המשיך הבעל תפילה בתפילת המנחה, וגם בה עלה וקרא בתורה, המשיך בנעילה לעורר רחמים וסיים בתקיעת שופר ובקבלת עול מלכות שמים, כנהוג.
התפילות שיצאו מלב החזן עלום השם היו נעלות מכל תיאור, הם היו מלאות התעוררות והשתפכות הנפש, נוטפים קרבת הבורא ועריבות המילים, ובכל מילה ותיבה שנאמרו, התעלו כל הקהל לעולמות אחרים, עד שכסבורים היו המתפללים, וביניהם אני – מספר הישועות יעקב – שהחזן העלום אינו אדם כי אם מלאך הוא. גם עצם התפילות וגם כוחותיו הגופניים שעמד ברציפות על מקומו מתחילת החג ועד סופו על רגליו, כל אלו קירבו אל הדעת שמא מלאך הוא ולא בשר ודם.
לאחר שסיים האורח תפילת ערבית של מוצאי החג, כשהוא עדיין על מקומו לפני העמוד, רק אז הסתובב לראשונה לעבר הקהל, כשפניו מאירות כשמש וחיוך טוהר זך עליהם, ובפה מלא מאחל את בני הקהילה בברכת 'גוט יו"ט' ופיתקא טבא.
ממשיך הישועות יעקב בסיפורו: חותני שהיה ידוע כמכניס-אורחים גדול, ניגש אליו והזמינו להבדלה ולשבירת הצום בביתו, האורח נענה להזמנה וסר יחד עם חמי לביתו, מרוב השתוקקותי לראות ולדעת מי הוא ה'מלאך' הלזה ומה פשר מעשיו הפלאיים, התלוויתי אף אנכי אליהם לראות בבת עיני כיצד הוא יתנהג בבית חותני, הלוא תורה היא וללמוד אני צריך.
חמי כיבד את האורח להבדיל, וכמעשהו לאורך היום גם עתה הבדיל בקול רעש גדול וביתרת כוונה, כשסיים נפל באפס כוחות על הכסא הסמוך, שתה את היין, וביקש באין כח בפיו להביא משהו 'להחיות את לבו'. משראיתי זאת, אומר הישועות יעקב, הסקתי שא"כ בילוד אשה עסקינן ולא במלאך, שהרי מלאכים אינם אוכלים. אולם, חיש מהר התבדיתי.
תיכף אחר שמלאו בקשתו והביאו לפניו מזונות ומגדנות בשפע, דחה אותם מלפניו, וביאר את כוונתו שרוצה להחיות את נפשו בלימוד גמרא, כיון שמחמת עבודת היום לא הספיק ללמוד, ולכן הוא מבקש אם אפשר להביא לפניו מסכת סוכה לילך מחיל אל חיל. בפליאה עצומה הביא לו חמי את מבוקשו ולא עברו רגעים מעטים עד שצלל האורח במעמקי ים התלמוד, בחיות ובהתלהבות, כאילו לא צם וכאילו לא עמד בתפילה רצופה לפני עמוד התפילה מיום האתמול כי יעבור.
הישועות יעקב שהשתוקק לעקוב אחריו, התחבא מתחת למטה שהוקצה עבור האורח, ומשם עקב אחר שקידתו ולימודו הפלאי עד שנרדם שם הישועות יעקב במחבואו, משהתעורר עם אור שחר גילה להפתעתו המרובה שהאורח דנן עדיין שקוע בלימודו באותו ניגון וחיות. רק כשסיים את כל המסכת הלך לביהמ"ד לתפילת שחרית גם היא לא נפלה באיכותה מקודמיה, ורק לאחמ"כ שבר את צומו בן הל"ו שעות…
או אז, הפטיר הישועות יעקב, הסקתי שצדקתי בהשערתי הראשונה ושגיתי במסקנתי האחרונה, ואכן כן מלאך הוא, אדם קדוש זה. ועליו התכוון דוד המלך באומרו (תהילים מ ט) "ותורתך בתוך מעי", שהיה שבע מדברי תורה ולא ממיני מגדים.
הישועות יעקב עדיין לא ידע מיהו אותו מלאך-אדם, עד שנודע לו לאחמ"כ שהיה זה הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע
(סיפור זה הינו בעל יחסן גדול, והוא מקובל איש מפי איש עד הגה"ק בעל הישועות יעקב זצ"ל שסיפר המעשה כאמור. וייחוסו כדלהלן: את הסיפור סיפר כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע ברבים, בשיחת התעוררות לקראת הימים נוראים באלול שנת תשמ"ג, והעיד ששמע זאת בימי חורפו מפי רבו הגה"ק רבי דוד צבי (טאבלי) זעהמאן זצ"ל אב"ד דוקלא מח"ס קב זהב ומנחת סולת, שהוא שמעו מחותנו, ששמעו מאב"ד לעמבערג, ששמעו מאחיו בעל הישועות יעקב בעצמו. וגם אנכי הקטן נברתי והוספתי עליה זעיר פה זעיר שם, אי אילו דברים עלומים ממקורות נשכחים).
סיפור זה הינו הפירוש הנכון על הפסוק (דברים ח ג) "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שזו התורה הקדושה שיוצאת מפי עליון, רק מזה יחיה האדם, וזה החייה את הקדושת לוי זי"ע. והרוצה לחיות באופן זה ימית את עצמו בתורה. וכעין זה פירוש הרה"ק רבי יעקב יצחק מביאלא זי"ע (בספרו דברי בינה) עה"פ לעיל 'זאת חוק"ת התורה' חוקת היא לישנא דמזונא וכדכתיב (בראשית מז כב) "ואכלו את חוקם", לומר לך, זאת התורה צריך שתהיה לך כלחם, דבר שהנשמה תלויה בו.
הסיפורים הללו ממחישים מעצמם את הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה.
גם אנחנו יכולים להמית עצמינו באהלי תורה
וכאן הבן שואל, הלוא אם ראשונים כמלאכים אנו כחמורים, והיאך נוכל גם אנחנו להשיג, ולו דקה מן הדקה, במדרגה גדולה כזו, לקיים את 'זאת התורה' להמית עצמינו באהלה של תורה.
תשובה לדבר בהקדם הא שאמרו חז"ל (תמיד לב.) הרוצה לחיות ימית את עצמו. ופירשו המפרשים שימית את עצמו היינו בגשמיות, אז יזכה לחיות ברוחניות, להרגיש חיות ומתיקות בתורה ובעבודת ד'. וכפי ששנינו (אבות) כך הוא דרכה של תורה וכו' פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו' ואם לא ימית עצמו בגשמיות כך הוא לא דרכה של תורה…
וביאור העניין, כי לא שייך לחיות ברחניות אם הוא חי בגשמיות, כי לא ילכו אש ומים יחדיו, וכמפורש בחובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג ד"ה והחמשה ועשרים) 'וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העוה"ז ואהבת העוה"ב, ואמרו: העוה"ז והעוה"ב כשתי צרות, כאשר תרצה האחת מהן, תקציף השנית' ע"כ. וכן הוא לשון הפלא יועץ (קכח): אמרו 'הרוצה לחיות ימית את עצמו' שלא יתנהג להיות מפונק ומלומד בתענוגים ולאכול לשבעה וכו' לא כן מי שממית עצמו ומתלמד שלא להקפיד על שום דבר והכל שווה אצלו הן חסר כיתר חיו יחיה בנחת חיים טובים וארוכים' ע"כ.
את זה אמר ריש לקיש בדבריו 'אלא א"כ ממית עצמו עליה' היינו ממית את עצמיותו את תאוותיו ורצונותיו הגשמיים, רק בהכי יקנה חיי תורה, כי לא ילכו שניהם יחדיו. ולפי כמה שנמות עצמנו בגשמיות כך נשיג החיים הרוחניים – וזה לעומת זה ברא אלוקים. ושום דבר לא יחיה אותו כי אם 'בלאט גמרא', אז: ושב ורפא לו.
בהכי יתורץ קושיית המאור ושמש והשפת אמת (תרל"ד), שלכאורה הלוא דרשת ריש לקיש הנ"ל ש'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה' הוא סתירה לכתוב מפורש (ויקרא יח ה) "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ועליה דרשו (סנהדרין עד. יומא פה.) ולא שימית את עצמו.
אך לדברינו לא יקשה, ופשוט הוא, שה'ימית עצמו' דריש לקיש, היינו ממנעימי החיים הגשמי של עוה"ז ובכך יזכה לחיים אמתיים ל'וחי בהם' בתורה שירגיש חיות ומתיקות בתורה, אך ללא שימית עצמו בגשמיות, לא שייך להרגיש חיות ומתיקות בתורה.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)