בימינו, בעידן הסלולרי וסוגי התקשורת המתקדמים, המחברים בין איש לרעהו תוך רגע, המכתב הוא אמצעי פחות שימושי, אך לא מזמן שלחו איש לרעהו פריסות שלום, חדשות משפחתיות ואישיות, חוויות וקורות חיים, על ידי מכתבים.
ישנם מכתבים רבים של בני ישיבות, שהפכו לימים למרביצי תורה ומוסר דגולים, בהם הם סיפרו להוריהם על קורותיהם בישיבה. מכתבים אלו נהפכו לנכסי צאן ברזל בהיסטוריה הישיבתית ויש בהם כדי לשפוך אור יקרות על התקופה.
לעומתם, רבים אחרים, רציניים פחות, ששלחו מכתבים לבני משפחותיהם, בהם הם סיפרו על הבלים וזוטות. בפרספקטיבה רחוקה, כעבור עשרות ומאות שנים, נראים המכתבים שלהם מעוררים גיחוך, בוודאי הם אינם מעוררים רגשות כבוד…
המשימה: כתיבת מכתב היסטורי
אם היו מציעים לך עכשיו לקחת דף ועט ולכתוב מכתב, אותו יקריאו לך בעוד עשר שנים. את הדף יהיה עליך להכניס למעטפה חתומה ולהפקיד אותה בידיו של אדם אחר שישמור ויחזיר לך את המכתב רק בעוד עשר שנים.
כמה תשקיע בניסוח המכתב? סביר להניח שתתייחס אליו בכובד ראש. הרי לא תרצה לפתוח את המעטפה בעוד עשור ולגלות שכתבת דברי הבל ורעות רוח. נכון?
ועכשיו נסה לדמיין שאתה מתבקש לכתוב מכתב שיפתחו אותו לא בעוד עשר שנים, אלא בעוד שלושים שנה. בעוד 30 שנה, יתכנסו כל בני משפחתך, הילדים הגדולים והקטנים, כולם ישבו סביב השולחן שבביתך, ויקשיבו למכתב שכתב אביהם לפני 30 שנה. בוודאי תקדיש מחשבה רבה לכל מילה שתצא מתחת ידך!
ומה אם נאמר לך שאת המכתב הזה יפתחו רק בעוד 40 או 50 שנה, כשכל ילדיך ונכדיך יישבו יחדיו סביב השולחן, ויאזינו בשקיקה לכל מילה שכתב סבא בהיותו בחור צעיר. כמה מחשבה תקדיש לכל אות? לכל פסיק? כמה פעמים תכתוב ותמחק ותכתוב שוב, תקרע את הדף כדי לנסח מחדש את המכתב על גבי נייר חדש. כמה השקעה! כמה מאמץ וכובד ראש תקדיש לעניין זה?
כשאדם כותב הגיג אנונימי, הוא יושב מול המקלדת וכותב כמעט מבלי לחשוב. אך כשהוא יודע שההגיג שלו נכתב תחת שמו המלא, הוא ישקיע בו מחשבה רצינית. כשמישהו כותב משהו בעיתון תחת שמו המלא, והוא יודע שיהיו אלפי קוראים שיקראו את דבריו, הוא משקיע מאמץ לנסח ולדייק היטב, וזה למרות שברור לו שיום- יומיים לאחר הדפסת העיתון, כבר יעטפו בו דגים וישליכוהו לפח האשפה.
נעלה דרגה נוספת, שונה היא כתיבתו של סופר או 'מחבר ספר', שרוצה שספרו יפאר את ארון הספרים. הוא משקיע שנים רבות מחייו כדי שיצירתו תהיה מושלמת.
וכשמחבר ספר רוצה, וגם יודע, שיצירתו תהיה יצירה אלמותית, בת אלפי שנים, שמו יהיה חקוק עליה ורבבות יעיינו בה בכובד ראש וברצינות, יום אחר יום, שעה ועוד שעה, – על אחת כמה וכמה שהוא משקיע את כל כולו, מוחו ושכלו, חכמתו ותבונתו וכשרון ההבעה והעברת המסרים שלו.
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שלש עשרה עיקרים).
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות)
התורה שבעל פה עברה אלינו מדור לדור בהשתלשלות מדהימה של דורות שלמים.
אחת מעיקרי היהדות היא, שיחד עם התורה שבכתב, נמסר לנו ג"כ את התורה שבעל פה, המפרשת, מבארת ומוסיפה על התורה שבכתב.
"מקרא, משנה, תלמוד, ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה בסיני" (ירושלמי פאה פ"ד).
"כי דבר ה' בזה-…ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזירה שווה זו – זה הוא "כי דבר ה' בזה" (סנהדרין צט).
לאחר מתן תורה הכל היה ברור וצלול. כל התורה שבע"פ ניתנה למשה בסיני, כל ההלכות היו ערוכות, מובנות ובהירות לחלוטין. וכשלמדו בפרשה את האיסור של "לא תבערו אש", הם ידעו מכך את כל ל"ט המלאכות, האבות עם התולדות, פרטי הדינים וכל היוצא מהן להלכה.
לאחר חורבן בית שני, כשהחלה ירידת הדורות ומחמת ריבוי הצרות ותפוצת ישראל והייתה סכנה שישכחו את ההלכות, כתב רבינו הקדוש את ששת סדרי המשנה. כעבור כ 300 שנה, כתבו רבינא ורב אשי את הגמרא, ומתוך דיוק ודקדוק בדברי המשנה, נלמדו כל פרטי ההלכות וסודרו בגמרא, ובכך הרחיבו את כל מה שטמון היה במשניות הקצרות. כלומר, כל שמונת הדפים הראשונים בבבא קמא – לא באו אלא להסביר את מה שהתנאים התכוונו במשנה אחת בודדת, וכך הלאה.
תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים.
גדול שבכולן – יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן – רבן יוחנן בן זכאי.
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הוויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר [משלי ח] להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן – על אחת כמה וכמה.
אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. (סוכה כח.)
כששרפי הקודש רבינו הקדוש וחז"ל, שעוצם קדושתם היא בלתי נתפסת, שיש מהם שיכלו להחיות מתים, החליטו על 'עת לעשות לד' הפרו תורתך' וכי הגיע הרגע ההיסטורי שחייבים להעלות על הכתב את התורה שבע"פ, הם הביטו ברוח קדשם על כל אלפי השנים העתידיות שבהם היהודים יעמלו בתורה שבע"פ שתיכתב.
חז"ל הקדושים בעיניהם הצופיות למרחוק חזו, שבמשך אלפי שנות הגלות, בתקופות הנוראיות שיעמדו על עם ישראל ובכל הזמנים הקשים, גם בעוד אלף או אלפיים שנה מאז שנכתבו הדברים וכן בכל תקופה שהיא עד ימינו אנו, כל יהודי יעמול וילמד בדבריהם הקדושים, כל יהודי יעמול במילים הקדושות שהם כתבו.
הם ידעו ברוח קדשם, שבכל הדורות ילמדו את אותה משנה, את אותה הגמרא את אותה מילה שנכתבה.
כשחז"ל הקדושים והטהורים עמדו לכתוב את התלמוד הבבלי, 'תורת האלוקים' שנמסרה מסיני ועברה מדור לדור, כל אות נשקלה בדחילו ורחימו, ברוח הקודש.
כל אות ומילה נשקלה וחושבה בסודות ועומק התורה ובשבעים פנים לתורה.
חז"ל הקדושים השקיעו את כל כוחם ומעלתם הנשגבה ברטט ובזיע, בקדושה ובטהרה, ברוח הקודש, בסודות וכוונות נשגבות, כדי לנפות ולסנן כל אות וכל מילה, כדי שהאותיות והמילים של הגמרא הקדושה יהיו מושלמים.
כך נכתבה הגמרא, וזו היא הגמרא שעומדת על הסטנדר לפנינו.
אם ניגש ללימוד הגמרא ברוח זו, ונבין שאנחנו מחזיקים בידינו איגרת ומגילה נפלאה שכתבו קדושי עליון לפני אלפיים שנה, ונכתבה בעוצם קדושתם הבלתי נתפסת, בשמותיהם המפורשים והברורים של התנאים והאמוראים, תאפוף אותנו התרגשות עצומה וליבנו יתמלא ברגש יהודי העולה על גדותיו בכל פעם שנביט בדף הגמרא.
בכל פעם שנתבונן בהתרגשות עצומה בכל מילה בגמרא, נבין איזו משמעות גדולה וקדושה עצומה טמונה בכל אות ומילה בגמרא הקדושה.
ואז, כשנעצור ונתבונן, וכשבליבנו וברמ"ח אברינו נרגיש שכל מילה ומילה קדושה וטהורה, מלאה סודות וכוונות נשגבות, מדודה ושקולה ומדויקת ברמת הדיוק הגבוהה ביותר, בין במשנה ובגמרא, וגם בראשונים ובאחרונים, אז נוכל לזכות ולגשת ללימוד הגמרא הקדושה.
ככל שהערכתך תגדל אל התורה בה אתה עוסק, ככל שתיגש אליה בכבוד הראוי, כך גם תתחבר ותקנה בה קנייני נעימות ומתיקות. כשתצליח להבין את המסרים שהעבירו אליך לפני אלפי שנים, תחוש סיפוק עז.
כשנתבונן שוב ושוב, וניגש ללימוד בהרגשה עילאית זו, נזכה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, ואז גם נזכה ל'והאר עינינו בתורתך'..