"ויבא משה ואהרן מפני הקהל" (כ ו)
גדולי ישראל בכל הדורות מסרו את נפשם, כדי להציל את צאן מרעיתם מיד עושקיהם. הם לא הביטו על השפלת כבודם, לא חסו על זמנם וממונם, ומסרו כל אשר להם על מנת לסייע בידי יהודי שנעשק.
מעשה היה בעגלון גוי, שהוביל פעם ללודז' סחורה של יהודי שלא שולם עליה מס. כאשר היו כבר קרובים לעיר, פנה העגלון אל היהודי ואמר לו: "אני יודע בדיוק מה טיבה של הסחורה שלך; אנחנו נוסעים הישר אל תחנת המשטרה הקרובה"…
בתחילה לא לקח היהודי את הדברים אל ליבו, ורק כאשר הבחין שהעגלון אכן בדרכו אל המשטרה נתן אל ליבו שהעסק הוא רציני, והגוי מתכוון ליישם את ההבטחה שלו. הוא החל לבקש תחנונים לפני הגוי, אך זה אטם את אזניו וסרב לשמוע.
לאחר כמה זמן התרצה הגוי, ואמר שהוא מוכן להתפשר "אם תשלשל לידי סך של שלוש מאות רובל!".
היהודי נשבע לו כי בכיסו רק כמה רובלים בודדים, אבל הגוי המשיך לדרוש את סכום הכסף הגדול, ואמר ליהודי שאם אין לו כסף – הוא יקבל גם סחורה בשווי הנ"ל…
היהודי שלא היה עשיר במיוחד, החל לבכות ואמר שכל שווייה של הסחורה שלו מגיע לסכום שדורש ממנו הגוי, ואם כן הוא יגיע לביתו בעירום ובחוסר כל. אבל זה האחרון לא הסכים לדבר על ויתורים נוספים, ובלית ברירה מסר היהודי לגוי את כל הסחורה שהיתה בכרכרה, ויצא בידיים ריקות.
כל מה שהיה בידו לעשות, הוא לרשום את מספר הכרכרה ולמסרו למרא דאתרא רבי אליהו חיים מייזל.
מנהגם של עגלוני לודז' היה להמתין להזמנות בכיכר העיר. גם העגלון הגזלן עשה כך, ומיד לאחר שהוריד את היהודי האומלל, ופרק את הסחורה הגזולה בביתו, נסע אל הכיכר, והמתין להזמנה נוספת.
הגרא"ח מייזל, שהיה ידוע בפקחותו ובהתמסרותו לצרכי היהודים בני העיר, לא התעלם ממצוקתו של היהודי. הוא מתפנה מכל עיסוקיו חובקי העולם, ומשגר את משמשו כדי להזמין את העגלון ולהודיע לו שיגיע לביתו בשעה פלונית, כי הוא מתכונן לנסוע עמו.
בשעה היעודה הגיע העגלון לביתו של הרב, והשמש הוביל אותו הישר אל הסלון הפרטי של הגרא"ח, שם הוכנה לו סעודה כדי שייטיב את ליבו לפני הנסיעה…
ובעוד שהגוי יושב וסועד את ליבו, הורה הרב לשמשו שיקח את הסוס והעגלה של הגוי שחנו ברחוב לפני הבית, יכניסם אל החצר הפרטית של הרב, ויסגור את שער החצר אחריו…
"הארוחה הזו עלתה לי ביוקר", זעק הגוי לאחר שיצא החוצה, וראה שהעגלה והסוס 'נגנבו'. הוא לא העלה בדעתו שהם נמצאים בחצרו של הרב, שהיה ידוע בישרו ובצדקותו גם בקרב הגויים.
כוחו של הגוי לא עמד לו, והוא פרץ בבכי. "אולי ראית, אדוני הרב, מי גנב לי את העגלה? הרי חיי לא יהיו חיים ללא מקור פרנסה?" – התייפח לפני הרב.
ורבי אליהו חיים עומד ונועץ בו את עיניו, ואמור: "יש לי עצה בשבילך: מכור את הסחורה ששדדת לפני שעה קלה מהיהודי, וקנה בשוויה עגלה וסוס חדשים…".
הדברים נפלו על הגוי כרעם ביום בהיר. מאד לא היה נעים לו לפשוט את בגדי הנרדף, ולעטות על עצמו בגדים של רודף אכזר ורע לב. פניו האדימו והחווירו חליפות, אבל המרא דאתרא לא נתן לו להתאושש:
"נבל שכמותך! באיזו זכות אתה מנסה לעורר את רחמי כלפיך? הרי כאשר היהודי ביקש ממך רחמים, לא חסת ולא ריחמת עליו כלל, וכאשר הפציר בך שתרפה ממנו, לא אבית לשמוע, ועכשיו אתה רוצה שאחוס עליך?!"
העגלון ראה שהגרא"ח מייזל מכיר את כל פרטי השוד, והבין שאין עוד טעם להתווכח עם הרב, ואמר: "רבי לא נגעתי עוד בסחורתו של היהודי. היא מונחת בביתי ואני מוכן להחזירה לבעליה!",
הרב התרכך קמעה, וציווה על הגוי לשכור עגלה ולהביא את הסחורה לכאן, "ובינתיים גם אני אנסה לברר מה קרה לעגלה שלך…".
לא עברה שעה קלה והגוי הביא את כל הסחורה לבית הרב, ומצא שם את עגלתו ממתינה במקום שהניחה בתחילה…
***
דרכם של גדולי ישראל היתה לדאוג לזולתם, לקהילתם, וגם לכל יהודי פשוט, כאב רחום ואוהב.
על גאון הגאונים, רבי עקיבא איגר, מסופר, שפעם הגיע למעונו יהודי מבני קהילתו וגילה לו, שמזה זמן רב הוא מרגיש מחושים במותניו, וכאשר היה אצל רופא הורה לו ללבוש אפוד על מקום הכאבים, כדי שלא יבוא לידי סכנה.
"אבל", הוסיף האורח, "בנוסף לכל הכאבים והצרות, עני אנוכי, ואין בידי פרוטה לפרטה כדי לרכוש את האפוד".
שמע רבי עקיבא איגר כך, והעניק לו מיד את הכסף הדרוש להזמנת החייט הטוב ביותר, אבל בד בבד ציוה עליו לחזור מיד לביתו, "ולא לצאת מן הבית עד שהאפוד יהיה מוכן", כדי שלא יסתכן בבריאותו. עשה האיש כמצוות הגאון, חזר לביתו, והזמין את האפוד.
בשעות הערב נשמעות דפיקות על דלת ביתו של האיש. בני הבית נדהמו לראות בפתח את המרא דאתרא, ששמו נודע בכל קצוות תבל.
היה זה רבי עקיבא איגר בכבודו ובעצמו. "באתי לראות אם הנך מציית לי, לבלי לצאת את הבית, עד שהאפוד יהיה מוכן", אמר הגאון.
מדברנא דאומתיה, שכל רגע מרגעי חייו היו קודש לה' ולתורתו, מוצא את הפנאי לבוא לביתו של יהודי פשוט, ולבדוק האם הוא אינו יוצא מן הבית, ומסכן את בריאותו… כיצד אפשר להגדיר את המעשה הזה אם לא דאגה לכל בר ישראל?!
ומעשה נוסף על אותו גאון, מלמד אף הוא על דאגתו לכל בריה. פעם נסע רבי עקיבא איגר במשך כל הלילה בדרכו לעיר אחת לענין של מצוה, והיה באותו לילה ריבוי גשמים עד שהתקלקלו הדרכים מאד, ומשרתו של הגאון הרגיש שהעגלה נוטה לשקוע בצד הדרך.
לא היתה לו ברירה אלא לרדת מן העגלה, ולתמוך בה מן הצד. כך צעד המשרת כברת דרך ארוכה ברגל, כשכולו שוקע בתוך המים והבוץ.
כאשר חלפה הסכנה, והמשרת חזר אל העגלה אמר לו רבי עקיבא איגר: "הרי מן הסתם, הגרביים שלך התרטבו, הנה לך גרביים יבשות להחלפה", והושיט לו גרביים יבשות. "אדוני החיה את נפש עבדו", אמר המשרת לגאון, ולבש את הגרביים היבשות.
במהלך הדרך התפלא המשרת מהיכן השיג רעק"א את הגרביים היבשות, שהרי הבגדים שנטל עמו הגאון מביתו לפני יציאה לדרך היו בתוך מזוודה, והמפתח של מזוודה זו היה בכיסו של המשרת.
ויהי בבוקר, כאשר ירד הגאון מן העגלה, ומשרתו סועדו תחת זרועותיו, נדהם להיווכח שרגליו של רבי עקיבא איגר יחפות… או-אז ידע את אשר נעשה, כי ערום-הערים עליו אדונו, ובעודנו הולך בצידי העגלה, פשט את הגרביים מעל רגליו, בהבינו שכאשר ישוב לעגלה תהיינה הגרביים שלו רטובות עד לשד-העצמות, ומסרן לו….
('מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד)