"זאת חוקת התורה" (יט ב)
"אדם צריך להיות במצב של 'ורוממתנו מכל המעשים'! אדם צריך להיות תמיד שקוע בלימוד, כך שכל המצבים המשתנים סביבו לא יפריעוהו בלימודו כהוא-זה! כך עברתי אני את החיים, וכך צריך לחיות!" – הטעים רבינו.
כאשר היה רבינו שקוע בטיפול ברעייתו הרבנית, עד כדי כך שלא היה באפשרותו אפילו להגות באותן מצוות פשוטות השגורות על פיו של כל יהודי – מצאוהו בני ביתו כאשר הוא משנן לעצמו את אותיות ה'א-ב'! כן… גם אותיות קדושות אלו – ראויות הן לקיים בהן מצוות 'לימוד תורה' בשעת הדחק, ורבינו ידע כי במקום בו לא ניתן לקיים את המצוה באיכות גבוהה יותר – אין להקל ראש ולזלזל בערכו של לימוד מהסוג הזה…
ללמדך, שכל התירוצים שבעולם לא יועילו: אין רגע בו לא ניתן לקיים את מצוות תלמוד תורה, אין רגע בו יכולים אנו לפטור את עצמנו מחובתנו הרוחנית כלפי בוראנו, ואפילו ברגעים הקשים והעמוסים ביותר – נוכל להרוויח אוצרות נצח אם רק ניתן את דעתנו לכך ונעשה את אשר לאל ידנו!
ואגב, אם בתקופת חוליה של הרבנית ע"ה עסקינן – דומה כי מחויבים אנו להביא את המעשה הבא, אותו סיפר הרב שמואל חסידה, אשר מעיד כי הוא הותיר רושם בל-ימחה בליבו. וכך מספר הרב חסידה:
"היה זה בתקופת מחלתה של הרבנית ע"ה. רבינו, לאחר סיום השיעור הכללי, בטבורו של היכל, מתדיין בריתחא דאורייתא עם בני הישיבה המתקבצים סביבו. הם מקשים והוא מיישב. הם מפריחים סברות לחלל האולם, והוא טוחנן הדק היטב במאזני הסברא הישרה של סיני ועוקר הרים. רבינו נתן ראשו ורובו, בכל רמ"ח איברי הדעת בדקויות של 'שמעתא', אינו רואה ואינו שומע דבר, עד שלפתע…
"רבינו פורש מאצל הסטנדר, ממהר אל ביתו, מכין כוס תה עם תופינים לרעייתו, דורש בשלומה, מגיש לה תרופה להקל על מכאוביה – ושב בחזרה אל דקות הסברא, כאילו לא עזבה מעולם… הוא ממשיך בדיוק מאותו המשפט בו הפסיק, כי לדידו של רבינו – אמנם לא היה הפסק מעולם!
"היה זה עבור התלמידים שיעור נפלא, שיעור בשקידת התורה בכל המצבים… שיעור במסירות נפש למען התורה הקדושה, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה… כי כפי שאמרנו, אין רגע בו יכול האדם לפטור את עצמו מחובתו הרוחנית כלפי בוראו!".
מסירות נפש בין אדם לחבירו
ולא רק במצוות שבין אדם למקום מחויבים אנו בכל המצבים, מבלי כל קשר לנסיבות, אלא גם בחיובים של 'בין אדם לחברו'! לעיתים, כאשר האדם מרגיש שרע לו, ומנוחת הדעת ממנו והלאה – הוא מרשה לעצמו להקל ראש במחויבויותיו האנושיות כלפי הסובבים אותו, ולהקרין את מרירותו וכעסו כלפיהם. אכן לאמיתו של דבר, אין כל הצדקה להנהגה מעין זו, ואילו רבינו עצמו – העניק לנו בהנהגתו דוגמת מופת הפוכה לחלוטין, כפי שיכולים אנו למצוא במעשה הבא, אותו סיפר הרב יוסף ריינר שליט"א, וכך היה מעשה:
בצעירותו, כאשר עמד לבנות את ביתו ולהכנס תחת החופה עב"ג בשעטו"מ – נתקל הרב ריינר בבעיה בלתי צפויה: הוא לא מצא מי מבין ראשי הישיבה – שיסדר את קידושיו… רבינו עצמו – נוהג היה לכבד בכגון דא את עמיתו הגר"ד פוברסקי זצ"ל, מה גם שבאותה תקופה לא חש בטוב עד שאפילו להיכל הישיבה נמנע מלעלות, ושלוש פעמים בשבוע היה עליו להתייצב בבית החולים לצורך טיפול רפואי. הגר"ד פוברסקי מצידו – התנצל על שאין באפשרותו להיענות לבקשה, במקרה זה בשל מחויבות קודמת, ואלו הגר"ש רוזובסקי – היה מיראי הוראה בכגון דא, כאשר הוא טען בענוותנותו כי 'כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם'…
לסיכומו של דבר, אף אחד משלושת ראשי הישיבה לא יכול היה לסדר את קידושיו של החתן הנרגש, כאשר הגר"ש רוזובסקי מציע לו לפנות אל ראש הישיבה בה למד בעבר, רבי יעקב ניימן, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה.
אלא שאפשרות זו, כלל לא מצאה חן בעיני הרב ריינר… נקל להבין את תחושתו של חתן, המבקש לראות את רבותיו בהווה שמחים בשמחתו ונוטלים בה חבל, ואף את אי הנעימות בשל מה שנראה כהבעת חוסר ענין מופלג בחתונתו… "מה יחשבו האורחים? מה תחשוב הכלה על כך שרבותי אינם משתתפים בשמחתי?" – תהה הרב ריינר בליבו, והחליט בצר לו לעלות אל ביתו של רבינו ולשטוח בפניו את מצוקתו.
התדפק, אפוא, החתן הצעיר על דלת ביתו של רבינו, ולאחר שהכניסוהו אל החדר פנימה – תינה בפני ראש הישיבה את כאבו. "מתבייש אני בפני כלתי לעתיד! וכי מה אומר לה? שאפילו אחד מראשי הישיבה לא יכול היה לסדר את קידושיי? הלא בודאי היא היתה מעריכה אותי יותר, אילו היתה נוכחת לראות כי את ראשי הישיבה בה אני לומד, מעריכים אותי וטורחים להשתתף בשמחתי!" – טען הרב ריינר, ורבינו נענה על אתר והגיב במשפט אחד ויחיד: "אני מגיע לסדר קידושין!".
וכך היה. חרף חולשתו הרבה, חרף מכאוביו ויסוריו, חרף הקושי הכרוך בכך – התייצב רבינו לסדר את קידושיו של תלמיד, ובלבד שלא תגרם חלישות הדעת חלילה לחתן ביום חופתו! כי כל השיקולים שבעולם – מאבדים מתקפם כאשר ישנו חשש שמא תמעט אשה בהערכתה את בעלה לעתיד!
עד היום, חש הרב ריינר חרטה על שתינה בפני רבינו את צערו, וגרם לו בכך להתעלות מעל מכאוביו ולעשות מה שאיש לא היה עושה במקומו. אולם אנו, על פי דרכו למדנו, כיצד נוהג אדם גדול: כל הייסורים שבעולם, כל הקשיים והנסיונות – אין בהם כדי למנוע ממנו למלא את חובתו, למניעת כל פגיעה בכבודם של אחרים, ולו יהא זה באופן עקיף ביותר…
('מתוך הספר 'אורחות החיים)